| חדשות |  |
|||||||
| לשאלת מקומו של המזבח החיצון / הרב שלמה ברין | |
|||||||
|
||||||||
| בלכתך בדרך / משה פינצ'וק | |
|
בס"ד פרשת תולדות, מרחשון התשמ"ח, גליון 110
"ויהי רעב בארץ... וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה" נתחבטו המפרשים מדוע זה נצטווה דווקא יצחק שלא לעזוב את הארץ, בעוד שאברהם אביו, כשהיה במצב זהה לשלו - לא נצטווה בציווי שכזה, ואכן ירד מצרימה לשבור אוכל לו ולבני ביתו."'גור בארץ הזאת' - את עולה תמימה: מה עולה, אם יצאה חוץ לקלעים נפסלת, אף את אם את יוצא חוץ לארץ את נפסל" (ילק"ש) עזיבת הארץ מחמת הרעב אינה מעשה שלילי לכשעצמו, אולם יצחק, מפאת ייחודו, הינו יוצא דופן מכלל זה. אך לא כך עולה מדברי הרמב"ן, בנוגע לירידתו של אברהם מצרימה: "גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עוון אשר חטא כי האלקים ברעב יפדנו ממוות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים".ואפשר ששני הפירושים, הסותרים לכאורה, יכולים לדור בכפיפה אחת. התורה, כתורת חיים, המיועדת לבני אדם מתוך מודעות לחולשותיהם, מתחשבת היא בהן בבואה לצוותם ולקבוע עבורם מה אסור ומה מותר. יחד עם זאת, אין התורה נמנעת מלהציב בפני האדם אידאות התלויות ועומדות, יעדים אליהם ישאפו להגיע ביום מן הימים. אדם, אם יתכפו עליו הצרות ופרנסה לא תמצא לו - רשאי לעזוב את ארץ הקודש לרעות בשדות נכר ולמצוא טרף לביתו. אך פסגת האמונה תתמצה ביכולת להבין כי ארץ ישראל קדושה מכל הארצות, בזכות היותה ארץ אשר "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". בארץ ישראל נכונה שבעתיים הקביעה "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". פסגת האמונה תתמצה ביכולת להפנים תחושה זו ולחיות לפיה. גידי ספיר אמנון בזק חדשות"ותקצר נפשו בעמל, ישראל": ספרן הישיבה ואחראי המטבח, ישראל (המכונה גרי) אסטרייכר (ו'), פרש מתפקידו העמוס - אחראי המקומות בבית המדרש. ברכותינו ותודתנו על מסירותו לתפקיד, ואיחולי הצלחה ל...שניים שימלאו את מקומו (טרם נמסר מי הם יהיו).בת שחר: מזל טוב לעדי וטלי בן-שחר, להולדת בתם. תזכו לגדלה לתורה, לחופה ולמעשים טובים! "ומה עז מארי?": ברכת ישר-כח לארי גייגר (ג'), שקיבל על עצמו בהתנדבות לארגן נסיעות של חבר'ה לצבא לשבתות. בכך הוא מצטרף לחגי הרמן (ה'), הממלא במסירות את תפקידו כאחראי הביקורים בצבא ככלל. לשאלת מקומו של המזבח החיצון / הרב שלמה ברין[1]כותב הרמב"ם (ביה"ב ב, א): "המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם". ואף בפירוש המשניות (מידות, ג, א) מזהיר הר"מ על חשיבות מקום המזבח: "כי הדיוק במדות המזבח בתורה הוא חמור מאוד וכך מקומו".בהלכה זו יש מקום לדון בכמה שאלות: א. האם דין המקום הוא לכתחילה, או גם מעכב בדיעבד? ב. מה תוכנו וטעמו של דין זה? ג. היכן מקומו המדויק של המזבח בעזרה? ד. כיצד, אם בכלל, ניתן לזהות את מקום המזבח בזה"ז? במסגרת זו נעסוק מעט בשאלה הראשונה. בקונטרס "דרישת-ציון" להגר"ד מקארלין (מודפס בתחילת ספרו "שאילת-דוד"), עוסק המחבר בהרחבה בשאלת האפשרות של חידוש עבודת המקדש בזה"ז. בין יתר דבריו שם, הוא חוקר ומסתפק האם (לפי הרמב"ם) מזבח שאינו ניצב במקומו מעכב את הקרבן, או שמא הקרבן איננו נפסל, אלא שקיום מצות המזבח היא זו שהתעכבה. סביב חקירה זו נוסיף ונברר בנקודות הבאות: א.קיימת גם אפשרות שלישית נוספת: אין מקום המזבח מעכב, לא את הקרבן ולא את מצוות בניית המזבח. מקומו המכוון של המזבח הוא דין לכתחילה בלבד, ואינו מעכב דבר. גם אפשרות זו ניתן להבין בשתי צורות: 1. זוהי מצוה מן המובחר, ואם המזבח איננו במקומו התקיימה המצוה, אך לא מן המובחר. 