• חדשות
• שמיטה - איסור חרישה ונטיעה
  • א. חרישה
  • ב. נטיעה
• בלכתך בדרך / מנחם ולדמן
  • כוחה של סברא
  • תשובה

ב"ה כ"ד חשון תשמ"ו פרשת חיי - שרה, גליון מס' ‎21

"לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר: 'אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים'. עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה. כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך - אמר: 'מנהגו של עולם הוא' הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים" (ע"ז ח.).

האין האדם הראשון מעורר חמלה?

נידח, מגורש הוא מגן-עדן.

מיוסר, מצפה הוא לעונשו.

נרעש ונפחד, בעולם שאין הוא מבין.

והנה יום מתמעט והולך. בדמיונו, מתקרבת היצירה לסופה, האורות כבים, מסך התהו ובהו יורד אט אט על חייו ועל עולמו.

בניסיון נואש יושב אדם בתענית ובתפילה - אולי ירחם? והנה - יום מאריך והולך. מגלה אדם שאך מנהגו של עולם הוא, ואנו מרחוק מרחמים. נקלע הוא למצב מביש אף מביך - קרא את המפה לא נכון. ייחס משמעות לתופעה שאין לה משמעות. ייתכן שב'מבט היסטורי' היינו מתארים זאת כפאראנויה.

אך אדם הראשון אינו בוש. אין לו פנאי לכך, עסוק הוא, עושה הוא ימים טובים. חוגג הוא את חידושו של עולם. האור גובר על החושך, הבריאה מתרעננת, האביב עוד יבוא.

'ולשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים' - חוגג הוא את טבעו של עולם, את הגיוון, את המחזוריות, את הנצח.

ואנו? במקומו מה היינו עושים?

אנו היינו בושים - היינו מתחבאים בין עצי הגן.

אנו לא היינו מוכנים להודות בכשלון לפני אותן חיות, שעליהן אמורים אנו לשלוט, ואנו נזר הבריאה?!

אנו לא היינו מסוגלים לחזור הביתה, להסתכל לחווה בעיניים.

אנו היינו מנסים לשכוח ולהשכיח.

אך אדם הראשון לא כך נוהג. מעבר ומבעד לטעותו גילה הוא אמת חדשה, אמת שאסור לו להדחיק.

מניין היכולת להודות בטעות, להסתכל שוב על הדברים בצורה אחרת, חדשה, רעננה יותר?

חדשות

רפואה שלמה: יוסי כהן, תלמיד שנה ב', המשרת בשריון, נפצע ביום ג' במהלך האימונים. הוא הוחש לביח החולים רמב"ם בחיפה, ושם הוא מאושפז כעת. רופאיו מסרו כי יצא מכלל סכנה. בית הישיבה כולו נושא תפילה להחלמתו השלמה והמהירה.

שרי עשרות: ברכת הצלחה שלוחה ליוני ברלין, חגי הונגר, עמי מקובסקי, אבי פרידמן ועודד רוטשילד, תלמידי שנה ב' בצאתם לקורס מכי"ם.

מושקו: בעקבות פרישתו של בני ברמה מהנהלת הישיבה, מנהל כעת את הישיבה משה מושקוביץי המוכר יותר בכינוי 'מושקו'. הקשר ההדוק של מושקו לישיבה ותרומתו הרבה בהקמתה ובביסוסה ידועה לכל, וכעת החליט מושקו ליטול את שרביט הניהול למשך זמן מה. כל בית הישיבה מאחל למושקו הצלחה בתפקידו החדש ישן.

קול ששון: בתחילת חודש כסלו ישא משה רבינוביץ לאשה את מינדי לבית הופמן. החופה תתקיים ביום השני אור לו' כסלו באולמי נוף ירושלים. איחולינו שלוחים להם.

בני בכורי: ברכות שלוחות גם לשלמה ורחל קוודרט שזכו לחבוק בן בכור ביום רביעי האחרון. אי"ה הפעוט יכנס בבריתו של אברהם אבינו ביום רביעי הקרוב באולם המבואה.

קצר בקשר: בעקבות גל בקשות של בחורים בישיבה לקבל את דף הקשר הוחלט לתלות עלון אחד כל ערב שבת על לוח המודעות. אך הפלא ופלא זה השבוע השני שנעלם עלון זה באופן מיסתורי כבר במוצאי-השבת. דף זה מכונה 'דף-קשר שאינו של קיימא'. העניין בטיפול.

שמיטה - איסור חרישה ונטיעה / הרב ליכטנשטיין[‎1]

א. חרישה

נחלקו אמוראים בריש מועד קטן (ב:), מטעם מה נאסרה השקאת מים לזרעים בשבת. רבה אוסר מטעם חורש, ורב יוסף משום זורע. במהלך הדיון בשאלה זו מביאה הגמ' קושיא שלגביה המשנה קובעת (מו"ק ב.) "משקין בית השלחין... בשביעית", ואם אכן נאסרה השקאה משום זריעה או משום חרישה, הרי מלאכות אלה אסורות בשביעית, ומדוע התירה אותן המשנה?

הגמ' שם מביאה שני תירוצים:

‎1. שביעית בזמן הזה מדרבנן, ומילתא דפסידא שרו רבנן.

‎2. בשביעית נאסרו דווקא אבות ותולדות המפורשים בכתוב, ולא מלאכות אחרות ולכן השקאה מותרת בשביעית מדאורייתא. אמנם מדרבנן נאסרו גם מלאכות שאינן מפורשות בכתוב, אך במקום פסידא שרו רבנן.

