בס"ד, ב' דר"ח חשון, תשמ"ו   פרשת נח , גליון מסי 18

מבין חורבותיו של עולם שנהרס ונשטף במי המבול, בצבץ לו פתח תקווה לקראת בניית עולם חדש. העולם כולו על כל החיים אשר בו, תבל ומלואה נמחו וגוועו במבול הנורא. ליחידים שנותרו, נח ומשפחתו, המונים פחות ממניין יצורי אנוש, נכרתה ברית למען הקים עולם חדש. עם עולם חדש זה כורת ה' ברית נוספת - "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם... ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ... לא ישבותו". אכן מובטח קיומו של העולם ואין חשש למבול נוסף, אבל בעולם זה מהדהדת האכזבה מן האדם - "יצר לב האדם רע מנעוריו".

גם חורבנו של עם ישראל בדור הקודם נורא היה. חרט אנוש לא ישכיל לתאר את מוראותיו ונוראותיו של אותו קצף אכזר ושל שואה שהתחוללה על ראשו של עם ישראל. ומבין ההריסות והחורבות מבצבץ ועולה לו צמח חדש, פתח תקווה לקיום ובנין. בצעד זהיר ומהסס מפלסים אנו את דרכנו מתוך הידיעה המרה שההתנכלויות טרם תמו, שהרי מאז ימי המבול "יצר לב האדם רע מנעוריו". על אף טבע זה של יצר האדם, סמוכים ובטוחים אנו בקיום הנבואה: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי-נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור-בך" (ישעיהו נ"ד).

נח חכם

חדשות

בשעה טובה ומוצלחת נפתח ביום ראשון כ"ח תשרי זמן חורף. כבר ביום השני נערך שיעורו היומי של הרב ליכטנשטיין, שלמרבה הפלא הסתיים לפני השעה אחת בצהריים...

תלמידי כולל שבת זכו כבר לקבל שני דפי מקורות לשיעור שיעסוק כענייני בישול, וצפויים דפים נוספים...

בת שחר: בת נולדה לתני ובתיה בן-שחר, ושמה רחל יראת. ברכותינו החמות להורים ולדוד עדי.

כי ביום הזה: ברכות שלוחות גם למשפחת לוינבוק שזכתה לחבוק בת בעצם יום הכיפורים, ונקרא שמה מוריה. האב המאושר, שהתחיל את תפילה יום הכיפורים באלון-שבות, סיימה בישיבת "נתיב-מאיר" אשר בירושלים...

מוריה: שמחה אחרת קשורה במוריה אחר, הלא הוא יעקב שנשא לאשה את דבורה לבית צייכנר. איחולינו הלבביים לזוג הצעיר.

קצין ומושל: אברהם (אברומי) אנגלנדר, דורון גרוס, גלעד טלר וביני פרידמן סיימו קורס קציני שריון, והצטרפו בזאת לחבורת קציני שנה ד' שמונים (בינתיים) ששה קצינים.

מחיל אל חיל: הפיקוד קורץ גס לתלמידי שנה ג' אשר שולחים שלושה מנציגיהם לקורס מפקדי טנקים. לשלשה: חגי הרמן, מאיר בן-מאיר ואריק וירצבורגר שלוחה ברכת הדרך.

בלדה לחובש: זאב מילר, אשר סיים קורס חובשים, שב לחבוש את ספסלי הישיבה. גבי שטרנגר וליאור ערוסי שסיימו אף הם את הקורס שובצו ביחידות.

החלפת משמרות: אביעד הכהן סיים את תפקידו כעורך דף הקשר. תודתנו על העריכה המוצלחת והפורייה ואיחולינו להמשך הצלחה בדרכו. לעת עתה מבוקש עורך חדש לדף קשר.

מלחמת הירושה: עד לרגעי סגירת הגיליון לא ידוע מי יתפקד כגבאי החדש במקומו של אריק וירצבורגר היוצא לצבא. המועמדים משנה ד' נלחמים זה בזה תוך מאבק דיפלומטי ומגעים אינטנסיביים בניסיונות נואשים להטיל את התפקיד על... הזולת.

