| מזל טוב |
 |
||||||
| חדשות |
|
||||||
| דו"ח מצב |
|
||||||
| בין יוסף ליהושע / יוני גרוסמן | |
||||||
|
|||||||
| מדור בני"ש | |
||||||
|
|||||||
בע"ה שבת פרשת בשלח, י"ג בשבט תשנ"ה, גליון מספר 477
"ולא נחם א-להים דרך ארץ"
"השי"ת לא נחם באופן טבעי, כדרכו של עולם שהרי נהוג בעולם, כי מים יורדים משמים ולחם עולה מן הארץ,
ואילו עם בני ישראל נהג השי"ת להיפך לחם הוריד להם מן השמים (מן) ומים העלה להם מן האדמה" (עלי
באר).
תשתה מים". מדוע אם כן, הפך הקב"ה את דרך הנהגתו במדבר?
טבעו של האדם לקבל כל דבר רגיל ונורמלי כמובן מאליו, כאילו קיומו בטוח ואינו תלוי בגורמים אחרים. עם
ישראל נבחר להביא את הדת המונותאיסטית לעולם של עובדי ע"ז, ובמדבר עבר את "סדרת החינוך" עליה. שם
למד כי רוחות הטבע וקיום העולם אינם מובנים מאליהם ואינם עומדים בזכות עצמם כי אם תלויים בקב"ה
המנהיג אותם.
בשביל שיבינו, שיקבלו את האמונה המהפכנית (בזמן הקדום) הזו הפך ה' סדרי בראשית.
לעתים קרובות אין אנו יודעים להעריך ולהוקיר תודה על מה שנראה לנו כמובן מאליו, היות ואף פעם לא
הרגשנו בחסרונו, או שהתרגלנו כ"כ לקבלו עד ששכחנו שיש מי שנותן לנו אותו.
ולא רק ליוצר הכל אנו שוכחים להודות, אלא גם לאנשים המעניקים לנו יום יום (הורים, חברים, רמי"ם,
מפקדים ועוד).
זו הסיבה בגללה צווה ה':
"מלא העמר ממנו למשמרת לדרתיכם. למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר" (ט"ז, לב).
למען נזכור גם בעת ההנהגה הטבעית כי יש מנהיג, וכי לכל דבר שמקבלים יש נותן.אורי עופרן ואבי מנצורה
מזל טוב
ליואל ורונית גרומבם לנישואיהם
יה"ר שתזכו להקים בית נאמן בישראל
לרב עוזי ודינה פרדליך לאירוסי בתו שולמית
לאופיר שער לארוסיו עם בת - גלים שי - כהן
איחולים גם לגיס המיועד גולן
לבנצי ורקר לאירוסי בנו נועם עם מוריה כץ
ברכות גם לסבא - מושקו
בורא העולם בקנין השלם זה הבנין
חדשות
קורסים שקרסו. השבוע הסתיים בשעטו"מ קורס החובשים, לבני שנה ב': מזור וידמן, אלעד מליק, ציון מנשה,יוסי צדוק, יאיר קסירר ועמנואל גולדברג. ברכות גם לנועם יעקובסון ששב אל חביריו בגולני לאחר שסיים
קורס צלפים.
תינוקות של בית הרב. סוף סוף גם הרב ליכטנשטיין זכה להפרעות של נכדים בשיחתו בסעודה שלישית,
בפרשת "וארא" מילאו את התפקיד בניו של ר' יצחק-אבא, שהתארחו בישיבה.
מבקרי ספרים. דרור פרידלר (ה) אחראי הספרים הותיק שהחל לא מכבר לתרגם את ספריו לרוסית (לקראת
נסיעתו הקרובה), הוריש את התפקיד ליריב גורפינקל (ד). רוני לסר (ד) קיבל את האחריות על הביקורים
בצבא מאבינועם גוטליב (ה), ברכות לנכנסים וליוצאים.
לי לי לי. בתפילת ר"ח שבט זכינו למנגינה זו בליווי מטר סוכריות מעזרת נשים, לא פחות משלוש פעמים, עקב
ריבוי השמחות (ראה לעיל). כן ירבו שמחות וסוכריות.
