עלון ישיבת הר עציון לתלמידי הישיבה המשרתים בצבא

בס"ד פרשת מקץ - זאת חנוכה, טבת ה'תש"ן, גיליון מס' ‎213

"הנה שבע שנים באות, שבע גרול בכל ארץ מצרים. וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע. . ." (בראשית מ"א, כ"ט-ל')

הרעב אינו מגיע מיידית, הוא מגיע רק לאחר שבע שנות שובע.

כותב הרמב"ם:

"הי יתהדר ויתרומם, אין לומר עליו שהוא עושה רע באופן עצמי כלל... אלא כל מעשיו יתעלה טוב מוחלט... והרעות כולן העדר" (מורה נבוכים חלק שלישי פרק י')

באור דבריו, כי הרע בעולם נוצר מהעדר הטוב - הרעב נוצר מהערר האוכל ואיננו דבר עצמאי .

על מצרים מביא הקב"ה רעב - העדר אוכל, ברם, למעשה נותן הקב"ה את האוכל בשבע השנים הקודמות לרעב. החכם עיניו בראשו, ישכיל לשמור את האוכל, על מנת שגם בזמן העדרו, לא יחוש ברעב - "ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים אשר היה בארץ מצרים" - "ותחילנה שבע שני הרעב לבוא כאשר אמר יוסף, ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם" (בראשית מ"א, כ"ד) - הרחבת הטוב מונעת רע ובמקרה דנן - קיבוץ האוכל מונע רעב.

בחנוכה אנו מדליקים נרות. האור מסמל את הטוב, והחושך מסמל את הרע. הדלקת הנרות מפיצה טוב ומסלקת הרע, מפיצה אור ומסלקת החושך.

מטרתנו להדליק את האור גם בשאר ימות השנה וכך לסלק את החושך. הדלקת האור שלנו היא לימוד התורה, ואין אור אלא תורה, שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור".

הגדלת התורה והאדרתה, תאיר לילה - תפיץ אור, ותהווה למחזיקים בה - עץ חיים.

חנוכה שמח

חגי לאבל יוסף צבי רימון


חדשות

מגשימים ברמה. שיעור ה' פעיל, מכל הבהינות. ברכת מזל-טוב לבבית לנועם לשם (ה') לרגל אירוסיו עם שכנתו למושב, שלומית גנירם. תזכו להקים כית נאמן בישראל!

צלילי המוזיקה. כסלושים חברי ג.ז.א סיימו הסבוע שהות כת שנה נישיבה. משתתפי התוכנית הגיעו מדרום אפריקה ומאוסטרליה ובמסגרת שהותם כארץ למדו בישיבה, עברו בקיבוצים וטיילו כרהבי ארץ-ישראל. את יומם האחרון כישיבה העדיפו לציין בדרך מקורית, וכך הושכמו תלמידי הישיבה ביום שישי שעבר ע"י בליל של קולות וצלילים תוצרת ‎MTA. טרם נודע כיצד בדיוק הוחלפה קלטת ההשכמות, או מה שברור הוא שהעירנות כאותו בוקר היתה במיטבה והנוכחות בתפילה שברה כל שיא קודם.

נירו ניר. לאינספור החובשים בישיבה יש כבר קודקוד. השבוע הזר לישיבה ניר וייס (ה') משירותו הצבאי כקצין אירגון רפואה. - איחולי קליטה מהירה!

כל צבעי הקשת. כומתות רבות כשיעור ב' החליפו צבעים בשבוע האחרון . רבים מהצנחנים פקדו את הישיבה ברגילה שלאחר מסע הכומתה והעבירו חוויות ראשונות ממנו. בטקס הסיום שנערך אחרי המסע זכו דובי לוקר ודודי דויטש בתואר חניך מצטיין. גם החבר'ה כגבעתי, לא טמנו ידם כצלחת ופלוגה א' - בה נמצאים הגושניקים, היתה הראשונה שסיימה את המסע - ברוך אלתר ונחמציון רוס הם אלה שהיו החניכים המצטיינים. ובצמ"פ - השריונרים הגיעו לטקס הסיום לאחר מסע מפרך בטיולית; גם להם חניך מצטיין - עומר קלייבמן.