2. איסור הוא, ובכל מקרה - מי שמשנה את מקום המזבח ו/או מקריב עליו קרבן - עובר על איסור.נפ"מ בין שתי הצורות האלה: האם מותר לכתחילה בזה"ז לבנות מזבח כדי לקיים מצות קרבנות. ב.האפשרות שמציע בעל "שאילת-דוד" שמקום המזבח מעכב את מצות בנייתו, תלויה לכאורה במחלוקתהרמב"ם והרמב"ן. לדעת הרמב"ן (בהשגותיו לסהמ"צ, מ"ע ל"ג) עשיית המזבח, כמו המנורה, השולחן וזולתם אינה מצוה כלל, אלא הכשר מצוה בלבד - "והנה הם תשמישי קדושה". לפי"ז, בלתי אפשרי לומר שהמצוה מתעכבת, אם אין כזו בכלל (ולא רק זו, אלא אף הכשר מצוה טוב הוא אם הקרבן איננו נפסל). אמנם, לרמב"ם (מ"ע כ') יש מצוה בבניית כלי המקדש ובפרט מזבח - "והכל יקרא מקדש וכבר ייחד הצווי בכל חלק וחלק". וא"כ, יש מקום לטעון שמצות בניית המזבח מתעכבת. ג.אם נצדד שמקום המזבח מעכב בקרבן, יהא זה מושתת על הנחה אחת יסודית, והיא: אי אפשר להקריב קרבן בלי מזבח. שהרי לו יצוייר שאפשר להקריב בלא מזבח, כשם ש"מקריבין אע"פ שאין בית" (עדויות פ"ח מ"ו), אזי לא יהא מזבח שאינו מכוון במקומו גרוע ממזבח שאיננו קיים ועומד, שבין כך ובין כך עלה הקרבן. בירושלמי שקלים (פ"ד ה"ב) מובאת מחלוקת תנאים בשאלה זו: "תנא רבי יהודה: השלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת מעכבים את הקרבנות, דברי ר"מ. וחכ"א: אין לך מעכב את הקרבן, אלא הכיור והכן בלבד" (עיין ב"קרבן-העדה" שם, שבפירוש אחד מציע להעמיד המח' בשאלתנו, אם המקום מעכב, ובכך נפל ספקו של הגר"ד מקארלין במח' תנאים ירושלמית).אליבא דחכמים עולה, איפוא, שניתן להקריב קרבן בלא מזבח. בבבלי שלנו (זבחים נט.) מצאנו מח' תנאים על רקע מקרא בספר מלכים (מל"א, ח). הפרק מתאר את חנוכת מקדש שלמה, תפילתו, ההקרבה וכד'. וכך כתוב שם: "ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר אשר לפני בית ה' כי עשה שם את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים" רבי יהודה מפרש את המקרא כפשוטו, ששלמה המלך קידש את רצפת העזרה להקריב עליה קרבנות משום שהיה קטן המזבח מהכיל, ומסיק מכאן שאפשר תמיד להקריב את הקרבן ברצפת העזרה אם קדשוה לכך, ולא רק על המזבח. ר' יוסי חולק, מוציא את המקרא מפשוטו וטוען שקרבן אפשר להקריב אך ורק ע"ג המזבח. נמצאנו למדים, שר' יהודה נעשה חבר לחכמים בירושלמי, ומאפשר להקריב שלא ע"ג המזבח, וממילא מקום המזבח אינו מעכב.אלא שעם כל זה עדיין מזבח מעכב את הקרבן אפילו לר' יהודה, וכל-כך משני טעמים: 1. התוס' (שם, נט: ד"ה עד) טוען שלשיטת ר"י אם נפגם המזבח נפסל הקרבן - "שלא מסתבר שהתיר ר"י בשעה שהמזבח פגום אלא בשעה שהמזבח כשר". לפי זה נקיש לבעיתנו, ונטען בפשטות שלא מסתבר שהתיר ר' יהודה אלא בשעה שיש מזבח שעומד במקומו המכוון - וכשם שבמזבח פגום לא התיר, כך במזבח שאיננו מכוון. ועדיין זקוקים אנו למקום המכוון של המזבח אף לשיטת ר' יהודה. 2. רבה בגמ' שם סובר שלא אמר ר"י שרצפת עזרה תועיל אלא בהקטר חלבים ואמורים, אך במתן דמים לא אמר. לפי דברי רבא אלו (שאין חולק עליהם בגמ'), אפילו נסבור שלא כתוס' הנ"ל, וננקוט שרצפת עזרה מועילה אף ללא מזבח, כל זה יועיל להקטרת הקרבן בלבד, ולא יועיל למתן דמים, שהיא עיקר הכפרה ומעכבת כמה מעבודות הקרבן. העולה מכאן לדיון שלנו, שאף אם מקום המזבח איננו מעכב לר"י, זהו רק לגבי חלק מעבודות הקרבן (הקטרה), אך לזריקה ושפיכת הדם - המקום מעכב. אולי ניתן להבין את שיטת תוס' ורבא