עציו גבר. ברכת ברוך שובך שלוחה לאילן סיגרון (ג) שחזר להר עציון, לאחר שירות בפנמ"צ אור עציון.
דו"ח מצב
בשיחתו בסעודה שלישית (פרשת "וארא") עסק הרא"ל בביקורת המופיעה במדרשי חז"ל על משה רבינו. הרבהסביר שלא יתכן להעביר ביקורת על גדולי ישראל (ובכללם דוד המלך), אם לא מתוך הערכה והערצה אליהם
וראיתם כענקים.
בבקיאות סיימנו את פרק רביעי "המוכר את הבית", העוסק בפריטים הנכללים בהסכמי מכירה שונים.
בין יוסף ליהושע / יוני גרוסמן
"ששה זוגות שנותיהן שוות: רבקה וקהת, לוי ועמרם, יוסף ויהושע, שמואל ושלמה, משה והלל הזקן, ר' יוחנן
בן זכאי ור' עקיבא...". (ב"ר, וישב).
כלליים בזוג אחד - יוסף ויהושע.
אמנם שניהם חיו מאה ועשר שנים, אך כשקוראים על מיתת וקבורת יהושע מגלים, כי חז"ל לא באו לדרוש
בלבד, אלא עמדו על השוואה בולטת העולה מפשט הכתובים.
בסוף ספר יהושע אנו קוראים:
"ויהי אחר הדברים האלה וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאה ועשר שנים. ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת
סרח... ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני
חמור אבי שכם...". (כ"ד, כט-לב).
שאמנם עד עתה נמנעו ישראל מלקבור את עצמות יוסף. מדוע אם-כן, מספר זאת הכתוב רק כעת ולא בזמן
ההתרחשות?!
ברור, שהנביא מבקש לקשור את קבורת יוסף לקבורת יהושע.
במדרשים השונים אנו מוצאים מקומות רבים בהם נזכרים יוסף ויהושע בחדא מחתא, אם כהשוואה, אם
כניגוד ואם כהמשכיות, וכל זאת בתחומים רבים. לדוגמא:
"ר' פנחס בשם ר' הושעיא אומר... יוסף גרם לשבטים לקרוע, עמד יהושע בן נון ונפרע לו, שנא': 'ויקרע יהושע
שמלותיו'". (ב"ר, פ"ד),
"בשעה שאמר יוסף והנה השמש והירח, אמר יעקב מי גילה לו ששמי שמש, א"ר יצחק, אמר יהושע לשמש
עבדא בישא לאו זבינת יתך בכספך...". (ב"ר פ"ד),
דומה, שהבסיס לכל השוואות אלו הוא צמידותן של קבורת יוסף ויהושע. מעבר למספר השנים הזהה, ראוי
להזכיר כי יהושע בא מזרעו של יוסף (שבט אפרים), ואף מצאנו ביטויים ולשונות שקושרים את עולמו של
האחד עם משנהו. למשל - ביוסף כתיב: "את הא-להים אני ירא" (בראשית, מ"ב, יח), וקשה להתעלם
מההשוואה הניגודית אשר נאמר על העם אשר איתו נלחם יהושע - "ולא ירא א-להים" (ע"פ פסיקתא רבתי,
י"ב).
נשתדל במאמר זה לבחון מרחוק את דמותם ואת המייחד בשני אישים אלו, ולשרטט בקוים כלליים קו מהותי
אשר משותף לשניהם. נדון תחילה בכל דמות בפני עצמה.
יוסף ויעקב
אנו רגילים לחשוב שלאחר שלושת האבות, נבחרו כל שנים-עשר שבטי ישראל בצורה זהה, ושוב לא היתהבחירה של האחד ודחיה של האחרים[2], אך כשבוחנים את יוסף ומעמדו, נראה כי מבחינות מסוימות נמצא
הוא במעמד ביניים, בין האבות והשבטים, בין יעקב ובניו.
האבות זכו לנבואה ולקשר ישיר עם הקב"ה, דבר שנפקד מן השבטים. יוסף זוכה לחלומות ופתרונם, עד שזהו
אף כינויו: "הנה בעל החלומות הלזה בא" (בראשית ל"ז, יט). חלום אמנם איננו כנבואה, אך זהו חזון א-לוהי
ברמה מסוימת.
