• מזל טוב
• חדשות
• בגדרי פרי בתחומים שונים / הרב ברוך גיגי (חלק ראשון)
  • א. מעשר
• צימוקים

"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים" (פרק כ"ה פס' כז).

במידות המיוחסות לאבות מיוחס לאברהם החסד, ליצחק הדין וליעקב האמת. למתבונן בספר בראשית נראית דמותו של יעקב כרחוקה מאוד מהאמת וודאי רחוקה מתמימות. יעקב "גונב" את הברכות מעשו בתרמית מתוחכמת, יעקב מצליח "להסתדר" אפילו מול לבן המפורסם בחוסר יושרו.היכן התמימות והאמת?

אולם המתבונן היטב, יכול לראות את היושר והתמימות שיש בו ביעקב, יעקב שקונה הבכורה ביושר, מקבל את ברכת הבכור רק בגלל שכנועה של רבקה. יעקב משחק בדבריו כדי להמנע בכל האפשר מלשקר לאביו, ואף בחייו הקשים בבית לבן הקפיד יעקב על יושרו ועקרונותיו (ומעיד על כך באומרו "זה עשרים שנה אנוכי עמך רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה גנבתי יום וגנבתי לילה היתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדר שנתי מעיני" (פרק ל"א פס' מא)).

מהיכן שאב יעקב את הכח לשמור על עקרונותיו בחייו הקשים? יעקב שאב את כוחו מאותם שנים שהיה ספון באהלה של תורה, שנים אלו עצבו דמותו ובנו את עקרונותיו ונתנו לו את הכח לשמור על אופיו ויושרו גם בימים הקשים.

בעולם הצבא קשה מאין כמוה שמירה על היושר והתמימות אולם אם למודנו לא ישפיע על התנהגותנו דוקא ברגעים הקשים מה ערך בו?

ולוואי ולמודנו ביושבנו באהלה של תורה, יעמוד לנו באהלי השטח ונהיה גם שם יושבי אהלים.

מזל טוב

חדשות

חסד לאברהם. בערב יום השני העביר ר' עוזי שיחה בבהמ"ד. השיחה עסקה בתכונה המאפיינת את אברהם אבינו - היא מידת החסד - הנתינה. הרב דיבר על הצורך שלנו להביט באברהם ולחקותו. "במילים פשוטות אנו נקראים להיות אידיאלסטים, להיות נותנים בכל אשיותנו, בכל מובן, בכל תחום ובמלוא העוצמה" .

שחר כבר ל"א עורך. תודה רבה לשחר פוני שערך במסירות ל"א גליונות של "דף קשר", ושרד למרות המערכת העוינת...

מעיישע"ה רב. מערכת "דף קשר" מברכת את הרב שביב לרגל שובו לישיבה. קוראי הדף מצפים למאמרים נוספים פרי עטו של הרב.

ברכות מזל טוב שלוחים לרב תבורי ומשפחתו לרגל הולדת נכדו. ברית המילה נערכה בארה"ב, משם שב הרב. יה"ר שתזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

"‎BRAKE A LEGE" ברכות החלמה מהירה לרב עזרא ביק ששבר את רגלו. שנאמר: "ר' עזרא שבר את הרגל ירושלים לוקחת".

למנצח מזמור לאסף. ברכות לאסי בלנק (ד') שנכנס לעסקי הגבאות, ומחליף את דרור רוזנגרטן (ה'). וכל מי שעוסקים בצרכי ציבור...

דו"ח מצב. שריונאי שנה ב' סיימו את הטירונות ועברו להכשרת המקצועות בסירים. חיילי החי"ר (גבעתי וצנחנים) שמרחק רב להם מסיום הטירונות נהנו ממסע ומטקס השבעה, שהתקיים בנוכחות ההורים בכותל, וירדו לקדר על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן. מי שנמלט מחיי השטח, ועבר לחיי הבסיס הוא שלומי שפיגל, חיל גבעתי, שיצא לנפוש בקורס חופשים (חובשים).

