עלון לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצבא

פתיחה:
ג. נזכר לאחר שהתחיל רצה:
ד. אם נזכר לאחר שאמר "יהיו לרצון אמרי פי...":

בלכתך בדרך / משה פינצ'וק

א
ב

בס"ד פרשת חיי שרה, מרחשון התשמ"ח, גליון 109

"ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו"

אחת ויחידה היא פרשה זו מכל פרשות התורה. מצינו במקרא, אמנם, דמויות רבות ששמן לא פורש, אך מעולם לא נתקלנו בסיפור כה ארוך - ששים ושנים פסוקים! - ששמו של גיבורה העיקרי של הפרשה , לא נזכר כלל. "'ויאמר אליו העבד'... - זה אליעזר" (מדרש רבה, נט, ט). ואכן, רגילים אנו לומר כבר משחר ילדותינו, כי העבד המסתורי המופיע בפרשה, הוא אותו אליעזר, שהכרנו בפרשות הקודמות. ורגליים לדבר - "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר" (טו, ב). אך אם כן, קשה עוד יותר - אם מדובר בדמות ידועה ומוכרת, מדוע לא הזכירה התורה את שמו במפורש?
"ויאמר: ה' אלקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם". החל מתחילת מסעו, משאת נפש אחת ממלאת את ליבו של "האיש" - לעשות את אשר שלחו אדונו אברהם. דומה, כי התורה רצתה לרמוז על מסירותו העמוקה של העבד לאדוניו, ששיאה מגיע עם הגיעו לבית לבן, עת הוא דורש ראשית לומר את דברו, וכשהוא פותח בהצגת עצמו, רק משפט קצר מופיע בפיו:

"עבד אברהם אנוכי"...

בכל מעשיו - הן בדרכו, הן בפגישתו עם רבקה, וביחוד במשא ומתן המפולפל עם משפחת לבן ובתואל, מדייק תמיד העבד בלשונו - "אם ישכם עושים חסד ואמת את אדני". ללא נגיעה אישית, ללא קנאה, רק זהות אחת - "עבד אברהם".

"אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים. שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה" (ב"ר, ס, ח)

שבת שלום
גידי ספיר אמנון בזק

חדשות

תענית ציבור: ביום שני, י' מרחשון, קיבלו עליהם רבים מתלמידי הישיבה תענית, לאחר פנייתו של הרב ליכטנשטיין להתענות ביום זה - הראשון לתעניות בה"ב, ולהביע בכך גם הזדהות עם שביתת-הרעב של תושבי אלון-שבות, ששבתו לאות מחאה על אי שחרורם של אסירי ציון ככלל, ושל אלכסנדר חולמיאנסקי בפרט. לאחר הצום התקיימה ממשרדי הישיבה שיחת טלפון עם חולמיאנסקי, בה הוא הביע את תודתו והערכתו על ההזדהות עימו.
לא - עצמאי בשטח: בש"ק פרשת "לך-לך" נדרש הרב ליכטנשטיין לנושא תלותה של מדינת ישראל בסיוע מארה"ב. הרב עמד על כך שבין הסיבות שהניעו את אברהם לסרב למלך סדום - "ולא תאמר אני העשרתי את אברהם" - היתה הסיבה שאברהם לא היה מעונין שעושרו יהיה מבוסס על סיועו של מלך סדום. הרב ליכטנשטיין ציין שקיים חוסר פרופורציה מוחלט בין רמת החיים הגבוהה בישראל, למידת "עצמאותה" הכלכלית, שכולה בבחינת "כולל אחד גדול". אף לציבור שלנו יש, לדעת הרב, חלק במצב זה. "למרות זאת", ציין הרב, "תופעת ה'כולל' כשלעצמה, כשמדובר בשנים אחדות האמורות לגבש את דמותו של האדם כבן-תורה לקראת עתידו - הן כ'כלי קודש' והן כבעל-בית - היא תופעה חיובית במאת אחוזים, מבחינה מוסרית ודתית כאחת", והוסיף - "ואני יודע את הרמב"ם...".
כולל ברכות: הרב שלמה לוי פתח מסגרת חדשה ללימוד הלכה בישיבה: המדובר בתוכנית הדורשת השקעה של כשעה ביום ושעור קצר אחת לשבוע, כשהמטרה היא לעבור על הלכות ברכות במשך השנה. הלימוד העצמי אמור להוות את עיקר התוכנית, כשהמשתתפים אמורים לעבור - לפי הסדר - על הסימנים בטור (מסי' קס"ו ואילך), עם הב"י, השו"ע, המג"א והמ"ב.
"וצדקה תהיה לנו": במסגרת שעורי ההלכה במוצאי שבת, פתח הרב ליכטנשטיין בסידרת שיעורים בנושאי צדקה. הרב הסביר את העיסוק דווקא בנושא זה, בכך שהנושא נידון בעיקר בחלקו השני של פרק ראשון בבבא-בתרא, שלא נלמד בישיבה. מלבד זאת, יש בכך גם קשר לנושא הקודם - שנת השמיטה, שכן חלק מענין השמיטה הוא - "ואכלו אביוני עמך".
הצנחנים באים: בעקבות עמיתיהם השיריונאים, יצאו (סוף-סוף...) גם הצנחנים לרגילה, והגיעו - רובם ככולם - לביקור בישיבה.
רזי המטבח: כמה מבני שיעור ד' נענו לפניית קבוצת חוקרים מבי"ח "הדסה", והצטרפו, בעידוד ראשי הישיבה, לתוכנית דיאטה מיוחדת: המשתתפים יקבלו אוכל מיוחד מידי ארוחה, שהוכן ע"י צוות המחקר, ובמשך שנה שלמה (למעט בחופשות) עליהם לאכול רק אוכל זה, וכל דבר אחר שיאכלו-יצטרכו לרשום. החוקרים, מצידם, הבטיחו שהאוכל יהיה טעים ומגוון, וכן מובטח לכל מי שחלילה יזדקק לטיפול רפואי בזמן הניסוי - טיפול חינם.
כולם היו בוגרי: ביום שלישי, יא' מרחשון, נסעו רבים מתלמידי הישיבה לכנס בוגרי יב"ע "נתיב מאיר". בכנס נכחו גם רמי"ם מצוות הישיבה, בהופעה כמעט מלאה...
בעיות הלכה בעולם המודרני: במסגרת סדרת השיעורים של הרב שבתאי רפפורט, הועבר ביום רביעי, יב' מרחשון, שעור שנושאו - "איידס - פחד וזהירות". השעור משך מספר רב מאד של משתתפים...
אנשים במלואים: רוב רובם של תלמידי שיעור ז' נמצאים כעת במילואים. אנו מאחלים לכולם "שרות" קל ונעים!

