| חדשות |  |
| אללי עליך מרי, שהנחת כל הדור יתום / הרב אהרון ליכטנשטיין | |
| בלכתך בדרך / משה פינצו'ק | |
בס"ד פרשת תרומה, אדר
התשמ"ח, גליון 123
יריעות שש המשזר, כרובים מעשה חושב, נקראו בשם "משכן". יריעות העיזים שמעליהם - "אהל". הווה אומר - אוהל מועד מכסה את משכן העדות. כיוצא בזה מצינו בקודש-הקדשים. מעל הארון - ארון העדות, ניצבים הכרובים, שתפקידם - "ונועדתי לך שם... מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות". נמצאנו למדים: הבסיס הוא העדות - שני הלוחות המעידים, כשני עדים, על מעמד הר-סיני, על התורה שבכתב. אך מכוחם ועל גביהם, מתחילה תקופה חדשה בעם ישראל - "ונועדתי". כשיבקשו ישראל תשובה מאת הקב"ה, יפנה אליו משה מכוחו. תורה הנובעת מהתעוררות העם - תורה שבעל-פה היא. המעבר מהר-סיני, מחייב הוא אפשרות פיתוחה של התורה שבע"פ. הקמת המשכן והשראת השכינה בין שני הכרובים, מהווים את ראשיתה של אותה תורה.
גידי ספיר אמנון בזק חדשותהבהרה: בהבאת דבריו של הרב עמיטל, בגליון הקודם של "דף קשר", נפלה לצערנו אי הבנה, ואנו מביאים את הדברים על דיוקם: הרב עמיטל הדגיש, כי האינטרס של טובת עם ישראל צריך לעמוד מעל לכל אינטרס אחר - הן מעל שלום, ואפילו הוא שלום אמת, והן מעל שטחי ארץ-ישראל. בשאלה מה בדיוק טובתו של עם ישראל, יש להזהר מאד, וצריך לדון כל מקרה לגופו. הרב ציין, כי הוא שולל שתי תפיסות: מצד אחד, את התפיסה המערערת את זכותינו המוסרית-הסטורית על ארץ ישראל, והרואה ערך עליון בהשגת הסכם-שלום - תפיסה המסכנת את מדינת ישראל והציונות; ומצד שני, הרב שולל גם את התפיסה הגורסת כי את זכותינו על כל ארץ ישראל יש ליישם בכל מחיר ובכל מקום. הרב עמיטל סיים בכך שאנו מאמינים ובטוחים כי שיבת עם ישראל לארצו הינה התגשמות חזון הנביאים, וכי "דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם".ומעשה ידיך ארנן: אייל ינון, אבישי קטן ורונן בן-דוד, הינם הראשונים מבני שנה ג' שיצאו לשירותם השני, ומכולנו שלוחה להם ברכת הצלחה ושירות קל ונעים. תודה מיוחדת ממערכת "דף קשר", ובשם כל קוראי הדף בכל מקום שהם, שלוחה לרונן בןדוד, שעסק במסירות בהפצת הגליונות מידי שבוע, שלא על-מנת לקבל פרס. אלכסנדר הגדול: חילופי גברי בתפקידי אחראי הביקורים בצבא: ברכת ישר-כח לאחראי היוצא, חגי הרמן (ה'), שמילא את תפקידו במסירות רבה (ומי כמוכם יודע...), ואיחולי הצלחה למחליפו - אלכס טל (ד'). חיכו ממתקים: לאות הזדהות עם חיילי צה"ל, העומדים על המשמרת בקו ירושלים-גוש עציון, התארגנה קבוצת תלמידים מהישיבה לאיסוף כספים, במטרה לקנות עוגות וממתקים לחיילים. ברם, כשהגיעו ה"דודות" לשכנתנו דהיישה, והחלו בחלוקה לחיילים - נכונה להם הפתעה. צוות טלויזיה שסייר במקום, הסתער עליהם מתוך הנחה, שהם המתנחלים שהחליטו לתגבר את מערך ההגנה של צה"ל. החבר'ה מצידם סיימו את חלוקת העוגות