בימים אלה יצאה לאור הרצאתו של הרב עמיטל שליט"א בכנס למחשבת הרב קוק. ההרצאה עסקה במשמעותה של משנת הרב לדורנו והתמקדה ביסודות המוסריים בתפישתו הלאומית של הרב קוק. ניתן להשיג את התדפיס במשרד הישיבה במחיר של מאתיים שקלים ישנים.

ריש גלותא: הרב ליכטנשטיין עומד לנסוע בשבוע הבא לחוץ לארץ, למשך שבוע. הרב עמיטל יוצא היום לשהייה בת שלושה חודשים בחו"ל. הרב עמיטל העומד בראשות הישיבה מאז היווסדה נפרד היום בשיחה נרגשת מן הישיבה ואיחל לכל תלמידי הישיבה לימוד פורה וכל טוב. אנו, תלמידי הישיבה כולם, מאחלים לרבנו ולרעייתו חופשה מרגיעה ומבריאה, נעימה ומהנה, ושולחים אנו להם ברכת דרך צלחה.

שיחת פרידה / הרב עמיטל*

כידוע לכם, עומד אני לנסוע לחוץ לארץ לתקופה של שלושה חודשים. מבקש אני לומר לכם שלום וכמה מילות פרידה.

לא קל לעזוב את הישיבה לתקופה כל-כך ממושכת. אמנם בעולם ההוראה ובעולם האקדמי תקופת שבתון מדי חמש או שבע שנים היא דבר מקובל, אך בעולם הישיבות זהו דבר שאינו מקובל; אבל גם ישיבות הסדר וישיבות בתקופת מלחמה הן דבר שאינו מקובל.

אני עוזב בשעה טובה מבחינה לימודית. המתח הלימודי הוא גבוה וחבל לעזוב בשעה כזו. אינני משאיר ממלא מקום. יש ב"ה צוות בראשות ראש הישיבה שיכול להתמודד עם הבעיות, אך אם יש צורך בממלא מקום תמלאו אתם את מקומי.

אין זו מליצה, אלא תביעה פשוטה, ברורה ומוחשית.

אספר לכם משהו אישי: בגיל ארבע-עשרה הגעתי לישיבה בהונגריה. הישיבה נפתחה באותה תקופה בעיירה חסידית, אך ראש הישיבה רצה להכניס דווקא את דרך הלימוד שהיתה נהוגה בישיבות ליטא. הקשיים היו מרובים ומספר התלמידים במשך שנתיים נע בין חמשה לשבעה.

מן היום הראשון בישיבה הרגשתי כאילו כל הישיבה מבוססת עלי. ממש סבלתי מזה. הרגשתי לחץ ואחריות ולא יכולתי לעזוב את הישיבה אפילו לחמש דקות. הרגשתי שכל קיומה של הישיבה תלוי בנוכחותי ובלימודי בה. הישיבה גדלה במשך השנים והגענו עד לארבעים או לחמישים תלמידים, ואני עדיין הייתי עם הרגשת הלחץ ותחושת האחריות. אחר-כך לקחו את ראש-הישיבה למחנות, וחצי שנה היינו ללא ראש ישיבה.

כשבאתי לישיבת חברון הגעתי לישיבה שלא הייתי מורגל אליה. היתה זו ישיבה כל-כך גדולה עם מספר רב של תלמידים ואז הרגשתי שאפשר ללמוד ללא אותה תחושת אחריות. זה החזיק מעמד רק שנה. אחרי שנה שוב הגעתי לישיבה קטנה ושוב אותה תחושת לחץ ואחריות. אחר-כך נהייתי ר"מ ושוב אחריות ואחריות.

היום אני שואל את עצמי - מה זה תורם?

והתשובה ברורה: מה יצא מכם, אם אין לכם תחושת אחריות, אם לא כל דבר אכפת לכם? ואחריות פירושה אחריות לחברים לספסל הלימודים, לחברי החדר, לחברים בצבא, ולכל עם ישראל.