מעבר לכך, וזו הנקודה המשמועתית ביותר, בני יוסף נכללים בשבטים כבני יעקב, מבחינה זו הוא מתפקד
כאחד מן האבות.
שתי נקודות אלו, ודרך סיפור התורה - ההתמקדות ביוסף כ"גיבור" הבא, מעבירים את התחושה שיוסף שרוי
במעמד ביניים, בין האבות והשבטים, או כפי שמופיע בשפת-אמת לפרשת "ויגש":
"וכל הכנת יוסף היה במצרים, שיוכל אח"כ יעקב לירד שם, כי הוא (=יוסף) בחינה ממוצעת להמשיך כח הדעת
- בחינת יעקב, להשבטים שהוא התגלות הדעת במעשה" (תרמ"ב).
ואמנם, אם נדייק בדברינו, אין יוסף כשאר האבות, אלא דווקא כיעקב. אף הוא כאמור מקים את שבטי
ישראל, ובנוסף - חלק ניכר ומשמעותי ממאורעותיו של יוסף מזכירים עד מאוד את שעבר על יעקב: יעקב גולה
מביתו וממשפחתו לחרן בשל שנאת אחיו, שם הוא נושא את נשיו ומקים את משפחתו. גם יוסף גולה מביתו
וממשפחתו בשל שנאת אחיו, ובמקום גלותו-מצרים, נושא אשה ומקים בית[3].
בחרן, מברך ה' את לבן בשל ובזכות יעקב, כפי שלבן עצמו אומר: "ויברכני ה' בגללך" (ל', כז), וכפי שיעקב
אומר גם הוא: "ויברך ה' אותך לרגלי". ביטויים דומים אנו מוצאים בגלות יוסף, בבית פוטיפר נאמר - "ויברך
ה' את בית המצרי בגלל יוסף". למרות זאת, שניהם מקבלים יחס עוין מאת בעל-הבית. המדרש כבר עמד על
השוואות אלו, ואף הוסיף עליהם:
"א"ר שמואל בר נחמן - 'אלה תולדות יעקב יוסף', לא היה צריך קרא למימר כן, אלא 'אלה תולדות יעקב
ראובן', אלא מה ת"ל 'יוסף', אלא שכל מה שאירע לזה אירע לזה: מה זה נולד מהול אף זה נולד מהול, מה זה
אמו עקרה אף זה אמו עקרה, מה זה אמו ילדה שניים אף זה אמו ילדה שניים, מה זה בכור אף זה בכור, מה
זה נתקשה אמו בלידה אף זה נתקשה אמו בשעת לידה, מה זה אחיו שונא אותו אף זה אחיו שונאים אותו, מה
זה אחיו ביקש להורגו אף זה אחיו ביקשו להורגו, מה זה רועה אף זה רועה, זה נשטם וזה נשטם, זה נגנב שתי
פעמים וזה נגנב שתי פעמים, זה נתברך בעושר וזה נתברך בעושר, זה יצא חוצה לארץ, וזה יצא חוצה לארץ,
זה נשא אשה מחוצה לארץ וזה נשא אשה מחוצה לארץ, זה הוליד בנים בחוצה לארץ וזה הוליד בנים בחוצה
לארץ, זה ליווהו מלאכים וזה ליווהו מלאכים, זה נתגדל ע"י חלום וזה נתגדל ע"י חלום, זה נתברך בית חמיו
בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו, זה ירד למצרים וזה ירד למצרים, זה כלה את הרעב וזה כלה את הרעב,
זה משביע וזה משביע, זה מצווה וזה מצווה, זה מת במצרים וזה מת במצרים, זה נחנט וזה נחנט, זה העלו
עצמותיו וזה העלו עצמותיו" (סה"כ - עשרים וארבע השוואות) (ב"ר פרשה פ"ד).
