| מזל טוב |
 |
|||||||||||||||
| חדשות |
|
|||||||||||||||
| דו"ח מצב |
|
|||||||||||||||
| איש ציד ואיש תם / הרב סולובייצ'יק זצ"ל |
|
|||||||||||||||
| זכותו של עשיו / הרב יעקב מדן | |
|||||||||||||||
|
||||||||||||||||
בע"ה שבת פרשת תולדות, ב' בכסלו תשנ"ו, גליון מספר 522
"ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי. ויאמר עשיו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה... וישבע לו
וימכר את בכרתו ליעקב..." (בראשית כ"ה, לא-לג).
אברהם מגרש את בכורו - ישמעאל, ובוחר ביצחק.
יצחק דוחה את עשיו, בנו הגדול, ונאלץ להכיר ביעקב כבכור.
גם יעקב קובע - "הבכורה ליוסף" ומעדיפו על פני ראובן.
לימים, יוסף עצמו יווכח שאפרים, בנו הצעיר, יגדל ממנשה בכורו.
בכורי ישראל נדחים מפני הלוויים.
וכן הלאה - שמואל יבחר בדוד, צעיר האחים, ואף דוד יעביר את הבכורה לשלמה ולא לאדניה.
והדוגמאות רבות...
- ללמדך שאין בכורה טבעית גוררת אחריה בכורה סגולית.
- ללמדך שישנה מסגרת נתונה, אך ישנה גם האפשרות לשנות אותה!
נתנאל קראוס ואיתמר אלדר
מזל טוב
לעידן ואפרת ורטהיים לנישואיהם
לדוד ורונית פפיס לנישואיהם
חדשות
"עת הזמיר הגיע". ברוכים השבים לאלדד זמיר (ו') שחזר לאחר שהות ממושכת בקייפטאון (דרא"פ),ובהזדמנות זו ברכות גם לחננאל פינקלשטיין (ו') ששב אלינו משליחות חינוכית במוסקבה (רוסיה). הפעם,
לשם שינוי, נרשמה תנועת נוסעים נכנסים בלבד...
שתי ציפורים במכה אחת. ביקור יעיל כזה לא נראה שנים בישיבה! בשבוע שעבר השכם בבוקר, יצאה קבוצת
תלמידים בלווית הרב פישר לביקור בזק אצל השריונרים בני שיעור ב' שנמצאים כעת בקורס מקצועות. מיד
לאחר מכן המשיכו לטקס סיום קורס קצינים שנערך בבה"ד 1 ובו סיימו בין השאר: יאיר ברמה, איתי וייס,
איתמר רבינשטיין ועופר רון (ד). הם מצטרפים לאיל רום שסיים שבוע לפניהם. בהצלחה בהמשך.
חלונות חדשים הותקנו בבית המדרש. נקודה.
טיש מתיש. בשבת שעברה נערכה שבת ר"מים בישיבה. בליל שבת התקיים טיש בחדר האוכל אליו התייצבו
סוללת ר"מים מימין ומשמאל. הטיש, איך לא, עסק בארועים האחרונים ועל אף שהתחיל ב"קול ענות חלושה",
ובאוירה רגועה, צבר הוא אט אט תנופה והתלהט, ולבסוף הסתיים בסערה גדולה בשל חילוקי הדעות הבולטים
שבין הר"מים, ביחס להשלכות הרצח ולדרכי ההתמודדות עמו.
דו"ח מצב
את השיעור הכללי בשבוע שעבר ייחד הרב ליכטנשטיין לדין רודף, שעלה על סדר היום הציבורי, תוך הדגשהשעיתוי השיעור אינו נובע מכך שישנה איזושהי סיבה להחיל ח"ו דין רודף על ראש הממשלה המנוח, אלא מפני
העובדה שהנושא הועלה בצורה נרחבת בכלי התקשורת, ומן הראוי שלבני תורה תהיה יד ורגל בו.
דין רודף נאמר בשני מקרים: 1) ברודף על מנת להרוג. 2) ברודף אחר הערוה לאונסה.
הרב סקר את המקורות לדין רודף, מהם עולים כמה חידושים יחודיים לדין זה: 1. עצם ההיתר להרוג.
2. החיוב להרוג את הרודף כמצוה ולא רק כהיתר. 3. 'בא במחתרת' - הרשות המחודשת שניתנה לבעל הבית
להציל את ממונו גם אם הדבר יגרור אחריו שפיכת דמי הגנב. 4. האפשרות, שב'בא במחתרת' אולי אף במקרי
ספק מותר להרוג.
הרב דן בשלושה יסודות בנידון: א. הצלת הרוצח מן העבירה אותה הוא עומד לבצע (רש"י). ב. הצלת הנרצח
או הנאנסת (רמ"ה ועוד ראשונים). ג. עונש לרודף (כמשתמע מיישום דין קים ליה בדרבה מיניה לרודף).
במקביל, הבהיר הרב, שבנוסף לרודף המקובל - רודף מתוך רשעות, ישנו גם "רודף בתום ליבו" (דבר שעולה
מנסיון הגמרא להחיל דין רודף על קטן המסכן את אמו).