והלויים על משמרותם. כרכות הצלהה המות לאברהם הלוי פרנקל (ד') בהכנסו לתפקידו החדש כאחראי שמירות. יישר כח למסיים התפקיד - ביני ברויאר (ה').

בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'. יצא לאור עלון שבות, גיליון מס' ‎127. העלוך נשלח גם לאגף 'תלמידי הישיבה בצה"ל' ועתיד להגיע אליכם במהלך חג החנוכה.

נר חנוכה הדולק פחות מחצי שעה / הרב שלמה לוי

דיוננו יעסוק במי שאנוס לכבות את הנרות לפני שדלקו חצי שעה, כגון חיילים היוצאים לפעילות סמוך לצה"כ, או כל ארם הנאלץ לצאת ממקומו לאחר הדלקת הנרות ואינו יכול להשאיר את הנרות דולקים - האם יכול במצבים כאלה להדליק בברכה.

במסכת שבת דף כ"א ע"א, נחלקו האמוראים בדין נר חנוכה שכבה לפני שעבר זמנו. רב הונא סובר - כבתה זקוק לה, רב חסדא ורב סוברים - כבתה אין זקוק לה. רב חסדא ורב סוברים שאין מוטל על האדם לדאוג לכך שהנר ידלק במשך שיעור ההדלקה אלא חובתו מסתיימת בכך שהדליק את הנרות כראוי. לעומתם, סובר כנראה רב הונא, שדין נר חנוכה הוא כדין מזוזה - לא די בכך שקבעת את המזוזה, עליך לדאוג לכך שתהיה מזוזה. מסקנת הגמרא היא שהלכה כרב - כבתה אין זקוק לה, וכן פסקו הראשונים. בגמרא להלן דף כ"ב ע"ב נאמר:

"איבעיא להו, הדלקה עושה מצווה, או הנחה עושה מצווה", ומסקנת הגמרא שם ברף כ"ג ע"א היא שהדלקה עושה מצווה. פשטות הדברים היא שאין קשר בין שני הדינים, ניתן לסבור שהנחה עושה מצווה ואעפ"כ לאחר שהניח כראוי - אם כבתה אינו זקוק לה. אולם, יש שראו קשר בין המחלוקות; אומר מרן השו"ע בסימן תרע"ג סעיף ב': "הדלקה עושה מצווה לפיכך אם כבתה קודם זמנה אינו זקוק לה". כלומר, לרעתו, כיוון שהדלקה עושה מצווה, כבתה אינו זקוק לה.

הגמרא בדף כ"א ע"ב מקשה על מאן-דאמר כבתה אין זקוק לה - הרי "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" וכיצד אפשר לומר שכבתה אינו זקוק לה? בגמרא מופיעים שני תירוצים: א. "דאי לא אדליק מדליק". ב. "אי-נמי לשיעורא". התירוץ הראשון מובן - במשך כל הזמן הזה של עד שתכלה רגל מן השוק חייב להדליק, אולם אם כבר הדליק וכבתה - אינו זקוק לה. הקושי, לכאורה, הוא בתרוץ השני - אם כבתה אינו זקוק לה, מה משמעות לכך שזהו שיעור זמן הדלקה? הרי"ף כותב: "היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו". לכאורה, לדעתו, הגמ' באה ללמדנו מתי מותר לו לכתחילה לכבות ולהשתמש בשמן. אולם אין כאן התייחסות לכמות השמן שעליו לתת בנר. לעומתו, כותב רש"י ש"יהא בו שמן בזה השיעור", כלומר, אמנם ההדלקה עושה מצווה, אולם צריך להדליק נר הראוי לדלוק חצי שעה. לא ברור האם לדעתו זה רק שיעור השמן ללא קשר לשעת ההדלקה, או ששיעור זה נחוץ רק אם אכן מדליק משתשקע החמה. ברמב"ם בפרק ד' ה"ה דבר זה מפורש:

"וצריך שיתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת ער שתכלה רגל מן השוק" - אמנם חייב לתת שיעור, אולם רק בתנאי שמדליק משתשקע החמה. וכך כתב מרן השו"ע סימן תרע"ב סעיף ב':

". . .הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור. . .".