ומיהרו לשוב לישיבה, תוך שהם משאירים את צוות הטלויזיה מאוכזב וחסר "סקופ". אללי עליך מרי, שהנחת כל הדור יתום / הרב אהרן ליכטנשטיין[1]"לקה העולם". כמה וכמה טרגדיות נתקפלו בחייו של רבי אליעזר, הן בראשית דרכו והן בסופה. טרגדיה המוצאת את ביטויה הכפול: הן במובן האישי, והן באותו מישור הכאב (שנוסח על-ידי הגל), הנובע מן ההתנגשות של שני ערכים צודקים לכאורה, שאינם מוכנים לוותר זה לזה. הטרגדיה האישית של רבי אליעזר מובלטת על רקע תחילת-דרכו: אותו רבי אליעזר, שהיה מנודה מתורה עשרים ושתים שנה, קם והיה לאחד מגדולי הדור, עד שיצתה בת-קול מן השמים והכריזה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום?" ואף-על-פי-כן. הגמרא במסכת נדה (ז' ע"ב) מעידה: "הלכה כרבי אליעזר בארבע". בארבע הלכות - ותו לא מידי. לא רק טרגדיה אישית יש כאן. רבי אליעזר החל דרכו בבדידות רעיונית מסויימת, עמד כנגד דעתם של חכמי ישראל, וסיים דרכו בבדידות אישית. נידוי שכוון כלפיו אישית ולא רק כנגד דעותיו. נידוי הגורר עימו ניתוק מן החברה, מן התלמידים. "כמדומה לי שחבריך בדלים ממך". בשוכבו על ערש דווי, זועק רבי אליעזר זעקה גדולה ומרה: עכשיו אתם באים? ולא יכלו תלמידיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו. בצד זה, בוקעת ועולה נימת רוגז מקולו של רבי אליעזר. רוגז על ירידת כל תלמודו לטמיון. אמנם, אדם גדול עוסק בתורה מתוך רצון להבין ולדעת, אבל בצד זה קיימת בליבו הנטייה להפיץ את תורתו. רבי אליעזר מצר על עולם התורה המונע עצמו מלקבל את תורתו. שלש מאות הלכות ב"מכשפה לא תחיה" בלבד. ויש אומרים - שלושת אלפים. אין כאן רק כאב על דילול עולם התורה, אלא כאב אישי המתלווה אליו: "יותר משהעגל רוצה לינק - רוצה הפרה להניק". הרב מבקש להעביר את תורתו עליה עמל שנים, ואין איש שם על לב. היש כאב גדול מזה? זהו כאב פיזי, הדומה לאותו כאב הפרה שחלבה אגור בדדיה. התחושה של "למי אני עמל" הולכת וכובשת לה דרך בליבו של האדם. יש להניח כי אף תלמידיו היו שותפים לכאב. "מיד קרע רבי אליעזר בן עזריה את בגדיו ובכה ויצא ואמר לחכמים: בואו וראו ברבי אליעזר שטהור הוא לעולם הבא. ודמו של רבי עקיבא היה שותת והולך, והיה צועק ובוכה ואומר: אללי עליך רבי". תחושה של יתמות. "שהנחת כל הדור יתום". לפתע נתמלאו הכל רגשות חרטה - "מדוע הנחנוהו בעודו חי?" תופעה מקובלת היא, שהקרובים לנפטר מלאים הרהורי-חרטה ואשמה: מדוע צערנוהו ולא כבדנוהו? כל שכן, כאשר מדובר בעוול שנעשה לאיש גדול, ובאישיות העומדת בדרגתם של רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה. מבלי למעט מנימת הטרגדיה האישית, עולה כאן במקביל אף נימה שונה: שתי תפיסות עולם, שסופה - נידויו של גדול הדור. בראש הסוגיה בבבא מציעא אנו שומעים על מחלוקת שנתעוררה בין רבי אליעזר לרבי יהושע. נתעצמה המחלוקת, ונזקק רבי אליעזר לסיועם של