דין טעות בשאילת גשמים / הרב יעקב מדן ^[1]

המשך משבוע שעבר

פתיחה:

בשבוע שעבר דנו על דינו של נזכר ששכח לשאול גשמים לפני שחתם את ברכת השנים, וכן על דינו של נזכר לאחר שחתם ברכת השנים - קודם שהחל "תקע בשופר"; על דינו של נזכר עד שלא חתם שומע תפילה, וכן אם כבר אמר - "ברוך אתה ה'" של חתימת שומע תפילה, וכן בחתם "שומע תפילה" ועוד לא התחיל "רצה". השבוע נדון בנזכר לאחר שהתחיל "רצה" עד שלא אמר "יהיו לרצון" שבסוף "אלקי נצור לשוני", ואילו זה שנזכר לאחר "יהיו לרצון" הנ"ל, עד שלא עקר רגליו, חוזר לראש התפילה.

ג. נזכר לאחר שהתחיל רצה:

שתי האפשרויות העומדות לפניו הן:
א. לחזור לברכת השנים, שבה נתקנה התקנה המקורית של שאילת "טל ומטר".
ב. לחזור "לשומע תפילה" (אף ששם תקנת שאילת גשמים בדיעבד בלבד), כדי לחסוך בטירחה ובברכות נוספות.
רבנו חננאל והתוס' בברכות כט: פסקו כירושלמי, שחוזר ל"שומע תפילה" כדי לחסוך בברכות, כיוון שלא מפורש בתלמוד הבבלי שחולק על הירושלמי בכך.
לעומתם פסקו בה"ג, הרמב"ם והטור נגד הירושלמי, מרהיטת לשון הסוגיה בכט: שנוטה יותר לומר שחוזר לברכת השנים, והביאו ראיה נוספת לשיטתם מסוגיית הבדלה (ברכות לג.). הגמרא שם דנה בתקנה הכפולה של הבדלה, שעיקרה בתפילה ("אתה חוננתנו"), ותקנה נוספת להבדיל על הכוס.
עוד אומרת הגמרא שם, שמבחינה עקרונית הבדלה בתפילה היא לעיכובא, אך למעשה אינו חייב לחזור אם שכח, כיוון שמבדיל על הכוס. ואם טעה גם בתפילה וגם על הכוס - חוזר לראש התפילה. משמע, שבתקנה עיקרית (תפילה) ותקנה משנית (כוס), כשטעה - חוזר לעיקר התקנה. וכן בשאילת גשמים, אם טעה בעיקר מקומה (ברכת השנים) וגם בתקנה המשנית ("שומע תפילה") - חוזר לברכת השנים.
הר"ח וסיעתו מיישבים את הראיה, בחלוקה בין שאילת גשמים להבדלה. לשאילת גשמים לא עשו תקנה משנית מיוחדת למקרה ששכח, אלא שחייב לשאול גשמים. רצוי לשאלם בברכה המיוחדת, אך ניתן לשאלם גם בברכה הכללית, ואם צריך לחזור, עדיף שיחזור בתפילה כמה שפחות, כדי למעט בברכות. אך הבדלה היא תקנה מיוחדת, ותיקנוה בעיקר למי ששכח בתפילתו, ואם טעה בשתיהן - יחזור לעיקר התקנה. אך כאמור, בשאילת גשמים - עיקר התקנה היא עצם שאילת הגשמים, אלא שמבחינת תוכנה - ולא מצד יסוד תקנתה, עדיף לאומרה בברכה הפרטית ולא בכללית. אך עדיפות זו, שאינה קשורה ליסוד התקנה - אינה לעיכובא.
להלכה פסקו האחרונים כרמב"ם והטור, שיחזור לברכת השנים.