כתב הרא"ש בסימן ז': "וכיוון דהדלקה עושה מצווה צריך שיהא שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה, אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור - לא יצא ידי חובתו". דברי הרא"ש מתייחסים לנר גופו; הנר, בשעת הדלקתו, חייב להיות כזה המסוגל לדלוק חצי שעה. אולם השלטי גיבורים מרחיב דין זה: "ונראה בעיני שאם הדליקה בפני הרוח וכבתה צריך עוד לחזור ולהדליקה במקום שאין רוח; הואיל ואינה יכולה לעמוד בפני הרוח הרי היא כמי שלא נתן בה שמן כשיעור". לדעתו, לא די בכך שישים מספיק שמן, אלא גם התנאים החיצוניים צריכים להיות כאלה שהנר יוכל לדלוק חצי שעה, ולכן אם הניח את הנר במקום רוח, הרי לא קיים מצוות הדלקה כראוי.

לאחר שהסברנו בקיצור נמרץ את הבסיס לחיוב שיעור ההדלקה, נוכל להבין את צדדי הספק בשאלה בה אנו עוסקים. מצר אחד ניתן לומר שכיוון שבדעתו לכבות את הנר לפני תום שיעור ההדלקה, הרי מראש מדליק לפחות מכשיעור, ולכן לא קיים את המצווה, אולם מאידך אפשר לטעון שהרי הדלקה עושה מצווה וכאן ההדלקה היתה כדין וכדת! השאלה היא, א"כ, האם המחשבה לכבות פוגמת בעצם ההדלקה, וכשם שאומר השלטי גיבורים שהמדליק במקום רוח כאילו לא נתן בה שיעור, נאמר גם שהמדליק ע"מ לכבות כאילו לא נתן בה שמן. כמובן, שגם אם נאמר שאין כאן פגם בהדלקה, ברור שבמקרה רגיל אסור לכבות ואפשר לומר שהמכבה במזיד צריך להדליק, אולם אעפ"כ אין כאן חיסרון בהדלקה עצמה, ולכן במקרה של אונס יוכל לכתחילה להניח שמן כשיעור ולכבות מתי שירצה.

