בפרשתנו מופיע תיאור כריתת הברית בין הקב"ה לבני ישראל, עם הכניסה לארץ. עיון קצר בפרשה נותן רושם ברור: יש כאן דגש חזק מאד על הצד השלילי; הקללה והעונש תופסים מקום מרכזי יותר מהברכה והשכר. הדבר מתבטא לפחות בשלוש דוגמאות:

א. מבין שני ההרים, הר גריזים והר עיבל, הר עיבל הוא ה"חשוב" יותר: עליו מתרחש טקס שלם, הקודם לאמירת הברכות והקללות - בו מקימים אבנים, בונים מזבח, מקריבים קורבנות וכותבים את התורה. והנה, דווקא על ההר הזה ניתנות הקללות.

ב. חז"ל מספרים לנו שאחת-עשרה ההצהרות, שהעם עונה עליהן אמן - נאמרות פעמיים:

פעם בלשון חיובית - "ברוך  אשר..."

ופעם בלשון שלילית - "ארור אשר…"

בתורה - מצווה משה על ההצהרות רק פעם אחת - בלשון "ארור".

ג. כל מי שקורא את הברכות והקללות, מבחין בחוסר הפרופורציה הבולט והמשווע בין מספר הברכות המועט ועוצמתן, ובין ריבוי הקללות ועוצמתן המפחידה והמזעזעת.

מדוע מודגשים  כל-כך העונשים והקללות?

הברית הנכרתת כאן, מקבילה במידה רבה לברית אחרת, הברית שנכרתה בסיני. ישנן הקבלות שונות שלא כאן המקום לעמוד עליהן. די אם נביא את פסוק הסיום לפרשת הברכות והקללות: "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת עמם בחרב". הכרית בהר סיני היתה בעלת אופי ברור, המתבטא במאמר חז"ל - "כפה עליהם את ההר כגיגית" - זוהי כפיית קבלת הברית והתורה על עם ישראל, מתוך הבנה שדרך זו - קבלה מיראה - היא הנדרשת בתחילת דרכו של אדם בפרט ועם בכלל. אלמנט הכפייה והיראה בהר סיני - סופק ע"י המעמד עצמו: התגלות של הקב"ה, שהיתה מלווה בפעולתם רבת העוצמה והמפחידה של איתני הטבע.

כעת, לפני הכניסה לארץ, מבין משה מניסיונו עם העם, שעדיין אין מקום לשנות את הגישה. העם אינו בוגר דיו כדי לקבל את הדברים בדרך אחרת, והדרישה היא עדיין לכריתת ברית מתוך כפיה וגרימת יראה. אלא, שבברית זו - אין, ולא תהיה התגלות דומה של הקב"ה לעיני כל העם, התגלות שהיתה חד פעמית. את אלמנט היראה נדרש משה לספק ע"י הדגשה בולטת וברורה של ההשלכות החמורות והמזעזעות של אי קיום הברית ע"י הלם.

שבת שלום

תני פיינטוך    תמיר גרנות

מזל טוב

לעפרה וברוך גפן לנישואיהם

יהי רצון שתזכו להקים בית נאמן בישראל

לישי רוזן-צבי (ד') לאירוסיו עם מיכל שרייבר

לאריאל לוביש (ה') לאירוסיו עם בת עמי עוזרי

בורא עולם בקנין השלם זה הבנין !

לטלי ברמן להולרת הבת

ליעקב ואודליה פרנצוס להולדת הבת

ושוב מזל טוב לדוד - אריאל לוביש

יהי רצון שתזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים

חדשות

צעיר ברוחו. איחולי הצלחה שלוחים לגדי גזבר (ח'), שהצטרף לארבעת בני הישיבה השוהים ברוסיה. גדי יעשה את תקופת החגים במינסק אשר ברוסיה הלבנה.