עוף גוזל. לחברתם הטובה של נפלי קורס טיס בישיבה, נוסף גוזל נוסף - אריק אדלשטיין. עדיין לא ברור, אם בפעם הבאה שיראה אריק מטוס תהיה בקפיצה ממנו, (עם שאר חבריו בצנחנים), או שיראה רק טנקים.

גיבור מקומי. תלמידי הישיבה נטלו חלק בשבוע הסוער שעבר על הפוליטיקה העירונית. ביום שני הגיע קלפי צבאית אל הישיבה, ותלמידי הישיבה הצטידו בפנקס של"ת (סוף סוף נמצא לפנקס זה שימוש...) והצביעו למועצות ולעיריות. הצבעה זו היוותה הזדמנות טובה לראות מי לא שעה לבקשת ראשי הישיבה לשנות את כתובתו לאלון שבות...

מנורה חדשה נתלתה ברמפה. ברמפה נתלתה מנורה חדשה.

בגדרי פרי בתחומים שונים / הרב ברוך גיגי (חלק ראשון)

קישורית לחלק השני של המאמר

כל פרי הגדל על עץ צריך להיות בגודל מינימלי כדי שיתחייב במעשר, יהיה מותר באכילת שביעית או שיהיה ראוי לברכת "בורא פרי העץ". במאמר זה ננסה לברר, אם גדרי "פרי" זהים בתחומים השונים, או שמא בכל תחום הדבר תלוי בקריטריון אחר.

א. מעשר

לענין מעשר שנינו בריש מעשרות:

"ואוכל שאין תחילתו אוכל וסופו אוכל, אינו חייב עד שיעשה אוכל"

וכך נפסק ברמב"ם, אלא שהוא הוסיף להטעים, ע"פ הספרי:

"שנאמר 'מזרע הארץ מפרי העץ'- עד שיהיה פרי, וכן התבואה והקטניות, שנאמר ' את כל תבואת זרעך'- עד שתעשה תבואה, וזו היא עונת המעשרות" (מעשר ב/ג).

עוד כתב הרמב"ם (שם ב/ה):

"איזוהי עונת המעשרות, משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח בכל לפי מה שהוא הפרי, כיצד, התאנים משיעשו רכים וכו' הענבים... משיראה החרצן שלהם מבחוץ וכו'"

מקורו של הרמב"ם מירושלמי, שדרשו מהפסוק, "' תבואת זרעך'- עד שתהיה ראויה להזריע", ונראה מדבריו שישנם שני קריטריונים:

א. שיהיה ראוי לאכילה- שיעשה פרי ותעשה תבואה.

ב. שיהיה ראוי להצמיח.

בפשטות יש לומר דאידי ואידי חד שיעורא הוא: כשנעשה פרי וראוי לאכילה, הרי הוא ראוי להזריע ולהצמיח. אך נראה יותר, שהגדר הראשון "ראוי לאכילה" אינו גדר ברור, שהרי יש מרווח מסויים שבו הפרי ראוי לאכילת דחק, וא"כ השעה שבה ראוי לאכילה אינה מוגדרת, לכן אנו זקוקים ליסוד השני של ראוי להזריע ולצמוח, שמגדיר אלנו בדיוק יתר את שעת החיוב, דהיינו: לא די בתבואה אלא "תבואת זרעך".

סיוע לדבר זה יש להביא מדברי רמב"ם בהלכות כלאיים (ה/ י"ג):

מאימתיי תבואה או ירק מתקדשין, משישרישו; ענבים, משייעשו כפול הלבן: שנאמר "המלאה הזרע אשר תזרע, ותבואת הכרם" (דברים כב,ט) - עד שיזריע זה (=תבואה או ירק[‎1]), ויהיה זה תבואה (=כרם).