מצד הסברא הפשוטה נראה, לכאורה, שהמחשבה אינה מגדירה את המעשה, ולכן יש כאן הדלקה ראויה. למחשבה יש בדרך כלל תפקיד בהלכות הדורשות אותה, אם בענייני קרשים ואם בענייני שבת וכדומה. המחשבה חשובה שם רק משום שיש בה צורך, שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה, אולם בענייננו הרי יש צורך בהדלקה שראויה לדלוק חצי שעה, אך לכאורה אין צורך במחשבה שלא לכבות במשך זמן זה. לאחר עיון נראה, שייתכן שאפשר לתלות ספק זה במחלוקת המ"ב והט"ז בהלכות קושר בשבת. אחד המגדירים של קשר שהעושהו חייב בשבת, הוא קשר של קיימא. העושה קשר שאינו של קיימא לא חייב בשבת. הצורך בקיימא לא שייך לדין מלאכת מחשבת וכדומה, אלא זה דין בקשר עצמו ובהגדרת הקשר. נחלקו שם האחרונים כיצד בודקים האם הקשר הוא של קיימא. הט"ז בריש סימן שי"ז אומר שהגדרת קיימא תלויה בדעת האדם; אם הוא מתכוון להתיר את הקשר - אין זה קשר של קיימא, ואם בכוונתו להשאיר את הקשר - חייב. עולה לפי זה, שמחשבת האדם היא המגדירה את הפעולה ולפי זה ניתן לומר שגם בענייננו - אם מתכוון לכבות אין זו הדלקה ראויה ואינו יוצא ידי חובה. אולמ המ"ב שם חולק עליו בתקיפות, ולרעתו גם ההגדרה של קיימא היא הגדרה אובייקטיבית, שאינה תלויה בדעת האדם. לדעתו, כנראה האדם לא יכול במחשבתו להגדיר את הקשר, שהרי יש פה מעשה, וצריכים להגדיר את הקשר כפי שהוא, ללא תלות בכוונת עושהו. לפי המ"ב, קשר שאינו של קיימא הוא קשר שבדרך כלל עושים אותו לזמן קצר וזה תפקידו ואופיו, ללא התחשבות באדם שקשר. לפי זה, לכאורה גם בנידון דידן - אם ההדלקה היא כרין ורוב האנשים מדליקין כך, אין אפשרות להפקיע את ההדלקה על ידי מחשבת כיבוי. בחפשי בספרים מצאתי בקובץ "שערי תורה", שבעל ה"חלקת יואב" מדייק דין זה מהב"י בסימן תרע"ה. הב"י מביא את פסק המהרי"א העוסק בנרות חנוכה שהודלקו בבית כנסת במקום מסויים, והמדליק התכוון להעבירם אח"כ למקום אחר שבו היו מניחים את הנרות במשך כל השנה. הנמוק"י, המובא שם, סובר שהנחת הנרות במקום זה מונעת קיום מצוות חנוכה כיוון שזה המקום הרגיל לנרות. על זה כותב המהרי"א שכיוון שהדליק במקום הראוי הרי כבתה אינו זקוק לה ויוצא ידי חובת הדלקה, אע"פ שמעביר אחר כך למקום שאין בהנחה בו משום קיום מצוות חנוכה. לומר מזה ה"חלקת יואב" שכך לגבי המדליק ומתכוון לכבות, שאעפ"כ יצא ידי חובה כיוון שכבתה אינו זקוק לה. אמנם החלקת יואב עצמו מקשה על זה שם וכבר תרצו בכמה אחרונים קושיה זו, ואכמ"ל.

עוד מצאתי בשו"ת האלף לך שלמה (לגר"ש קלוגר) סימן שע"ח, שאפילו לגבי הדליק במקום הרוח חולק על השלטי-גיבורים, וסובר שיצא ירי חובה כיוון שהגורם לכיבוי הוא גורם חיצוני ויש מספיק שמן בנר. לעומת שיטות אלו, מצאנו בפמ"ג ובהרבה אחרונים שהמכבה במזיד חייב להדליק פעם נוספת, ולכאורה משמע מזה שלא אומרים כבתה אינו זקוק לה במכבה במזיד. אולם לכאורה אין ראיה מזה כיוון שברור שאסור לכבות במזיד, ולכן אפשר לומר שגזרו על המכבה במזיד שיתקן את הנזק שעשה, וידליק שנית. כיוון שכך, אין מכאן ראיה שלא יצא יד"ח בהדלקה. לעומת זה, המכבה משום שהוא אנוס וכדומה לא ייחשב כלל כמזיד ולא יצטרך להדליק פעם נוספת.

ראינו שיש מקום לספק לגבי קיום מצוות הדלקת הנר למי שמדליק ע"מ לכבות תוך זמנה, וא"כ, לכאורה, כיוון שספק ברכות להקל עדיף במקרה כזה שידליק ללא ברכה.

לאחר עיון נראה שיכול גם לברך על הדלקה זו, שהרי לפי חלק מהראשונים אין כאן בכלל ספק. הדיון לעיל התבסס על ההנחה שצריך להדליק נר היכול לדלוק במשך חצי שעה, אולם כפי שנראה הנחה זו אינה פשוטה כלל, וזאת מהסיבות הבאות:

א. אמרנו שיש בגמרא שני תירוצים: אי לא אדליק מדליק, וא"נ לשיעורא. ההגהות מיימוניות פ"ד אות ב' כותב בשם הראבי"ה: "שמצא בשם ר"ת דבהני תרוייהו אזלינן לקולא כשיעורא ובדלא אדליק, דבשל סופרים הלך אחר המיקל אבל הר"י אומר שנהגו העם כלשון ראשון" - לפי ר"ת וגם לפי הר"י, הלשון הראשון מתקבלת לקולא, ולא זקוקים כלל לשיעור חצי שעה, וממילא אין פה בעיה כלל.