ד. אם נזכר לאחר שאמר "יהיו לרצון אמרי פי...":

(הכוונה כאמור לזה שלפני עקירת הרגליים. הנוהג לאמרו לפני "נצור לשוני" - כנזכר באמצע התפילה לאחר "רצה").
האפשרויות העומדות לפניו:
א. הואיל וסיים תפילתו - יחזור להתחלה.
ב. הואיל ולא עקר רגליו - דינו כנזכר באמצע התפילה, ויחזור לברכת השנים.
דין זה שנוי במחלוקת לשונות בגמרא בברכות כט:, ולהלכה הוא מחלוקת בין רב עמרם גאון ורש"י בברכות מט:, שפסקו שסיום התפילה הוא עקירת רגליים, לבין רוה"פ, הסוברים שסיום התפילה הוא סיום תוכנה - אף שלא עקר רגליו, וכמותם נפסק להלכה.
בירושלמי בברכות פ"ה ה"ג מבואר, שהמחלוקת תלויה בשאלה מתי הסיח דעתו מתפילתו. ע"פ כל מה שכתבנו לעיל, עצם זה שסיים תפילתו - יש בכך היסח דעת כרוב הפוסקים. אך רש"י שהובא לעיל מבאר את דעתו, שזה נכון בברכות, אך בתפילה, שבנוסף לתוכן ישנה גם עמידה, לא הסיח דעתו עד שביטל עמידתו ע"י עקירת רגליו. ולשאר פוסקים כנראה העמידה אינה חלק מעצם התפילה, אלא הלכה בפני עצמה, ולכן היסח דעת מתפילתו הוא בסיום מילותיה, אף שלא עקר רגליו.

בלכתך בדרך / משה פינצ'וק

א.

המושג "אין עושין מצוות חבילות חבילות" מוזכר בגמרא בשלושה מקומות:
א. סוטה ח. - "אין משקין שתי סוטות כאחת ואין מטהרין שני מצורעין כאחת ואין רוצעין שני עבדים כאחת ואין עורפין שתי עגלות כאחת לפי שאין עושין מצוות חבילות חבילות".
ב. פסחים קב. - "ת"ר בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום ושני אומר עליו ברכת המזון דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך, גמרו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קדושת היום, אמאי ונימרינהו לתרוייהו אחדא כסא, אמר רב הונא אמר רב ששת אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, מאי טעמא א"ר נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצוות חבילות חבילות".
ג. ברכות מט. - "...אין חותמין בשניים (שני נושאים בברכה אחת, כגון: "בא"י בונה ירושלים ומושיע ישראל")... וטעמא מאי לפי שאין עושין מצוות חבילות חבילות".
אמנם הגמ' נוקטת באותה לשון בכל פעם - "אין עושין מצוות חבילות חבילות", אך נראה שמדובר כאן בשני הלכות שונות. נסה לעמוד עליהן. ניתן לראות גם ברמב"ם הבחנה בין שתי הלכות: ביחס לעבד כתב: "ואין רוצעין שני עבדים כאחד שאין עושין מצוות חבילות חבילות" וביחס לשתי כוסות כתב: "...ולא יברך ויקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצוות בכוס אחד".

ב.

לגבי ההלכה המובאת בסוטה ח. נחלקו הראשונים בטעם הדין:
תוספות ד"ה לפי (מו"ק ח:) - "דבעינן שיהא לבו פנוי למצווה אחת ולא יפנה עצמו הימנה"
תוספות ד"ה והא (סוטה ח.) - "משום דמיחזי עליה כמשא"
רש"י ד"ה חבילות (סוטה ח.) - "שנראה כמי שהיו עליו למשאוי וממהר לפרוק משאו"
מה הבעיה בעשיית מצוות חבילות חבילות לפי כל אחד מהנ"ל? ייתכנו נ"מ ביניהם - בחן מה המצב בשני עבדים של שני אדונים הבאים להרצע בבי"ד אחד, כהן אחד המשקה שתי סוטות בזו אחר זו, שני כהנים המשקים שתי סוטות בו זמנית.

[1] ^{חלקו השני והאחרון של המאמר מהגליון הקודם. חלק זה כולל גם השלמות לענינים שמפאת קוצר הזמן לא} ^{הועברו בשעור עצמו.}