| חדשות |  |
| שבת שירה - ט"ו בשבט / הרב יהודה עמיטל | |
| שיעור כללי בענין כוונה ודעת בקניין / הרב אהרן ליכטנשטיין | |
|
בס"ד פרשת בשלח, שבט ה'תש"ן, גיליון מס' 219 עם ישראל, שזה עתה נחלץ מעול השעבוד ויצא מ-מ"ט שערי טומאה, זוכה לחזות בהתגלות ה': רגע קודם, נתונים היו ישראל בסכנת כליה, בתחושת - "כאשר אבדתי אבדתי", והנה, לפתע פתאום, מתחולל לעיני כולם הנס הגדול: מתוך התפעמות ורוממות-רוח, פורץ עם-הנביאים בשירה ספונטנית, הבוקעת ממעמקי הלב: הטבע כולו, חש את עוצמת החוויה של התגלות ה' ומצטרף לשירה: "ההרים רקדו כאלים...". בקראנו את השירה, מדמיינים אנו את אותה ההתגלות. משתוקקים אנו לחוות את אותה החוויה אשר זכו לה אבותינו. מנסים אנו לחוש, ולו במעט, את אותן הדפיקות שפעמו בליבות אבותינו, בעומדם לנוכח הים הקרוע, בראותם את השכינה הסוככת עליהם. ברם, כמיהתנו העזה לשיר את השירה בבחינת - "כל עצמותי תאמרנה", נחלשת קמעה, מחמת קול פנימי המהדהד בקרבינו, המטריד את מחשבתנו ושואל - האמנם? היש באפשרותנו כיום להתעלות לדרגת 'השפחה על הים'? היש ביכולתנו לפרוץ בשיר והלל, מתוך התפעלות הנפש מנס גלוי? האם רואים אנו את ה'יד החזקה' שתביאינו לידי רינה? עלינו להשתיק מיד, את הקול המקטרג בליבנו - "לא בשמים היא... כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו"! אמנם, נכון הוא, שבדורנו אין השפחות זוכות לראות את ה'יד החזקה', אבל, החכם - עיניו בראשו, והוא - רואה גם רואה! הכיצד נעלים עינינו מראות את ה'יד החזקה', אשר הביאה אותנו אל הארץ הזאת, ואשר מגינה עלינו בכל דור ודור מפני המבקשים לכלותינו? הכיצד לא נפתח בשירי הלל והודאה, לנוכח גל העליה ההמוני הפוקד אותנו? בימים אלו ממש, מתעורר ה'טבע' מתרדמת החורף. השקדיה הפורחת מזכירה לנו את דברי ר' אבא: "'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא' - אין לך קץ מגולה מזה". ככל שמתעמקים אנו בהבנת מאורעות התקופה, אופפת אותנו התחושה, שניצבת מעלינו "יד חזקה". כעת, כבר נמוגו הדהודי אותו קול טורדני. חשים אנו בשכינה הסוככת מעלינו, וליבינו מתמלא בהרגשת "קרבת א-להים לי טוב". אט, אט, נשברים המחיצות בפני הלב המתפרץ בשירה רוויית רגשי שמחה והודאה:
דוד טי יוסף צבי רימון חדשותאשת חיל. ברכת מזל טוב לעמיעד רט (ג') לרגל אירוסיו עם בלומה מוסקל. עמיעד הקדים את שירותו השני, והצטרף השבוע לשורות חיילינו בחזית, לקיים הכתוב: "ילכו מחייל אל (אשת) חייל".הופעת בכורה. שיעור ג' חוגג לא רק בכלות, אלא גם בילדים. ברכות למיקי וחוה מרק, להולדת בנם בכורם. תזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים. 