ב. הבאנו לעיל את הרי"ף שלדעתו שיעור זה נאמר ללמדך מתי מותר לכבות את הנר כדי להשתמש בשמן לכתחילה, ואין כאן שיעור שמן שחייבים לשים מלכתחילה. יוצא גם לפי דעתו, לכאורה, אין כאן בעיה.

ג. גם לרמב"ם שהוא הפוסק את שני התרוצים לחומרא, ייתכן שנתינת השמן לחצי שעה אינה תנאי לקיום המצווה, אלא קיום של לכתחילה. אם לא הדליק בזמן והדליק רבע שעה לאחר הזמן, סובר הרמב"ם שצריך לשים שמן לרבע שעה בלבד שהרי השיעור צריך להיות ער שתכלה רגל מן השוק. וא"כ מה לי אם נאנס בתחילת זמן ההדלקה שיכל להדליק אח"כ, ומה לי אם נאנס בסוף זמן ההדלקה שיוכל להדליק בהתחלה.

ד. שיטת הרשב"א בחידושיו, שתירוץ הגמרא שאי לא אדליק מדליק נאמר למצווה ולא לעיכובא, ולכן גם אם עבר הזמן יכול להדליק ער סוף הלילה. ייתכן לומר לשיטתו שגם התירוץ השני הוא למצווה ולא לעיכובא, ולכן ברור שיש קיום של המצווה גם אם לא דולק חצי שעה.

ראינו אם כן, שלפי הרי"ף, ר"ת והר"י אין תנאי של שיעור שמן כדי לקיים מצוות הדלקה; לעומת זאת ברמב"ם וברא"ש שהובא לעיל משמע שיש צורך בשיעור. אולם כפי שאמרנו, ייתכן שלדעת הרמב"ם זה רק לכתחילה ולא מעכב את קיום המצווה, וכך דברי מרן בסימן תרע"ב סעיף ב' : "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה. . .", כלומר חובת חצי שעה היא רק אם מדליק עם השקיעה, שאז יכול לקיים את המצווה בשלמותה, אולם גם על חלק מהזמן הזה מדליק כאשר שכח או הזיד, ואין שיעור זה מעכב את ההדלקה.

כל הנ"ל שייך, לכאורה, בלי להתחשב ברין ההדלקה בשעת סכנה, המובא בגמרא בדף כ"א ע"א: "ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו". השלטי גבורים שם מביא מחלוקת ראשונים בשאלת השיעור בזמן הסכנה. התוס' והסמ"ג סוברים שכיוון שאין כלל משמעות לזמן זה, הרי שבזמן סכנה פקע דין שיעור ויכול לכתחילה להדליק כרצונו. לעומת זאת, מבין הש"ג שלרמב"ם ולרי"ף גם בשעת סכנה צריך חצי שעה. לענ"ד, אין הכרח להבין כך את הרמב"ם והרי"ף, שהרי הרי"ף והרמב"ם כשדיברו על השיעור לא דיברו על שעת סכנה. ובכ"א ראינו שבשעת סכנה יש בזה מחלוקת. המג"א בסימן תרע"ב כתב, שבזמן הסכנה חייב להדליק לפחות חצי שעה. לדעתו, כנראה שאע"פ שמצד קיום המצווה אין טעם לשיעור זה בזמן סכנה, לא עקרו בשעת סכנה את כל הדינים של ההדלקה, אלא רק את מקום ההדלקה שהוא הגורם לסכנה. החיוב להדליק חצי שעה נותר בעינו ואף התחזק, כיוון שאם מדליק בביתו ונדרש להדליק חצי שעה, לא שייך להתנות חיוב זה בתרמודאי ולומר כדברי השו"ע שחייב רק עד שתכלה רגל מן השוק, אלא חיוב חצי שעה חל בכל שעה שמדליק. בעקבות המג"א פסקו הפמ"ג, המ"ב ועוד, שאם נתן פחות מכשיעור - לא יברך. ברם כל זה, כפי שאמרנו, בשעת הסכנה. ואע"פ שראינו שיש לגבי שעת סכנה מחלוקת ראשונים, פסקו אחרונים אלה שמספק לא יברך כיוון שספק ברכות להקל. אולם, ב"ה, הרי לכאורה שעת הסכנה חלפה וחזרנו לדין שלפני הסכנה. לא אכחד שיש מגדולי הפוסקים בימינו הסוברים שאע"פ שהסכנה חלפה, דין סכנה נשאר. ולפי דבריהם, לכאורה יש לחשוש לשיטת המג"א. אולם נראה שעיקר דבריהם לכך שגם המקיים את המצווה בימינו, כפי שקיימו בזמן סכנה, יצא ידי חובה; ואפשרות זאת שאדם עושה פרסומי ניסא רק לעצמו ולבני ביתו עדיין קיימת, אולם גם הם יודו שיכול לקיים את המצווה כפי שהיה לפני הסכנה, ואפילו עדיף לעשות זאת.