היי דרומה לצבא. עם התחדשות הזמן, התחדשו גם הביקורים בצבא. ה-G.M.Cהישנה והטובה עמוסה כל טוב ור' עוזי, יצאה לבקר בבסיסי התותחנים וגבעתי, בהם שוהים בני שנה ב', ואף בקורס סמלים, אותו עוברים שבעה מבני שנה ד' בימים אלו. הרב עדכן את החבר'ה במתרחש בישיבה, ובנסותו לעודד את חיילי התותחנים השבוזים משהו, אמר שאין מה להתייאש, שהרי ידוע שמי שהיה בתותחנים יכול בסוף להיות גם משגיח... במחשבה שניה, הוסיף ר' עוזי, שמי שהיה בתותחנים (אמנם חובש), יכול להיות גם ר"מ, שהרי מעשה ברב ברין. עם סיום דבריו בכל אחד מהמקומות, נתן הרב את הגושפנקא הרשמית למעבר לשעור ב' (ללא מסע מיוחד...).

בדד ישב? בשיחתו בסעודה שלישית, בשבת האחרונה הסביר הרב עמיטל את הנאמר בפרשת עגלה ערופה על ידי הזקנים: "ידנו לא שפכו את הדם הזה", בעקבות רש"י וחז"ל: "שקיימנו מצות לויה". הרב הוסיף והסביר, שיסודה של מצווה זו היא הענקת הרגשה לאדם - שאינו בודד, שהחברה רואה בו חלק ממנה, ואכפת לה מהנעשה עמו בכל רגע, ולכן מלווים את האדם מחוץ לעיר. הבדידות בתוך החברה, הדגיש הרב, יכולה לעיתים להיות מעיקה וקשה, אף יותר מהבדידות בדרך, במדבר, ולכן שומה עלינו, כמיוחד בימים של פתיחת שנה, כאשר רבים מהתלמידים חדשים, ולא תמיד הגיעו כחלק מקבוצה, לתת לכל אחר הרגשה של שייכות וקשר, אם בעזרה מעשית ואם בסתם חיוך ואמירת שלום.

הנני רופא לך. מצבו של תמיר גזיאל, השוהה עדיין בבית החולים, משתפר והולך בעז"ה, מעל ומעבר לצפיות הרופאים. חלק משיפור זה יש לזקוף בודאי למבקרים הרבים הנוטלים כל  אחד - אחד משישים מחוליו .

מצוות לאו ליהנות ניתנו / משה פינצ'וק

מפורסמת המימרא בשם רבא: "מצוות לאו ליהנות ניתנו". פחות ידוע הוא הדיון ההלכתי שמאחורי מימרא זו, שאת קוויו הבסיסיים ננסה לשרטט בשורות הבאות.

הסוגיא המרכזית בנושא זה היא הגמרא ר"ה כח.:

"ואמר רבא: המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. המודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה".

את ההבדל בין ימות החמה לימות הגשמים הסביר רש"י: "חבירו מזה עליו בימות הגשמים - שאין כאן אלא הנאת קיום המצווה ומצוות לא ניתנו ליהנות. אבל לא בימות החמה - דאיכא הנאת הגוף".

הרושם הברור המתקבל מסוגיא זו הוא כי הדין 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' מתייחס רק להנאה שיש לאדם מעצם קיום המצוה - אשר אינה מוגדרת כהנאה. הדין לא נאמר ביחס להנאת גוף רגילה המתלווית לקיום מצווה, כטבילה במעין ביום חם.

הרושם המתקבל מהסוגיא בנדרים טז:, שונה. במסגרת דיון על הנשבע והנודר לעבור על מצווה, אומר אביי:

"אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי (-זה נדר, ועל כן חל אף לעבור על המצווה), הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה (- זו שבועה ועל כן אינה חלה)".

על ניסוח הנדר או השבועה במונחים של הנאה נזעק רבא:

"וכי מצוות ליהנות ניתנו?! אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי, הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה".