החרוב ואמת-המים, כותלי בית המדרש והדה של בת-הקול. מהמשך הסוגיה עולה כי המחלוקת הפכה והיתה מחלוקת עקרונית. לא עוד ויכוח פרטני בשאלת הכשר תנורו של עכנאי, אלא מחלוקת שורשית על אופייה של ההלכה ודרכי פסיקתה, כשהפרט הראשוני עליו נחלקו, אותו תנור, נדחק לשוליים. הדיון מתמקד בשני מישורים הקשורים זה בזה, אך למרות זאת - נבדלים זה מזה: "לא בשמים היא" - התורה נתונה בידי חכמי ישראל, והם המעצבים וקובעים את דמותה ואופייה. אין זה מודל אוביקטיבי הנתון ומונח בבית גנזיו של הקב"ה. זוהי התורה - ואין עוד מלבדה. בנקודה זו "מודה" הקדוש-ברוך-הוא: "נצחוני בניי, נצחוני בני" - הכרעת חכמי ישראל היא הקובעת, למרות שב"תורת הקב"ה" נפסקה הלכה כר' אליעזר. "אמר רבי ירמיה: כבר ניתנה תורה מהר סיני ואין אנו משגיחין בבת קול". ולא זו אף זו: "אחרי רבים להטות" - זה כלל גדול בדרכי הפסיקה. בנקודה זו מתמצת מחלוקת שורשית ועקרונית בין רבי אליעזר לרבי יהושע וסיעתו - "וחכמים מטמאים" - הרוב עומד כנגד רבי אליעזר. ואף שהיה רבי אליעזר גדול הדור, נישא ומרומם מעל חביריו - עומד הוא כיחיד בתוך המסגרת, ואנוס להכנע להכרעת הרוב. מנקודת-ראות שמרנית, הרואה לא רק את הגידור האנטי-ממסדי, אלא את המכלול השלם והמושלם הממסד, נראית גבורתו של רבי אליעזר כחתירה תחת אושיות המוסד הקיים. הרס החברה התורנית מתוך התעקשות על זכותו של הפרט לעמוד על דעתו. ההיסטוריה אינה חסרה מודלים כאלה. סוקרטס עמד בפרץ נגד כל בני דורו, ואעפ"כ המשיך לעמוד על דעתו: במקרהו של רבי אליעזר נתחדדה הבעיה וקיבלה מימד חריף ביותר: גדול הדור נדרש לבטל דעתו מפני דעת הרוב. הרמב"ן מזהה את מעשה תנורו של עכנאי עם סוגיה אחת בתורה. נאמן לשיטתו, שלא נידו את רבי אליעזר (כדעת רש"י) אלא החרימו אותו, כותב הרמב"ן: "כך היא בעיניי - מסורתו עומדת כנגד מסורתם, ואילו היה בזמן הבית - היה נחשב לזקן ממרא". יש כאן, לדעת הרמב"ן, התנגשות חזיתית בין סברת רבי אליעזר לבין מסורת חכמים. והיא גופא קשיא: וכי רבי אליעזר לא ידע פרשת זקן ממרא? הגמרא במסכת סנהדרין (פח' ע"א) מביאה את דעתו של רבי אליעזר: אפילו הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו - נהרג. הרמב"ן מביא את דעת רב האי גאון, ש"אם האחד עדיף על השניים - הולכין אחר מי שנתן טעם לדבריו", וחולק על גישה זו: הרמב"ן מקשה על גישה זו מן הגמרא בבבא מציעא, שם מצינו שבטלו דבריו של ר' אליעזר בן הורקנוס, למרות שגלוי היה כי אין בדורן כמותו, והוא מתרץ: "ושמא יש לומר שר' אליעזר - יחיד במקום רבים היה, ואין דבריו של אחד במקום שניים. אבל רבים ורבים - אין הולכין אחר רוב מנין, אלא אם רצו - הולכין אחר רוב חכמה". ועדיין הדברים קשים: נאמר שבמחלוקת תנורו של עכנאי לא עמדו החכמים למנין, וכיצד ניתן לכנות את רבי אליעזר זקן ממרא? מתוך עיון בגדרי זקן ממרא עולה, כי החיוב קיים רק כאשר