ומדברים אלה נראה, שהוא מגדיר ענבים שהגיעו לפול הלבן כתבואת הכרם, אע"פ שלענין מעשר פסק הוא עצמו, שעונת המעשרות בענבים הוא משיראה החרצן שלהם מבחוץ, וזהו שעור מאוחר יותר לפול הלבן, למרות שגם במעשר בעינן עד שתעשה תבואה. אולם, ע"פ דברינו ניתן להסביר, שבהל' כלאיים התנאי הוא "תבואת הכרם", וא"כ די בשם תבואה, דהיינו שיעורה דפול הלבן בענבים, אך במעשר בעינן "תבואת זרעך", דהיינו שלא די בתבואה אלא תבואה שראויה להזריע, וזוהי עונת המעשרות, ובענבים בענן שיראה החרצן שלהם מבחוץ.

שוב חשבתי שיש לדחות ולומר, דאה"נ, דלפני עונת המעשרות לא נקרא פרי, ואינו ראוי לאכילה כלל, ו"תבואת זרעך היינו "פרי שראוי לאכילה", אידי ואידי חד שעורה, אלא שבכלאיים נאמר "תבואת הכרם", ובעינן אמנם שתהיה תבואה מחד, אך מאידך בעינן שתהיה "תבואת כרם", ובעינן אמנם שתהיה תבואה מחד, אך מאידך בעינן שתהיה "תבואת כרם" ולא ענבים, דהכי משמע קרא, שאינו מתקדש אלא כל זמן שהוא גדל, ולכן, בעינן, אמנם, שתהיה תחילת הפרי, אך לא פרי גמור, וזהו שיעורה דפול הלבן.

וא"כ שתי דרכים לפנינו בפירוש דברי הרמב"ם לעניין עונת המעשרות:

א. קודם לכן לא הוי פרי, ומה שמצאנו בכלאיים שגם קודם עונת המעשרות נקראו תבואה, היינו דווקא שם, משום דבעינן "תבואץ הכרם" דווקא ולא תבואה סתם (תבואה שצריכה עדיין לגדול, וכנ"ל).

ב. שאף קודם עונת המעשרות הוי פרי, וכדחזינן בכלאיים, שנקרא פרי מפול הלבן שהרי נקרא תבואה, ובמעשר לא סגי בתבואה, ובמעשר לא סגי בתבואה, אלא בעינן "תבואת זרעך" הראויה להזריע.

אלא שאפשר להביא ראיה לאחד הצדדים האלו ממה שמצאנו לעניין שביעית שם יש שתי הלכות:

‎1. איסור קציצת אלנות מאכל בשביעת (אף באופן המותר בשנים רגילות- עיין למשל בהל' מלכים ו/ ח-ט). הנובע מאיסור הפסד פירות שביעית, וכך מגדיר הרמב"ם איסור זה (שמו"י ה', י"ז):

"מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהם פרי, אבל משיתחיל לעשות בהם פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל, ונאמר 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה'- לא להפסיד".

ובהמשך הגדיר הרמב"ם שלב זה גבי ענבים משיגרעו, ואיתא בברכות ובפסחים דהיינו שיעורא דפול הלבן.

ג. אין אוספים פירות שביעית כשהן בוסר שנאמר: 'תאכלו את תבואתה', אינה נאכלת עד שתעשה תבואה... ולא יכנוס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות" (שם ט"ו).

אף כאן יש להבין- אם האכילה מותרת ברגע שנעשה פריף וקודם לכן אינו פרי, ואעפ"כ אסור לקוצצו שלענין אסור קציצה סגי ב"מתחיל לעשות פרי", או שנאמר שנחשב פרי כבר מן השלב של אסור קציצה, דהיינו: פול הלבן, אלא שלענין אסור אכילה לא סגי בשם פרי ובעינן שיגיע לעונת המעשרות, וכדדייק לה הרמב"ם ע"פ תורת כהנים מן הפסוק "תבואתה".