'חובש קרבי מוטס'. שיעור ג' מסרב לרדת מעל בימת ה'חדשות'. השבוע הקדים את שירותו הצבאי גם אבי נאור, שעובר הסבה מ"קורס טייס" (בשירות ראשון) ל'קורס חובשים'. אנו מאחלים לו הצלחה בתפקידו החדש. "אלופי אדום" ושחור. שישה קצינים חדשים משעור ד', בשורות הישיבה. שלשה בשריון: אלעזר כהנא, דני ויטמן ועדי גונן; ושלושה בצנחנים: מרדכי שטרן, חנן שלזינגר ויוסי דוד. הרימו נס גם בשורות הצבא ויצליח ה' דרככם. שבת שירה - ט"ו בשבט / הרב יהודה עמיטל[1]עצי היער מרננים ועצי השדה מוחאים כף. הבדל ישנו, בין רינון לבין מחיאת כף. רינון זו שירה עצמאית, אך מחיאת כף איננה עצמאית, אלא מעין מוסיקת רקע לשירה. עצי היער הם הנמצאים לבדם ביער, הם השולטים ביער ולכן הם מרננים. אך לא כן אצל עצי השדה. עצי השדה נמצאים עם בני האדם. בני האדם הם השותלים אותם, הם המטפלים בהם - בני האדם הם מרכז הבריאה ולכן הם גם המרננים. עצי השדה מצטרפים לרינונו של האדם - מוחאים כף כרקע לשירתו. לאחר קריעת ים סוף, הצטרפו כל הציפורים והעופות במחיאת כף, לשירת בני ישראל בשבחם את הקב"ה. משום כך נוהגים לתת אוכל לציפורים ולעוף השמים, כשכר על הצטרפותם לשירה. ישנם אנשים הבורחים מן הטבע - מתיישבים בערים וכד'. ישנם אחרים, המקבלים את הטבע במלואו, וסבורים, כי כל מה שטבעי - טוב הוא. שתי הגישות אינן טובות. צריך לחיות עם הטבע, ויחד עם זאת, לדעת שבטבע יש עורלה. מצד אחד, יש להתנזר מהטבע - "שלש שנים יהיה לכם ערלים", אך מאידך, צריך לחיות עם הטבע - לאכול את הפירות, לאחר הסרת העורלה. אדם הצריך להפסיק ממשנתו כדי להנות מהטבע: "מה נאה אילן זה" - הרי זה מתחייב בנפשו. הטבע צריך להיות חלק מהלימוד, ולא הפסק מהלימוד. מחיאת הכף של עצי השדה צריכה להשתזר עם רינונו של האדם, בהרמוניה. שיעור כללי בענין כוונה ודעת בקניין / הרב אהרן ליכטנשטיין[2]ישנם שני דברים המלווים קניין - מעשה ודעת.האם יתכן שאדם ירכוש חפץ ללא דעתו ואפילו בעל כורחו? מצאנו קנין בע"כ בירושה. אין ליורש אפשרות למנוע את קבלתה הראשונית. ישנן דוגמאות נוספות: 1) זכין לאדם שלא מדעתו. 2) חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. לגבי "זכין" ישנה מחלוקת ראשונים. רוב הראשונים סוברים,שזכין לאדם רק כשרוצה בכך, אולם הריטב"א מחדש, שאם זו זכות גמורה (זכות אבסולוטית, כמו לההפך לבן חורין), אומרים "זכין" אף בעל כורחו. מהרשב"ם (בבא בתרא קל"ח) משתמע אף יותר מכך. הגמרא שם (בדף קל"ז ע"ב) אומרת: "אמר רב יהודה אמר שמואל, הכותב נכסיו לאחר, ואמר הלה אי אפשי בהן - קנה, ואפילו עומד וצווח". בהמשך אומרת הגמרא, שאם הזוכה צווח מעיקרא - איננו קונה. וכתב שם הרשב"ם "מתחילה כשמסר לו זה את השטר התחיל צווח, הלכך לא קנה, שאין מזכין לו לאדם בעל כורחו, דחוב הוא לו דכתיב: 'שונא מתנות יחיה'". ומשמע מדבריו, שאילו היתה זו זכות (אילו היינו אומרים 'אוהב מתנות יחיה' וכד'), היה הקניין חל אפילו בעל כורחו. מהרשב"ם רואים אנו שני חידושים לעומת דעת הריטב"א: 1) הריטב"א דיבר על "זכין", שבו מעשה הקנין מתבצע על-ידי אחר ורק החלות חסרה. לפי הרשב"ם גם כאשר אין מעשה על-ידי אחר, והמעשה מתבצע על-ידי הזוכה עצמו (שאיננו מעונין בכך) - חל הקנין. 