ההמראה היתה דווקא בבית הדין הגדול בירושלים היושב במקומו. נדד בית הדין לבית פאגית - אין נוהג עוד דין זקן ממרא. "מן המקום" - מלמד שהמקום גורם. מכאן עולה שאלת הגדרת מעמד הסנהדרין בתקופתו של רבי אליעזר. הרמב"ם קובע כי מצוות קידוש החודש נוהגת דווקא בזמן שהסנהדרין קיים (פ"ה מהל' קה"ח ה"א). הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות מקשה: והלא מצינו שקידשו את החודש על פי הראייה גם אחרי החורבן? הגרי"ד סולובייציק מנסה ליישב את התמיהה: שני דינים אמורים בסנהדרין. ישנו "דין סנהדרין" התלוי בישיבת הסנהדרין במקומן, תנאי שהינו הכרחי לכמה הלכות, וישנו "דין סנהדרין" שאינו נבחן ביכולתה הביצועית - להוציא דברים אל הפועל, אלא בראייתם של חכמי הסנהדרין כמעבירי המסורת בישראל. הדין הראשון - נטוע בהלכות סנהדרין, ואילו השני - מקומו בהלכות ממרים. וממילא, לגבי קידוש החודש, מספיק מעמדה של הסנהדרין כמעבירת המסורת. גישה זו מביאה אותנו לדיון בסוגיית זקן ממרא. האמנם ניתן לחוב חובת זקן ממרא גם בבית-דין, בסנהדרין היונקת כוחה רק מכח העברת המסורת, או שמא נוהג הדין רק בסנהדרין שיש לה כוח כפיה מעשי? רבי אליעזר היה סבור, שכיון שגלתה סנהדרין ממקומה, ולא ישבו החכמים שנחלקו עמו בירושלים - אין הוא חייב לקבל דעתם. חכמים, לעומתו, גרסו: "אחרי רבים להטות" - אף בשעה שאין יושבין בלשכת הגזית. סוף דבר - נתקבלה דעת החכמים, וכיוון שנפסקה הלכה - הפך רבי אליעזר והיה לזקן ממרא, החייב נידוי. רבי אליעזר לא השלים מעולם עם הכרעה זו, שהותירה משקע של מרירות בליבו. עד שעתו האחרונה, עמד בהתנגדותו לחכמים. כשהטרגדיה אופפת את כל מעשיו. (בניגוד לאותה אמת סינתיזית העולה מן הניגודים ומקפלת בחובה את שניהם, כפי שהגל מתאר). התנגשות שתי הדעות יצרה את הקרע הכואב שנמשך עד סוף ימיו של רבי אליעזר. מכאן תובן תגובתם של תלמידיו. רבי עקיבא - כולו קרוע ושסוע. מצד אחד קיבל את נידויו של ר' אליעזר כדבר מחייב, ולא בא יותר ללמוד תורה מפיו (למנודה - מותר ללמד תורה, משא"כ למוחרם, והדבר תלוי בהבנות רש"י והרמב"ן שהובאה לעיל). ומכאן תחושת היתמות, שבאה עם ההמנעות מלשמוע את תורת הרב. בכיים של רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה משקף לא רק את עגמת-הנפש על פטירתו של הרב מן העולם, אלא גם מבטא בצורה חדה את ההשתתפות העמוקה בטרגדיה שאפפה את חייו של ר' אליעזר, כמו גם את מותו. רגישותם המופלאה של רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה נתפרצה החוצה, והיתה לביטוי נפלא לאותו כאב שהיה אצור בליבם בימי חייו של מורם ורבם - "אללי עליך מרי - שהנחת כל הדור יתום". בלכתך בדרך / משה פינצו'קבגמ' מופיע המושג "מיגו" פעמים רבות, והוא משמש כאמצעי ביד בי"ד לוודא טענות של בעלי הדבר בבי"ד. בפשטות מיגו הינו אומדנא פסיכולוגית ("בירור"):לאדם הנמצא במצב הנתון, שתי