תמיהת רבא תמוהה - אילו בישיבה בסוכה היתה רק הנאת קיום המצווה היתה שאלתו מובנת. אף הנודר הנאה מן הסוכה יכול לקיים בה מצוות ישיבה בסוכה כיון שהנאת קיום המצווה אינה הנאה על פי הדין, דמצוות לאו ליהנות ניתנו. אבל בישיבה בסוכה הלוא יש גם הנאת הגוף "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר". לגבי הנאה זו לא נאמר 'מצוות לאו ליהנות ניתנו', והמודר הנאה מסוכה יהיה אסור מצד הנאה זו. א"כ, תמיהת רבא אינה במקומה!

כדי להבין את דברי רבא בסוגיא זו, יש לומר ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו' נאמר אף ביחס להנאת גוף הנלוית לקיום מצווה, בניגוד למסקנת הסוגיא בר"ה.

מצאנו, אם כן, סתירה בין הסוגיא בר"ה לסוגיא בנדרים, אודות היקף 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' - האם זה נאמר רק לגבי הנאת קיום המצוה, או אף לגבי הנאת גוף הנלוית לקיום המצוה.

סתירה זו מוצאת את ביטויה במחלוקת בין הראשונים:

"ומזה הפי' דכתותי מכתת וכו', הוציא החכם ר' שמואל שקל ז"ל דבר שלא הוזכר בתלמוד, והוא שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה... ואין לחוש במה שנהנה באיסורי הנאה בסוכה, דמצות לאו ליהנות ניתנו. וה"מ יצ"ו הקשה מפני שיש לפקפק בזה, שהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו, פי' שהמצות הם אצלנו עול ומחוייבים אנו לעשותם בע"כ ולא להנאת עצמנו, הילכך סוכה בשעת עשיית המצוה שהיא הישיבה יש לנו הנאה לגוף מאיסורי הנאה באותה מצוה כלומר בצל... הילכך כל שהמצוה נעשית באיסורי הנאה אם בשעת קיום המצוה יש לו הנאה לגוף אסור וא"כ בצל סוכה הרי הוא נהנה בשעת קיום המצוה, ולפיכך אסור לסכך בעצי אשרה. ומיהו יש בזה דעת אחרת, ופי' אחר במצות לאו ליהנות ניתנו, ואמרו, שאע"פ שבשעת קיום המצוה איכא הנאה לגוף אין בכך כלום, ובלבד שלא יהנה אחר עשיית המצוה כגון המודר הנאה ממעין בימות הגשמים מותר לטבול בו, בימות החמה אסור. וטעמא דמילתא מפני שאחר שנטהר הרי הוא נהנה אחר עשיית המצווה" (חי' המאירי, עירובין י"ד:).

מסתבר, שמאחורי מחלוקת זו עומדות תפיסות שונות בהבנת אופי הדין 'מצוות לאו ליהנות ניתנו':

מ"ד ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו' נאמר רק לגבי הנאת קיום המצווה גורס שנאמרה כאן הלכה בהגדרת הנאה; הנאת קיום מצווה אינה מוגדרת כהנאה, וכדברי רש"י: "דמצוות לאו הנאה נינהו" (ר"ה כח., ד"ה 'ואם תקע יצא').

למ"ד ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו' נאמר אף ביחס להנאת גוף הנלוית לקיום המצוה יש להבין 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' כמתיר, מעין עשה דוחה לא תעשה - קיום מצוה מתיר הנאת גוף אסורה הנלווית לקיומה.

בשם הגרי"ד הוצע הסבר אחר לדעה זו: הגמ' פסחים כה:-כו. דנה בעניין הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. נחלקו אביי ורבא אם מותרת היא או אסורה, וצירפו בגמ' עניין זה למחלוקת ר' שמעון ור' יהודה ב'דבר שאינו מתכוון' אם אסור או מותר. בביאור הסוגיא נראה לומר דהנאה ממילא מותרת, ואין לאסור הנאה (באיסורי הנאה) אלא כשהיא באה לו על ידי מעשה הנאה. על כן, כשאינו מתכוון אין כאן מעשה המתייחס אליו, וההנאה לא נאסרה.