2) החלות חלה בעל כורחו גם בממון לפי הרשב"ם, בעוד שבריטב"א ראינו התייחסות כזו רק לגבי שחרור עבד (ואפשר היה לחלק, לפי שעבד - האדון יכול לשחררו בעל כורחו). מצאנו אם כן קניינים החלים גם ללא דעת, אולם גם בקניינים שבהם דרושה דעת, עלינו לחקור באיזו מידה היא דרושה? בגמרא בבבא מציעא (דף ח' וי"ב) מצאנו, שקטן אינו יכול להקנות לפיקח, הואיל ואיננו בן דעת. וכן בגיטין (דף נ"ט ע"א) - היות וקטן אינו קונה, אין זה גזל לקחת ממנו את המציאה, רק משום דרכי שלום. גם לדעת ר' יוסי שם, שזהו גזל גמור, אומרת הגמרא בהמשך (גיטין דף ס"א ע"א), שגזל גמור היינו מדבריהם (נפקא מינה בין חכמים לבין ר' יוסי, שלפי ר' יוסי, ניתן להוציא את הממון בדיינים). הגמרא בגיטין (דף ס"ד ע"ב) מביאה שיעורים שונים בקטן - בגמרא לא מבואר אם קניין זה של קטן, הוא מדאורייתא או מדרבנן. פשטות הגמרא היא, שמדובר אף בדאורייתא. ברם, רש"י שם כותב, שמדובר בזכיה מדרבנן. תוספות וראשונים אחרים אומרים, שמדובר בדאורייתא, כלומר - קטן זוכה מדאורייתא. לפי הבנה זו קשה, מדוע במציאת קטן יש גזל רק מדרבנן (כפי שראינו בגיטין נ"ט וס"א)? תוספות מתרצים שקטן קונה מדאורייתא, כאשר יש דעת אחרת שמקנה לו; לכן במציאה, שאין לו דעת אחרת מקנה, אינו קונה אלא מדרבנן. הש"ך (חושן משפט סימן רמ"ג ס"ק ו') - לא יתכן לומר כתוספות, שקטן קונה רק עם דעת אחרת מקנה, שאם כך, הגמרא היתה צריכה לומר זאת בפירוש. לכן אומר הש"ך, שקטן זוכה מדאורייתא אף ללא דעת אחרת מקנה. את המשנה לגבי מציאת חרש שוטה וקטן, הוא מסביר על פי הירושלמי (מעשר שני פ"ד ובערובין פ"ז). לדעת הירושלמי אין לחלק בין תחומים שונים (מתנה ומציאה), אלא בין גילים שונים של קטן. לפי"ז, ישנו קטן שקונה מדאורייתא - מעל גיל של אגוז ונוטלו, ואילו קטן פחות מגיל זה - אינו קונה מדאורייתא (ועל כך מדברת המשנה של מציאה). ראינו אם-כן, שישנן שלש שיטות: 1) רש"י - קטן קונה רק מדרבנן. על כך מדברת הגמ' בגיטין, במציאת קטן, וכך גם משמע מהגמרא בסוכה, שאין להקנות לולב לקטן וכו'. 2) תוספות ועוד ראשונים - קטן קונה מדאורייתא רק עם דעת אחרת מקנה (ועל כך מדברת הגמרא בגיטין ס"ד) בלי דעת אחרת - אינו קונה (על כך מדברת הגמרא בגיטין, במציאת קטן). 3) ירושלמי והש"ך - קטן מעל גיל מסוים קונה אף מדאורייתא ומתחת לגיל זה אינו קונה מדאורייתא (אין משמעות לדעת אחרת מקנה). ננסה לבאר את השיטות השונות ע"פ יסוד מרכזי, שאומר ר' חיים. הוא מבחין בין דעת לבין כוונה. 'דעת' - מתייחס לתוצאות, מושג שביסודו מתייחס לאדם שהוא בעל יכולת ובעלות. 