אך נראה, שכיוון שהרמב"ם בהל' מעשר קבע שעונת המעשרות היא משנעשה פרי וראוי להזריע, ואף שהתלבטנו לעיל אם הם התנאי דראוי להזריע מוסיף הוא על דין פרי או שמא חד שיעורה הוא עם גדר פרי, היינו דווקא התם משום דכתיב "תבואת זרעך", אפשר לטעון שהתבואה היא פרי, וזרעך תנאי נוסף הוא שיהיה- ראוי להזריע. אבל כאן, שבשביעית כתוב "תבואתה" גרידא (לא כשביעית שכתב בה "תבואת הכרם" ולא כמעשר שכתב בו "תבואת זרעך"), ורמב"ם כתב דהיינו עונת המעשרותף על כורחינו לומר, ש"עונת המעשרות" סתם תבואה היא, וקודם לכן אינה תבואה כלל, ומה שנאסר בקציצת אילנות בשביעת, היינו משום דהוי תחילת פרי, ודין זה דתבואתה ופרי חד שיעורא הוא עם "תבואת זרעך", ודו"ק

שוב ראיתי בספר "מכתבי תורה" (סי' ל"ג), שכתב נמי כדברינו, ודייק לה מדברי הרמב"ם (בהל' מעשר בפרק ב' שם) שהרי, הרמב"ם הגדיר עונת המעשרות כשלב שבו הפרי ראוי להיזרע ולהצמיח, ולעיל מיניה כתב שפירות הראויים לאכילה בקוטנם כגון קישואים והמלפפונים, חייבים במעשר בקטנן, שמתחילת יציאתם באו לעונת המעשרות, וא"כ מוכח מדברים אלה דס"ל דכל שנקרא פרי וראוי לאכילה, הוא גם ראוי להיזרע ולהצמיח.

וא"כ לסיכום:

א. במעשר - אזלינן בתר המעשרות, דהיינו: שראוי להיזרע ולצמוח, ובענבים שיראה החרצן מבחוץ.

ב. בכלאיים - בעינן "תבואת הכרם", דהיינו שיערה דפול הלבן בענבים, ולפי פירושינו ברמב"ם, אף שאין זה פרי גמור, מ"מ מתקדש דזהו חידוש התורה שדרשה שיהיה קרוי עדיין כרם ולא ענבים.

ג. בשביעית - לעניין היתר אכילה, אזלינן בתר המעשרות, שהרי זהו שלב הפרי, ונקרא "תבואה". אך לעניין אסור קציצה, אזלינן בתר שיעורא דפול הלבן וכו', שלעניין זה מרגע שיש תחילת פרי יש אסור הפסד.

צימוקים

אמר החבר: יש מהפילוסופים סוברים שהכוכבים חיים ובעלי שכל ובינה כמונו. ויש אחרים ובהם הרוב הסוברים להיפך, שהם גופים מתים כארץ וכים וכו'...

אמר החבר מיום ברוא אלקים אדם ועד קרוב לזמננו, כל יושבי תבל ושוכני ארץ סברו, ששה כוכבי לכת הם גופים חשובים שמקבלים האור מהשמש שהוא אחד מהם והגדול שבהם, ועתה האחרונים המציאו שהם ארצות, ושהארץ אשר אנו יושבים בה היא אחת מהן, מפני שסוברים שהשמש באמצע בלי תנועה כמלך במסבו והששה מקיפים סביבו ושיש שם הרים וגבעות ובקעות וימים ונהרות וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו.

ויש בני אדם ושאר בע"ח... ויולידו וימותו כמונו.

... אמר החבר: ודאי שמתקבלות אל הסברה אך אין אנו יכולים להחזיק במונח זה במה שהוא מבטל תנועת השמש, דביהושוע כתיב: "שמש בגבעון דום", וכתיב: "ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אין לבוא כיום תמים". הרי שסובב והולך כשאר כוכבי לכת. ואע"פ שבעלי הסברה הזאת [שהשמש עומדת] נתחבטו לתרץ הקושיא, לריק יגעו כי אין תשובתם מספקת לכן נטשתיה וגרשתיה מהסתפח בנחלת ד'. (ספר כוזרי שני- ויכוח רביעי, ק"ח- קל"ב)

[‎1] הסוגריים לא במקור.