על פי זה יש לומר שכשאדם עושה מעשה מצווה שיש בה הנאת הגוף, המעשה שלו מתייחס למצווה ומוגדר כמעשה מצווה. הוא אינו מתייחס להנאה ואינו מוגדר כמעשה הנאה. ההנאה נחשבת כאילו באה מאליה, ולפיכך היא מותרת.

לפנינו, אם כן, שלש הבנות באופי 'מצוות לאו ליהנות ניתנו':

א. דין בהגדרת הנאה.

ב. מעין מתיר.

ג. דין בהגדרת מעשה הנאה.

יתכנו הבדלים בין ההבנות השונות באפשרות יישום 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' במקרים מסויימים. נעלה כאן רק את המקרים, ונותיר לכם לעשות את החשבון...

א. האם 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' נאמר רק ביחס למצוות דאורייתא, או אף ביחס למצוות דרבנן? בעל המאור בסוגיא בר"ה התייחס לשאלה זו:

"וקי"ל כרבא דאמר מצות לא ליהנות ניתנו, והמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו בשופר של מצוה דוקא בשופר של ר"ה שמצותו מן התורה, אבל בחצוצרות בתענית לא, והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, לאפוקי גמיעת מים דלא שרי למיגמע ביה גמועי".

ב. האם 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' נאמר ביחס למצווה שמהותה היא הנאה? בפירוש ר' אברהם מן ההר על נדרים מח. יש התייחסות לענין זה:

המודר הנאה מספרי קודש אסור לו ללמוד מהם -

"ואיכא מאן דמקשה והיאך נאסרים לקרות בספרים, והלא מצוה היא ומצות לאו ליהנות ניתנו? ולאו קושיא היא, דלא שייך טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו אלא במצוה שהיא תלויה במעשה... אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו..... הילכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו" .

ג. האם 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' נאמר כשיכול לקיים את המצוה שלא על ידי איסורי הנאה? ברשב"א, נדרים טו: יש התייחסות לשאלה זו:

בגמרא נאמר שהמדיר הנאה מאשתו - הנדר חל ואסור לשמש עמה. הקשה הרשב"א:

"ועדין קשיא לי, מכל מקום הא איכא מצות פרייה ורבייה דרמי' עליה (ויהיה מותר באשתו מדין מצוות לאו ליהנות ניתנו)? ויש לומר דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי" .

ד. אשה הרוצה לקיים מצווה שהיא פטורה ממנה, האם יכולה לסמוך על 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' ולקיים את המצווה באיסורי הנאה?

צימוקים

שני מקדשים באדם / הרב סולוביצ'יק

שני מעונות לו, להקב"ה, בתוך האדם. הקב"ה שרוי בקרבו בשתי דירות, בשני מקדשים. המקדש האחד הוא מקרש ההרגש, בקדשי הקדשים של הסנטימנטים האנושיים, כגון: אהבה, השתאות, רחמנות, טוב לב, יראת הרוממות, שמחה, עצבות, התפעלות. בכל אלה אפשר למצוא גילוי שכינה.

המקדש השני הוא מקדש המחשבה. כשאדם חושב, כשהוא לומד תורה, כשהוא מזכך ומקדש את האינטלקט שלו, את כלי הדעת והשכל שלו - שם נמצא הקב"ה.

מעונה אלוקי קדם אחד הוא בלב האדם. מעונה אלוקי קדם השני הוא במוח האדם. האחד ברגש, השני בדעת. וכשהאדם חוטא והקב"ה נשאר לדור בדירתו, מתחילים השניים, הרגש והדעת, לקרוא תגר ולהתמרד, עד שמביאים את האדם לתשובה, לאחד משני סוגי תשובה, תשובת הרגש או תשובת הדעת.

כשאדם חוזר בתשובה - פירושו שהקב"ה נוכח בקרבו והוא שמעוררו וקוראו לשוב אליו.

(מתוך "על התשובה").