סיכום

הסתפקנו בשאלה האם הכוונה לכבות פוגמת בהדלקת הנר. ראינו שהבנת ה"חלקת יואב" בדעת הב"י היא שאין כוונה כזו פוגמת. כמו כן, ראינו שלפי הגר"ש קלוגר אפילו דינו של השלטי גיבורים לעניין הדלקה במקום רוח לא התקבל להלכה, בניגוד לרוב האחרונים אשר הביאו להלכה את דברי השלטי גיבורים. נוסף לכך ראינו שלפי הרי"ף, ר"ת והר"י לא זקוקים כלל לחצי שעה, ואילו לרמב"ם, שהשו"ע פוסק כמותו, וגם לרשב"א - ייתכן שהצורך בחצי שעה הוא דין לכתחילה בלבד. בצרוף כל הנ"ל, נראה לענ"ד שבמקרה של אונס יכול להדליק בברכה ולכבות כשיצטרך ללכת, ובלבד שידליק נר הראוי לדלוק חצי שעה. כשאינו אנוס מובן שאסור לכבות לפני סוף שיעור ההדלקה, ואם כיבה ידליק פעם נוספת, ללא ברכה.

אוֹר או אוּר? / הרב- שלמה יוסף זוין [‎1]

שאלה זו יש להציג בנר חנוכה: מה מצוותה, להדליק אש או לעשות אור? מצינו מצווה באש: קיום המערכה על גבי המזבח, "אש תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו, ו), ומצינו מצווה באור: נר שבת, משום שלום בית (ע"פ שבת כ"ג ע"ב). ובכן: מה גידרה של מצוות נר חנוכה?

כשתימצי לומר, נחלקו בדבר אבות העולם, בית שמאי ובית הלל: "פוחת והולך", או "מוסיף והולך".

האור משמש ביטוי לנר מצווה ותורה אור, לנר ה' נשמת אדם. אור הנשמה צריך לחדור לתוך כל הפינות הנידחות של האדם ("חופש כל חדרי בטן") ולהאיר את כל הרמ"ח והשס"ה שלו. ואור התורה צריך שיחדור ועתיד לחדור, לתוך כל הפנות הנידחות של העולם ולהאיר את כל מחשכי תבל ומעמקי ארץ. והא בהא תליא, האדם עושה את העולם. "גם את העולם נתן בלבם" (קהלת ג', י"א). כשבני האדם יאירו את נפשם הם, יתרומם אף העולם כולו לדרגת האור העליון של תורה אור.

והאש מסמלת את ביעור וכליון הרע. האש שורפת ומבערת את כוחות הרע שבנפש האדם פנימה, כדבר שנאמר: "ובערת הרע מקרבך". והאש שורפת ומכלה אף את כוחות הרע הפועלים בעולם כולו. והא בהא תליא, "כי את העולם נתר בלבם", עד שיגיע היום עליו נאמר: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה י"ג, ב), "והרשעה כולה כעשן תכלה".