של יעקב, עד כדי הוספה אישית משלו ליצירת השבטים. כך ניתן להבין אף את הגמ' בתענית ה: האומרת:
"יעקב אבינו לא מת... מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
לאור דברינו אולי צריך לצמצם את "זרעו" דווקא ליוסף. אכן יעקב ממשיך את חייו דרך יוסף[4].יהושע ומשה
בצורה פשוטה, ברור כי יהושע מתחיל תקופה חדשה בחיי עם ישראל, והוא המסמל יותר מכל אדם, אתהכניסה לארץ, הכיבוש וההתנחלות. אלא, שקשה להתעלם מהשוואות חוזרות ונשנות בין דמותו ומעשיו של
יהושע, ובין הקורות את משה, עד שנראה לפעמים, שיהושע פשוט חוזר, ככל שניתן, על מעשה רבו.
במקומות רבים נדונה השוואה זו והדברים ידועים. לא באנו אלא להציע כדוגמא מספר השוואות ברורות.
כבר בתחילת הספר אנו שומעים על השוואה, ומפי הגבורה:
"כאשר הייתי עם משה אהיה עמך לא ארפך ולא אעזבך... רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר
צוך משה עבדי...". (א', ה-ז).
מתבונן ובוחן את יהושע יחסית למנהיג הקודם - למשה, וסביר להניח שמתח זה מלווה את יהושע לכל אורך
חייו. ייתכן וזהו הרקע להשוואות הרבות ולחיזוקים שמקבל יהושע הקשורים למשה בדרך זו או אחרת.
כשם שנקרע ים-סוף לפני משה, נחצה הירדן לפני יהושע, והפסוקים אכן מקשרים את יהושע ומשה בהקשר
זה. לפני החציה נאמר:
"...אשר ידעון כי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך" (יהושע ג',ז).
ולאחר החציה:"ביום ההוא גדל ה' את יהושע בעיני העם ויראו אותו כאשר יראו את משה כל ימי חייו" (ד', יד).
משה שולח מרגלים וכך גם יהושע. ולמרות ההבדלים המהותיים שבין מרגלי יהושע לתיירי משה, בבסיסהדברים, יש מקום להשוואה.
בהקשר זה ניתן להבין אף פרשה סתומה - היתגלות מלאך ה' ליהושע ביריחו -
"ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וחרבו שלופה בידו... ויאמר לא כי אני שר
צבא ה' עתה באתי... ויאמר שר צבא ה' אל יהושע של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עמד עליו קדש
הוא..." (יהושע ה', יג-טו).
"ומשה... ויבא אל הר הא-להים חרבה, וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה... ויקרא אליו א-להים מתוך
הסנה ויאמר משה משה... אל תקרב הלום של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש
הוא" (שמות ג', א-ה).
כך אנו קוראים על קריאת "ספר תורת משה" ע"י יהושע במעמד עיבל. וכמו כן דברי יהושע מזכירים לא פעם
את דברי משה, בעיקר בתפילתו לאחר חטא עכן, שם יהושע מדגיש את חילול ה' שעלול להיגרם, בדומה
לטיעוניו של משה בתפילתו לאחר חטא העגל וחטא המרגלים. גם בנאום הסיכום של יהושע (פרק כ"ג) נאמרים
ביטויים ומוטיבים המופיעים גם בדברי משה.
כך אף צריך להבין את פשר התנהגות יהושע במלחמת העי -
"ויהושע לא השיב ידו אשר נטה בכידון עד אשר החרים את כל ישבי העי" (ח', כו).
ברור לעין, שיהושע למד זאת מרבו, משה, שלא הניח ידיו במלחמה אשר הוא יצא בראשה - מלחמת עמלק.נדגיש כי מפשט הכתובים, גם משה החזיק במטה בשעה שהרים את ידיו -
"מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה הא-להים בידי... והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל..."[6] (שמות
י"ז, ט-יא).
אחר הדברים האלה וימת יהושע בן נון עבד ה'".
נראה מכל האמור כי אמנם - "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה", אך מקור ותוקף הדבר - "כי סמך משה את ידיו
עליו". יהושע אינו מוצג כמנהיג בפני-עצמו, אלא כהמשך משה. מסיבות שונות משה לא יכול היה להמשיך את
הנהגתו בארץ ישראל, ויהושע מחליף אותו, אך כמחליף. יהושע ממשיך את הנהגת משה לאחר פטירתו, ודומה
שעד סוף ימיו היה "משרת נער לא ימיש מתוך האוהל" של משה[7].