'כוונה' - מתייחס למעשה ולתהליך, כדי לתת לפעולה מסויימת - אופי מסויים. נבהיר את החילוק הנ"ל: יש ראשונים האומרים, שקטן יכול לכתוב גט כאשר גדול עומד על גביו. מקשה ר' חיים, לפי זה - מדוע קטן אינו יכול לקדש אישה כאשר גדול עומד על גביו? וכן - מדוע קטן איננו יכול להקנות כאשר גדול עומד על גביו? הוא מתרץ - שבקידושין והקנאה צריך את רצונו החופשי של האדם המביע את החלטתו (=דעת), ודבר זה אין גדול יכול לתת לו. אולם, לגבי כתיבת גט וכתיבת ספר-תורה, צריך רק תכנים מסויימים שיעניקו אופי מסויים לכתיבה (=כוונה), כמו שבמצוות - צריך כוונה בסיסית (למשל שאדם צריך להתכוון בתקיעת השופר כדי לצאת ידי חובה ולא כדי לזמר). כאן יש משמעות ל'גדול עומד על גביו' - הגדול יכול להדריך את הקטן, על מנת לקבל את האופי הנכון[3]. מה צריך בקניין, דעת או כוונה? כדי להקנות צריך דעת, אך יתכן שכדי לקנות מספיקה כוונה. כדי להקנות, אדם צריך להיות בעל יכולת ובעלות, ומשום כך קטן שאין לו דעת - אינו יכול להקנות. ברם, כדי לקנות מספיקה כוונה ומשום כך לקטן שיש לו כוונה - יכול לקנות. נשוב כעת לבאר את מחלוקת רש"י, תוספות והש"ך: את הש"ך נסביר כך: בקנין מספיקה כוונה ולכן - קטן, שיש לו כוונה, קונה מדאורייתא, אולם קטן כל כך, שאפילו כוונה אין לו, אינו מבין שבהרמת החפץ עושה מעשה קנין, ולכן איננו קונה מדאורייתא. הש"ך מתבסס על שתי הנחות: 1) בקניין מספיקה כוונה ולא צריך דעת. 2) לקטן יש כוונה. הראשונים החולקים על הש"ך, חולקים על אחת משתי ההנחות - או שבקנין צריך גם דעת, או שלקטן אין אפילו כוונה. בנקודה זו נחלקו רש"י ותוספות. תוספות הסוברים כי דעת אחרת מקנה מועילה מדאורייתא, מבינים אחת משתים: או שלקטן אין אפילו כוונה, ודעת אחרת מקנה - נותנת אופי למעשה הקניין ובאה במקום כוונתו; או - מה שסביר יותר להניח, שלקטן יש כוונה, אך בקניין דרושה גם דעת. דעת אחרת מקנה משפיעה על החלות (ולא על המעשה) ובאה במקום דעתו (לפי"ז, תוס' מסכימים עם הש"ך שמעשה קניין יש לקטן, אך הם סוברים שצריך גם דעת). לפי ההבנה הסבירה יותר בתוספות, הם מתבססים על שתי הנחות: 1. לקטן יש מעשה קניין. 2. דעת של אחד יכולה להצטרף למעשה קניין של אחר. רש"י יכול לחלוק על אחת משתי ההנחות, דהיינו, או שלקטן אין אפילו מעשה קניין (כוונה), או שלקטן יש מעשה קניין, אך אין אפשרות לצרף דעת של אחר למעשה הקניין. [1] מתוך "טיש" שנערך בשבת שירה - ט"ו בשבט תשמ"ז. [2] סיכום מתוך שיעור כללי, שהועבר ביום שלישי י"ב בטבת ה'תש"ן. במאמר זה חציו של השיעור, המהווה חטיבה עצמאית - בעיקר לגבי קנין בקטן. [3] ואמנם, יסוד זה לגבי כתיבת ספר-תורה איננו פשוט כל כך, שכן ישנן סוגיות שאינן מסתדרות כל-כך עם הנחה זו, ועיין בחולין י"ב: לגבי - קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה ובב"מ כ"ב: לגבי יאוש בקטן ואכמ"ל.
|