וודאי, אנו זקוקים לשני הכוחות, לאש ולאור, אבל נחלקו שני ה"בתים" של שמאי והלל איפה להעמיד את הדגש החזק, מהו העיקר ונקודת הכובד בעבודת האדם. בית שמאי, כדרכם, מחמירים. אי אפשר לאדם להתרומם להאור העליון אלא אם כן יבער וישרוף את כל כוחות הרע שבקרבו. "כי לא יגורך רע". אחרי ביעור הרע ממילא יתקרב לאור הקדושה. בית הלל מקילים. אדרבה, על ידי אור של התורה ממילא יגרש את החושך של הרע. מעט אור דוחה הרבה חושך מאליו וממילא, כל שכן הרבה אור. "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". התורה של בית המדרש תגרש ממילא את ה"מנוול". "ויהי בנסוע הארון" עם לוחות הברית, אזי ממילא "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". "כי הנה ה' יוצא ממקומו ונמסו ההרים". יש ה' בקרב כל אדם מישראל ("ושכנתי בתוכם"), אלא שהוא מעמקי הלב פנימה, וכשהוא "יוצא ממקומו", ממסתרי הנפש, ומתפשט להאיר בכל הגוף אזי ממילא ומאליו "ונמסו ההרים". ולפיכך כשאותם נכרים באו לשמאי להתגייר, והוא מרגיש בהם שהשקפת עולמם עדיין "גויית", עוד לא בערו את כוחות הרע מקרבם, והרי הם מתנים תנאים משונים - דחפם באמת הבנין שבידו. וכשבאו להלל קבלם ולמדם תורה, בבטחון שהאור שבה יחזירם למוטב. והאור שבה אמנם החזירם למוטב.

ובימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, היו שתי התופעות הללו: אש ואור. מתחילה השתמשו החשמונאים באש הקודש לבער ולכלות את הטומאה של תרבות היוונים שהשתלטה בארץ. בחרב נוקמת נקם ברית יצאו נגד היוונים מזה והמתיוונים מזה, שטימאו את ארץ הקודש במזבחות אלהי נכר, הכריחו את ישראל לחלל השבתות, להתגאל במאכלות אסורות ולבטל אות ברית קודש, ולא נתקררה דעתם עד שהעמידו שיקוץ משומם בהיכל הקודש. וכשנמסרו הטמאים ביד טהורים ורשעים ביי צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך, וכוחות הרשע נתבערו מן הארץ - בא האור. "ואח"כ באו בניך - וטהרו את מקדשך". אור התורה הואר במקדש ובכל הארץ, וליהודים היתה אורה, זו תורה.

ונחלקו בית שמאי ובית הלל על איזה משתי התופעות אנו עושים את הזיכרון לדורות. בית שמאי לשיטתם, אומרים: הזיכרון הוא לאש, לביעור הרע וכליון הטומאה, ובית הלל, לדרכם, סוברים: הזיכרון הוא לאור. וודאי, בשעתה היתה המלחמה נחוצה, ואם נחוצה היתה - עשינו אותה, אבל אין עושים מזה סמל ופולחן, אין האמצעי וזמני הופך למטרה תכליתית. לא זהו הלקח לדורות. הלימוד לדורות הוא האור.

ומאליו מובן, שאם העיקר הוא שריפת הרע ובעורו, הרי כל מה שהאש שורפת יותר, הולך, ופוחת יותר הרע המתבער, עד שיגיע הזמן של "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" לגמרי "והרשעה כולה כעשן תכלה" כליל. פוחת והולך. ואם הזיכרון הוא האור, הרי כל מה שגדול יותר, מאיר יותר. כל מה שמשתמשים יותר ב"נר מצווה ותורה אור", הרי הם מוסיפים לה או יותר ויותר. "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור ער נכון היום". "הולך ואור", מוסיף והולך.

והלכה כבית הלל...


[‎1] מתוך הספר: "לתורה ולמועדים", הוצאת בית הלל, ה'תשל"ט.

לעמוד הראשי ארכיון דף קשר חפש בדפי הקשר עשה מנוי לדף קשר כתוב לדף קשר