יהושע ויוסף
לאור דברינו, ממילא עולה הקשר והדמיון שבין שתי דמויות אלו. יוסף ממשיך וחותם את תקופת האבות,וממשיך את יעקב אביו. הוא אינו עומד כמנהיג עצמאי, אלא כהמשכו של יעקב. לאחר סיום התקופה, עם מות
יוסף, עם ישראל נועד לשיעבוד ארוך ללא מנהיג, עד לתקומת המנהיג הבא - משה.
כך אף יהושע, אמנם הוא מנהיג לכל דבר, כובש ונוחל, אך כל זאת תחת קורת גג גדולה - משה. יהושע מהווה
ידא אריכתא של משה בארץ ישראל, ואף הוא חותם את תקופת ההליכה במדבר (אשר מסתיימת רק בסוף
תקופת ההתנחלות, כפי שגם עולה מהלכות שמיטין ויובלות). ואכן, אף לאחר מות יהושע מתחילה תקופה
חדשה וארוכה ללא מנהיג מסודר, עד לייסוד המלכות בישראל ע"י שמואל.
מעתה אף ברור מדוע המקרא משווה בין דמויות אלו דווקא במיתתם - בקבורתם ובמספר שנות ימיהם, שהרי
כל הדמיון ביניהם נובע מכך ששניהם מסמלים חיתום וסיום של תקופות, סוף לתקופה ולאנשים שפעלו
לפניהם, שהם פועלים בשמם.
מדור בני"ש
בדבר צירוף מחלל שבת בפרהסיה למנין עשרה / הרב יהודה עמיטל[8]
תשובה:
כבר דובר על כך רבות שבזמנינו, ובמיוחד בין חיילים, מצווים אנו לחפש כל טצדקי לקרב ולא לרחק ח"ו.וכבר כתב הגאון מהר"י אסאד זצ"ל, בתשובות מהרי"א חיו"ד סימן נ' על מחללי שבת בדורו וז"ל: "ומה גם כעת
היום בזמנינו שהדור פרוץ מרובה אין להרחיקם כ"כ ולדחותם בשתי ידיים חלילה שלא יפקרו טפי ויותר טוב
לקרבם בזרוע" ע"כ. ומתוך כך חתר להכריע דלגבי כל הדברים הנוגעים לפסול גופם כמו עדות או מגעם, יש
צורך בעדות בפני בית דין ובפניו דוקא. בכל אופן לעניננו, אע"פ שהפמ"ג בסי' נ"ה אוסר, כמובא במ"ב ס"ק מ"ו,
ובזמננו נראה להקל על יסוד הנימוקים שיתבארו להלן. א. מבואר בשו"ע או"ח סימן שפ"ה ס"ב דאם אינו
מחלל אלא בצנעא, אפילו מחללו באיסור דאורייתא הרי הוא כישראל ומבטל רשות. ועיי"ש במשנה ברורה ס"ק
ו' דאם מתבייש לעשות זה בפני אדם גדול אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים, גם זה לצנעא יחשב. ומקור
הדברים בגמ' בעירובין דף סט: "ההוא דנפק בחומרתא דמדושא, כיון דחזייה לר' יהודה נשיאה כסייה, אמר
כגון זה מבטל רשות לר' יהודה". וברש"י שם: "כגון זה שמחלל שבת בצנעה" ע"כ. ומבואר מכאן דגם אם מונע
את עצמו לחלל שבת בפני אדם אחד ויחיד שהוא גדול הדור ומנהיג הדור, כבר יצא מכלל מחללי שבת
בפרהסיא. ואע"פ שהגאון מהרש"ם בדעת תורה יו"ד סי' ב' ס"ק ל' כתב ע"ז דהוא דבר חדש, כבר הביאו את זה
להלכה האליהו רבה והתוספות שבת על אתר וכן החיי אדם בכלל ע"ה סי' כ"ו וכן הצמח צדק בתשובותיו,
אה"ע סי' רנ"ט.