הנ"ל באופן הבא: המזבח בנוי ממספר מרכיבים, כשלכל אחד מהם תפקיד: יסוד, סובב, מקום המערכה, קרנות ועוד (ע' מסכת מדות פ"ג מ"א). כשקידש שלמה את העזרה להקרבה, הוא הרחיב את מקום המערכה של המזבח על פני העזרה כולה, ובעצם הפכה העזרה כולה להיות מקום המערכה של המזבח, שיסודו עומד ומכוון במקומו. אשר על כן, סובר רבא ש"מודה ר"י בדמים", שהרי מתן דמים על המזבח תלוי ביסוד ("את כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה" - ויקרא ד'), וקרן שאין תחתיה יסוד - רוצה הגמ' להכריע שא"א ליתן עליה הדם. ועפ"י העולה מהסוגיות בזבחים (נא.; נג: ועוד), היסוד הוא התנאי הבסיסי והיסודי לזריקת הדם במזבח. לפיכך, שמא הלכה זו של מקום מכוון למזבח (אם ננקוט שהיא מעכבת), היא ביסוד המזבח, ולכן שלמה המלך לא יכול היה להרחיבו על פני כל העזרה, כדרך שהרחיב את מקום המערכה, כי אם ירחיבנו - נמצא שאיננו מכוון במקומו. ומחוור ומבואר אפוא, ששיטת תוס' הנ"ל היא פועל יוצא משיטת רבא, ורבא ותוס' - דבר אחד אמרו. ד.בספר חידושי מרן הגרי"ז הלוי על הרמב"ם, בסוף הספר - בחלק המכתבים, מבאר הגרי"ז באחד ממכתביו את שיטת הרמב"ם בדין מקום המזבח, באופן מפורט וקולע. תמצית דבריו: הרמב"ם מקביל את בחירת מקום המקדש בהר המוריה לבחירת מקום המזבח בתוך המקדש. דוד המלך בחר את מקום המקדש והמזבח בגורן ארונה היבוסי (ע' בפ"א מהל' בית הבחירה ה"ד בהשוואה לפרק ב' ה"א-ב). כתוב בדברי הימים (פרק כ"ב): "ויאמר דוד זהו בית ה' האלוקים וזה מזבח לעולה ולישראל" (הרמב"ם מביא פסוק זה לענין מקום המקדש (פ"א ה"ג) וכן כמקור לדין כיוון המזבח (פ"ב ה"א, ה"ב), אע"פ שבגמ' הפסוק הזה מופיע כמקור להלכה אחרת במזבח (דף סב.). ויש לישב, ואכמ"ל).נמצאנו למדים: הן מקום המזבח והן מקום המקדש נתקדשו ע"י שלמה (גמ' זבחים עפ"י פשטות המקרא, וע' ר"מ פ"ו הי"ד מבית הבחירה) ונקבעו כמקום בלעדי שאי אפשר לשנותו. כל אחד מהם מהווה יחידה הנובעת מקום לעצמה. ובכך שונה דין מקום המזבח החיצון מדין מקום המזבח הפנימי, השלחן, המנורה ועוד, שהלכות מקומם הוא הסידור הפנימי במקדש. עפ"י דרך זו ודאי שמקום המזבח מעכב מצד מצות בנית המזבח, ואף מסתבר שמעכב בקרבן. בלכתך בדרך / משה פינצ'וקהגמ' בבכורות ט: דנה על חמורה שילדה זכר בכור, וקודם שיצא כולו מהרחם התחיל לצאת אחיו וחצץ בין הראשון לרחם. לכאורה אף הראשון אין לו דין "פטר רחם", כיון דכתיב: "פטר כל רחם" - עד שיפטור כל הרחם. וכאן ליכא, כיון שהשני חוצץ בין חלק מהראשון ודופני הרחם. מסביר ר' אשי: "מין במינו אינו חוצץ" - ועל כן, בנידון דידן, לראשון יש בכל זאת דין "פטר רחם".הגמ' בחולין ע. שואלת: "כרכתו אחותו והוציאתו מהו" - ולד חמור זכר היוצא מהרחם כאשר אחותו כרוכה מסביבו לגמרי, מה דינו: "פטר רחם" או לא? הקשה הרמב"ן על כך, לאור הכלל העולה בבכורות ט: - פשיטא שדינו פטר רחם, כיון שמין במינו אינו חוצץ! נסה ליישב את קושיתו - מדוע במקרה של הגמ' בחולין לא יעזור להפעיל - "מין במינו אינו חוצץ"? (הבחן בין "אינו חוצץ" ל"מגע"). ה"חלקת יואב" הקשה, מדוע בשופר - "צפהו זהב במקום הנחת הפה - פסול", הרי אפשר להפעיל את הכלל: "כל לנאותו אינו חוצץ"? על פי התירוץ שעלה לעיל, נסה ליישב קושיא זו. מהדין - "צפהו זהב במקום הנחת הפה - פסול", למד הרמב"ן שאם הרחיק התוקע פיו מהשופר ותקע - לא יצא. הסבר את הקישור בין שני דינים אלו לאור התירוץ שעלה לעיל. [1] השיעור הועבר במוצש"ק פרשת וירא, התשמ"ח. מפאת קוצר המקום, לא הובא כאן הדיון בענין אופיה וטעמה של הלכה זו.
|