שמעתי פעם על מישהו שתכנן בית-כנסת בעיצוב מיוחד. המושבים סודרו כך שכל אחד יראה רק את פיתוחי העץ שבחזית ההיכל, ובאופן שאין המתפללים יכולים לראות זה את זה. כששאלוהו מדוע עשה כך, השיב, שכל אחד צריך להתייחד בתפילה עם הקב"ה לבדו. זו תפיסה נוצרית. בבתי כנסיות ובבתי מדרשות המצב אינו כזה! בבית המדרש כל אחד רואה את כולם, מביט בכולם, לא פיזית, אלא רוחנית. יהודי חייב לראות את חברו ולחוש באחדות ובערנות ההדדית.

על כל אחד לחוש ש"אם אני כאן - הכל כאן" , ו"אם אין אני לי - מי לי"; שכל המתרחש בישיבה יהא עניינו ושלא יצטמצם רק בחברה המצומצמת שלו - בוגרי התיכון שבו למד, אנשי המקום ממנו בא לישיבה וכד'.

ועוד סיפור. לפני כמה זמן באה אלי סטודנטית אחת העוסקת בעבודה סוציאלית. היא שהתה כמה שנים בהולנד לצורך עבודתה, וסיפרה לי בהתרגשות איך ראתה בבית נוצרי, שכל המשפחה יושבת ליד השולחן והאב קם ואומר תפילה על הלחם. שאלתי אותה: "האם ביקרת פעם בבית יהודי בליל שבת"? והיא השיבה שלא. היא הוסיפה ושאלה אותי, מדוע לדעתי הנוער הדתי בארץ מגובש ואין אצלו בעיות חברתיות. השבתי לה: "בקרי פעם בבית מדרש. הרי מה שעושים שם כל הזמן זה לימוד בצוותא, כולם יחד".

בחטא עכן נאמר "חטא ישראל", למרות שרק אחד חטא ולקח מן החרם. כזו צריכה להיות האחריות ההדדית שלנו, שכל מה שקורה סביבנו יהא חשוב לנו, שנדאג אחרי יום שבו לא הייתה אווירת לימוד כבית המדרש, או אחרי סעודת שבת ללא שירה. כאן דרושה אחריות אישית של כל תלמיד ותלמיד ואין לסמוך רק על אחריותו של ראש ישיבה.

אני מסופק אם בחו"ל אוכל להשתחרר מן המתח הרב, אני מקווה שאוכל. ואולי תקבלו אתם קצת אחריות, אותה אחריות שבונה ומפתחת.

ועוד משהו: אדם יכול להתפתח רק אם הוא שמח. ללא שמחת חיים, במצב של דיכאון, אי-אפשר להתפתח. מה משמח את האדם? הקשר שלו עם אחרים. "גדול המלבין שיניים לחבירו יותר ממשקהו חלב" - הסיוע הנפשי חשוב יותר. באים בחורים מרחוק, מהארץ ומחו"ל. מי יכול לתת להם הרגשה טובה? לא רק הרמי"ם והמשגיחים; גם ובעיקר - התלמידים. על כל אחד  לתת לרעהו את תחושת החברות, תחושת הביחד. שלא יהיה אדם שירגיש בודד. באים אנשים ממקומות שונים, מדברים בשפות שונות, בעלי מנהגים שונים ומנטליות שונה. אך בדבר אחד כולם שווים - כולם רוצים לקבל מהמאור שבתורה!

אין להסתגר בדף הגמרא ולבנות מחיצה סביב. כל בחור צריך להרגיש כאן בבית וזו אחריות כבדה. אם בחור לא מגיע למה שיכול היה להגיע בגלל בעיה חברתיות, זו אחריות כולנו.

מה דורשים מכל אחד? לא דורשים להתנהג על פי "תותחים כבדים" כרבינו יונה וכ"מסילת ישרים". אין תובעים תביעות מופלגות של "ואהבת לרעך במוך". בסך הכל להיות בן אדם! לא לשקוע במרה שחורה, לא ללכת בפנים חמוצות, אלא ללכת עם חיוך על הפנים.

זה מה שיש לי לומר לכם ואני מקווה לשוב  ולראות את כולכם בריאים ושלמים כשאחזור.

 *שיחה שנאמרה ביום רביעי, ר"ח חשון, ערב נסיעתו של הרב עמיטל