ולאור זה ברור לי שרובא דרובא של מחללי שבת בימינו, כמחללי שבת בצנעה נחשבים. בכל אופן בנדון זה
בודאי שאין לסמוך על הערכה ששייך למיעוט דחציף טפי, אלא שיש צורך בעדות בבי"ד בפניו כדברי הגרי"א
הנ"ל. ועי' בתשובות פרי השדה ח"א סי' ס"ב ובתשובות אבני צדק יו"ד סי' ס', דמביאים את דברי הגרי"א
להלכה.
ב. החזון איש יו"ד סי' ב' אות כ"ח כתב וז"ל: "ועוד יש בזה תנאי שלא יהיה אנוס וכמש"כ הר"מ בפ"ג מהלכות
ממרים ה"ג דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה. ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר בפרק
כלל גדול, ומצווים אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו. ובהגה"מ פ"ו מהל' עדות כתב דאין
רשאים לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה. ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב
את הרשעים מה"ט והביא בן מתא ובת מהר"ם לובלין, כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעים להוכיח
ודיינינן להו כאנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום וכן לענין שאר הלכות עכ"ל. יסוד זה
שבזמננו יש לדון כאנוסים נדון כבר בכתבי מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, החידוש בדברים אלה של החזו"א זצ"ל
הוא ההתייחסות המפורשת להלכות הקשורות במומרים.
ג. נלע"ד דדעתו של הפמ"ג המובאת במשנה ברורה הנ"ל, דאין לצרף מחלל שבת בפרהסיה איננה דעה מוסכמת.
דהנה המחבר כתב שם סעיף י"א: "עבריין שעבר על גזירת הצבור או שעבר עבירה אם לא נדוהו נמנה למנין
עשרה. וכתב על זה המ"ב בס"ק מ"ז בשם מגן גבורים דאפילו עבר עבירה שחייב עליה מיתה, והטעם דכתיב
בעכן "חטא ישראל - אע"פ שחטא ישראל הוא ובקדושתו קאי". ובשער הציון שם הוסיף דמעשה דעכן היה
חלול שבת כדפרש"י ביהושע, עכ"ל. ועיין במהרש"ם אבן העזר סי' י' דס"ל דעכן עבר רק על מעילה בחרם
ואע"פ שבגמרא סנהדרין מד ע"א איתא: "א"ר אילעא... מלמד שעכן עבר כל חמשה חומשי תורה", ס"ל
להמהרש"ם דאינה אלא דעת יחיד או אסמכתא, ע"ש. מ"מ צ"ל דהמ"ב ס"ל דשם בעכן לא היה בפרהסיא בפני
עשרה, לכן אע"פ שחטא ישראל הוא. אבל יש מקום לעיין בזה דלפי מה שכתב הגר"י אסאד בתשובה הנ"ל, אין
צריך לעבור בפני עשרה אלא גם אם ידוע לו דיתפרסם, ג"כ נחשב כפרהסיא. והנה שם בעכן לפי דברי רש"י
שהיה חייב סקילה, ע"כ היתה התראה בעדים ואם כן ידע שהדבר יתפרסם, א"כ לכאורה דינו היה כמחלל
שבת בפרהסיא. אך בר מן דין הרי הגר"א בביאורו כאן על הא דעבריין נמנה במנין עשרה ציין את המקור
מסנהדרין מ"ד, והיינו הגמ' דלעיל, דאעפ"י שחטא ישראל הוא. ועיין ביו"ד סימן קנ"ט ס"ב לגבי איסור הלואה
בריבית ממומר דגם שם ציין הגר"א את הגמרא הנ"ל דאעפ"י שחטא ישראל הוא, הרי דגם מומר לכל התורה,
דבכך מיירי שם, ס"ל להגר"א דהרי הוא בכלל אעפ"י שחטא ישראל הוא. ואם כן ממילא יוצא דגם מומר נמנה
במנין עשרה. ואעפ"י שבהלכות אחרות אנו מחמירים לגבי מחלל שבת בפרהסיא צ"ל דתפילה שאני.