בהמשך הגמ' (ג.) חולקים ר' יותנן ור' אלעזר האם החורש בשביעית לוקה, לאמר: האם נאסרה חרישה בשביעית בלאו דאורייתאו או שאין בה לאו מדאורייתא.

אם נניח שהשקאה נאסרה משום חרישה, ניתן להבין ששני התירוצים הנ"ל התפלגו על-פי מחלוקת זו. לפי התירוץ הראשון שביעית בזמן הזה מדרבנן, ומכאן שכאשר שביעית נוהגת מדאורייתא נאסרה השקאה מדאורייתא. מכאן שגם חרישה נאסרה מדאורייתא שהרי תולדתה - השקאה - אסורה מדאורייתא. לפי זה האיסור שמופיע בתורה, כולל את כל עבודות השדה והכרם, והמלאכות המופיעות בכתוב הן דוגמאות בלבד.

התירוץ השני מחלק בין אבות ותולדות. לפי תירוץ זה השקאה, שתולדה היא, נאסרה מדרבנן וגם חרישה שאינה נזכרת בכתוב לא נאסרה מן התורה. רק מלאכות שנזכרות (דהיינו: זריעה, זמירה, בצירה וקצירה) נאסרו, וכל שאר המלאכות לא נאסרו מו התורה.

הרמב"ם פוסק לגבי חרישה שאין בה לאו ("החורש לצורר הקרקע... מכין אותו מכת מרדות מדבריהם" פ"א ה"ד), ובהלכה מפורש "שאין אסור מן התורה אלא אותם שני אבות ושתי תולדות שלהם...".

ב. נטיעה

רמב"ם פ"א מהלכות שמיטה ה"ד:

"... המבריך או המרכיב או הנוטע... מכין אותו מכת מרדות".

האם פעולות אלה נאסרו מדאורייתא?

הר"ש על המשנה הראשונה בשביעית קובע כי נטיעה נאסרה מדאורייתא מקל וחומר מזריעה וזמירה, וכמו שמצינו בהלכות שבת שזמירה תולדת נטיעה, ואם-כן ודאי שתיאסר בשביעית. על דעה זו קשה מן הגמ' במו"ק ג. שם משמע שרק ארבע מלאכות נאסרו מן התורה ונטיעה אינה בכלל!

נראה שלדעת הר"ש אסרה התורה זמירה כתולדת זריעה וכמלאכה הדומה לה, ולכן גם הנטיעה יכולה להיות תולדת זריעה לענין שביעית שהרי דומה היא לזריעה.

גם רבינו תם בתוס' ד"ה ומותר (ר"ה ט:) סבור שנאסרה נטיעה בשביעית מן התורה. אולם את דבריו ניתן להסביר אחרת: נטיעה לא נאסרה כתולדה של זריעה, אלא היא עצמה זריעה כשם שיש זריעה בזרעים כך יש זריעה באילנות וזוהי הנטיעה

לאור זה ניתן לחלק בין, שני סוגי נסיעות:

‎1. נטיעת הגרעין תיאסר מדאורייתא כזריעה עצמה, שהרי זו ממש זריעה.

‎2. נטיעת שתיל תיאסר מדרבנן כתולדת זריעה.

נפקא מינא אפשרית בין איסורי דאורייתא ודרבנן בשביעית:

א. היתרי עבודה בשעת הדחק (עיין רמב"ם שמיטה פ"א ה"י).

ב. למפקפקים בהיתר מכירה - צירוף גורמים שמתיר עבודות אחדות.

בלכתך בדרך / מנחם ולדמן ^[2]

כוחה של סברא

א. כחה הגדול של הסברא בא לידי בטוי במקורות הבאים:

"מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה...למה לי קרא סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" (בבא קמא מו ע"ב).
"מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מך התורה. . .למה לי קרא סברא היא, הוא אסרה והוא שרי לה" (כתובות כב ע"א).

ב. לכאורה קשה סתירה, שהנה לעניו חיוב התורה בתשלומים לשומר שכר ושוכר באבידה, למדה הגמרא (בבא מציעא צד ע"ב) "קל וחומר - ומה גניבה שקרובה לאונס משלם, אבידה שקרובה לפשיעה לא כל שכן". ודחתה תגמרא "מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא".

ג. נסה ליישב את הסתירה עפ"י מציאת הבחנה ברורה בין הדברים המופיעה באופן דומה גם בין המקורות הבאים:

‎1. "דבר תורה מעות קונות לאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא" (נמוקי יוסף ב"מ כח ע"ב בנדפס).

‎2. מקור חיוב ברכה שלפני אכילת בשר ביצים ודגים הוא לדברי הגמ' "סברא הוא, אסור לו לאדם שיפנה מן העולם הזה בלא ברכה" (ברכות לה ע"א) ובכל אופן קיימא לן שחיוב ברכות דרבנן.

תשובה

מסברה לעתים כחה ותקפה דאורייתא (אוז' בהקדמה אות ל"ד וראה בית האוצר כלל קל"א). אך שייכת בתחום קביעת ההגדרות המשפטיות והממוניות שהן רק הבסיס שעליו פועלים צוויי התורה כקנין כסף, המוציא מחברו עליו הראיה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדומה. אולם אין בכחה של סברה אנושית לחדש מצוה דאורייתא וחיובים דאורייתא שמקורם אלוקי בגזרת הכתוב וכדומה. לכן חיוב ברכות אינו דאורייתא וחיוב תשלום שומר שכר ושוכר באבידה נכתב בתורה (וראה פני יהושע, צל"ח ברכות לה ע"א, שערי ישר שער ה' פ"א).

[2] נלקח מגליון 80 של 'עלון שבות'