טענות אפשריות, וטענה אחת עדיפה לו מהטענה השניה - אילו היה רוצה לשקר, היה לו לטעון את הטענה העדיפה, וכיון שהוא החליט לטעון את הטענה הפחות טובה - כנראה שכך אמנם פני הדברים ואמת בפיו. אומדנא זו אפשרית רק אם נניח שהאדם אמנם מודע לטענה העדיפה שביכולתו לטעון, שכן אם הוא איננו מודע לה, אזי הסיבה שהוא טען את הטענה הפחות טובה איננה משום שאמת בפיו, אלא פשוט משום שאיננו מעלה בדעתו טענה טובה יותר. ברם, הנחה זו קשה לקבלה, כיון שיש מקרים של "מיגו" המבוססים על טענות שהסבירות שאדם פשוט מודע להם נמוכה ביותר, וכמו כן תמוה, שהגמ' מעולם לא הציבה הנחה זו כתנאי להפעלת מיגו. מתוך כך ניתן להבין מיגו כפעולה פורמלית של בי"ד, בה נותנים לאדם את כל הזכויות וההטבות כאילו טען את הטענה העדיפה ("כח הטענה"). אמנם כך משתמע מהגמ' בב"ב ע.: "בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא: המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר לו החזרתי לך, מהו? מי אמרינן מיגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן, השתא נמי מהימן, או מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי? א"ל: מהימן. ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי? א"ל וליטעמיך וכי א"ל נאנסו, מי מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי?". אם נבין מיגו כבירור, תשובתו של ר' חסדא תמוהה: מה משנה העובדה שאילו היה טוען נאנסו לא היה יכול הלה לענות לו "שטרך בידי מאי בעי", סוף סוף הוא לא טען טענה זו, אלא טען טענת החזרתים, ואמנם השיקול להאמין לו מחמת "מיגו" קיים, אך הטענה הנגדית - "שטרך בידי מאי בעי" - חזקה יותר.ברם, אם נבין מיגו כ"כח הטענה", אזי מובן - אילו הוא היה טוען נאנסו, היה לו כח לגבור על טענת שטרך בידי מאי בעי, השתא נמי שטען "החזרתי" - ניתן לו כח זה. אפשר ששתי ההבנות הנ"ל קיימות. נסה לסווג את מקרי ה"מיגו" הבאים תחת "בירור" או "כח טענה": 1) מיגו דהעזה - כדי לטעון את הטענה העדיפה צריך יותר חוצפה מהטענה הנוכחית: מודה במקצת במיגו דכופר הכל - אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. 2) מיגו בו עדיפות הטענה העדיפה איננה קשורה למה שהוא תובעו. אשה התובעת מלוא כתובתה וטוענת נאנסתי, וע"י כך נפסלת לכהונה, במיגו דיכלה לטעון מוכת עץ אני ולא נפסלת ע"י זה לכהונה (כתובות טז.). 3) אדם טועה וחושב שיש לו טענה עדיפה ואעפ"כ טען טענה פחות טובה. 4) מיגו למפרע - נאמין לו על טענתו הנוכחית כיון שאילו רצה לשקר, אתמול יכול היה לטעון טענה עדיפה. "אמר לו: מנה לי בידך, אמר לו הן. למחר אמר - תנהו לי, אמר לו: החזרתיו לך, מיגו דאי בעי אמר אתמול לא היו דברים מעולם". [1] סיכום שיעור שהועבר ע"י הרב ליכטנשטיין, ב"אבות דרבי נתן". השיעור, שפורסם בגיליון מס' 5 של "קשר בוגרים", סוכם ע"י אביעד הכהן, ובאחריותו.
|