וראיה לדבר מדברי הרמב"ם בסוף מאמר קידוש השם וז"ל: "וגם כן אינו ראוי להרחיק מחללי שבת ולמאוס
אותן אלא מקרבם ומזרזם לעשות המצוות, וכבר פרשו רבותינו ז"ל שהפושע אם פשע ברצונו, כשיבוא לבית
הכנסת להתפלל מקבלים אותו ואין נוהגים בו מנהג בזיון. וסמכו כל זה מדברי שלמה ע"ה לא יבוזו לגנב כי
יגנוב למלא נפשו כי ירעב, אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות". עכלה"ט, וראויים הדברים
למי שאמרם.
לסיום אעתיק לך ממה שכתב בתשובות מלמד להועיל מאת הרב"צ הופמן זצ"ל, או"ח סימן כ"ט: "אך בזמן הזה
נוהגים להקל אף בארץ אונגרן ומכל שכן בארץ אשכנז. וזכורני שפעם אחת אירע אבילות לאיש אחד שחנותו
פתוח בשבת והוא אחד מבעלי בתים של קהילתנו וירד לפני התיבה בבית הכנסת וכו', וכאשר שאלתי את
הגבאים למה לא מנעו, אמר לי שכן הוא ג"כ מנהג מימים קדמונים ובבהמ"ד דפה אין מונעים מלירד לפני
התיבה אנשים שמסחרם פתוח בשבת, וכיון שהרבנים דשם שהיו אנשי שם לא מיחו, מסתמא היה טעמם
ונימוקם עמם".
ועוד שם: "וכן הגיד לי הרב וכו' בשם הגאון בעל שואל ומשיב שכתב שאנשים מאמריקה אינם נפסלים ע"י
חילול שבת שלהם מפני שהם כתינוקות שנשבו וכו'". עוד שם וז"ל: "עוד יש סניף להקל דבזמננו לא מקרי
מחלל שבת בפרהסיא כיון שרובם עושים כן, דבשלמא אם רוב ישראל זכאים, ומעטים מעיזים פניהם לעשות
איסור זה הרי הוא כופר בתורה ועושה תועבה ביד רמה ופורש עצמו מכלל ישראל. אבל כיון דבעו"ה רובם
פורצים הגדר, היחיד חושד שאין זו עבירה גדולה כ"כ ואין צריך לעשות בצנעה, ובפרהסיא שלהם כצנעה"
עי"ש.
לאור כל האמור לעיל נלענ"ד דאפשר לצרפם למנין גם לקדיש לברכו ולחזרת הש"ץ.
[1] עיין למשל בסדר עולם רבה ל', ב"ר כ"ו, ב"ר ע"ה, שמ"ר מ"ח, וקהלת רבה ח'.
[2] אני מתעלם משאלת המאבק על הבכורה. גם האחים שנדחו מן הבכורה לא נדחו משותפותם בבנין האומה.
[3] הדבר משמעותי במבט כולל: אברהם מתחנך וגודל תוך כדי נדודים, יצחק גדל בביתו, בארץ, ואילו יעקב
מתחנך ומתבגר במקום זר, במקום גלות, ויוסף חוזר על דרך אביו.
[4] כידוע, במובנים רבים יצחק חוזר על מעשי אביו אברהם [נשותיהן עקרות, רעב, אבימלך, בארות "וישב
יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו... ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו
(בראשית כ"ו, יח)], ויתכן שלפנינו שני זוגות של אבות - אברהם ויצחק, יעקב ויוסף.
[5] אמנם קיימים כמה הבדלים בולטים - בעוד שליהושע נגלה מלאך מצבאו של ה' עם חרב בידו, רק הוא
מדבר איתו, ויהושע נדרש כנראה להסיר נעל אחת, למשה נגלה מלאך בסנה הבוער באש, הוא זוכה אח"כ
לדיבור הקב"ה, והוא נדרש להסיר את שתי נעליו.
[6] ראוי לשים לב להבדל הבולט - המשתלב בהבדלים שעמדנו עליהם - משה אוחז במטה, ואילו יהושע
בכידון.
[7] בהקשר זה צריך להבין את "פני משה כחמה ופני יהושע כלבנה", לא רק בעוצמת האור, אלא בהבנת מקור
האור.
[8] התשובה נכתבה ל"עלון שבות" תשל"ג.