את דבריו סיים הרב בכך שכל הגישות שמחילות דין רודף על ממשלה נבחרת, יכולות לנבוע רק מתוך תפיסה
השוללת את הלגיטימיות של אותה ממשלה, שכן אם ממשלה יוצאת למלחמה הכרוכה בסכנת נפשות, כל עוד
מכירים בחוקיותה, לא שייך לדבר על החלטותיה כרדיפה, גם אם הן נראות שגויות לדיעה מסוימת.
איש ציד ואיש תם / הרב סולובייצ'יק זצ"ל [*]
בפרשת תולדות אנו קוראים על ההבדלים שבין יעקב ועשיו כפי שמתבטא בפסוק "ויגדלו הנערים ויהי עשיואיש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים".
מה פשר הביטוי יודע ציד? בפשטות הכוונה לצייד. אבל עמקות הביטוי מכוונת לאדם הנלחם בלהט ובעוז את
מלחמות החיים, המרגיש שדבר אינו מגיע ללא מאבק, אלא כחי ועצם ידי עשה לי את כל החיל הזה. אדם
הנשען על חרבו וקשתו. עשו הוא "איש צייד".
גם האדם המודרני הוא איש צייד - הוא נאבק להיות עצמאי, מספק צרכי עצמו. הוא מתוחכם, מסוכן ואין לו
מוסר או רחמנות. אלה מהווים רק מכשולים בדרכו.
עשו הוא גם איש שדה - מבקש הנאות, דרכו של עשו היא לצבור לעצמו את מותרות העולם. כמו עשו האדם
המודרני מבקש כסף ופרסום ב"שדה" - בעולם; הוא רוצה שיכירו בגדולתו, אינו מעוניין ברצוי לפני ה' אלא
במעמדו הציבורי, ובעושרו האישי.
כל חייו של "איש יודע צייד איש שדה" מלאים בבקשת ההנאות והעושר, ללא אהבה או דאגה לשום אדם.
לפיכך, חייו רצופים תהפוכות ותפניות, שכן כל שעה נזקק לחרבו בהאבקו עם העומדים בדרכו.
עושרו של האדם המודרני אינו שונה מזה של עשיו - אף אם אמות המידה הן שונות - האם החברות הגדולות
בנויות על יושר ואמת? חוקים נגד הפרות אימון קיימות, אך מה תועלתם נגד אילי-הון? עיקר תורתם של אנשי
הציד נלקח מהדגים שבים, שכל הגדול מחבירו בולע את חבירו. כך דרכו של האדם המודרני בעסקיו כאיש
ציד, וכן דרכו כאיש שדה מבקש ההצלחה והרווח.
לעומתו, האיש התם מבקש לקיים מצוות ולחיות חיי תורה. קשה להגדיר את המלה "תם", אך ידוע לנו שתם
אינו יכול לבנות אימפריה המבוססת על עושק וניצול זיעת אפם של אחרים. אין הוא לוקה בחוסר מרץ
ואישיותו המוסרית אינה סובלת עוול. הרב משה סולובייצ'יק זצ"ל היה אומר שלמרות שמשמעות המילה "תם"
ביידיש היא 'פשטות' - ביחס ליעקב אין היא מבטאת פשטות, שהרי איש תם זה גבר בחכמתו על עשו ולבן. אם
כן, המשמעות כאן היא אחת, אדם שאינו סובל עוול.
דרכה של תורה בחיי הכלכלה ניכרת לנו בפרשת המן. יש חקים ומשפטים המגבילים את רדיפת הרווח: "איש
לפי אכלו" - לפי הצורך. אין ללקט ולצבור, ומי שצבר לעצמו "וירם תולעים ויבאש". מלמדתנו התורה שאל
יחשוב אדם שככל שממונו רב יותר, הוא בטוח יותר, כי תפיסה מודרנית של ביטוח מוטעית היא. לעולם אין
אדם בטוח, כי מי יודע מה ילד יום, "אם היום ידבר וילך ומחר ישותק", ואת מיליוני הדולרים שלו היום ישא
אל קיברו. מי שצבר מן נשאר עם רמה. לומר לנו, הדורות הבאים אחריהם, שאף שנוציא לחם מן הארץ עלינו
לזכור "הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים", ולא מהחרישה והזריעה בלבד תבוא הקצירה.
יהודי יכול להשקיע עצמו בעסקיו ובליקוט מן כל השבוע, אך ביום השביעי חובה עליו לעצור עצמו ולחדול מכל
פעולותיו - שבת היום לה'.
לא תמצאהו בשדה. המן, וכן בני ישראל אינם בשדה - זהו דרכו של איש תם, כאשר הוא פורש מן השדה
ומוצא מרגוע ומנוחה בה'.
ביום השבת יכול האיש התם להנות מחלקו מכל עמלו, ולהודות את ה' במאכל, במשתה ובכסות.
אמנם, ייתכן שהאיש התם אינו יכול לבנות אימפריות תעשיתיות, מערכות כלכלה ענקיות, איננו יכולים לדעת
כמה יכלתו. אבל בוודאי שאינו מוצא במפעליו תולעים. עמלו הוא האוהל, הפשטות המכובדת.
בפרשת 'בהעלותך' אנו מוצאים הכוונה שניה של התורה בחיי שעה רצויים. בלקיטת השליו, העם מתאווה
תאווה. תחילה דורשים הם לעצמם סעודת מלכים - "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם ואת הקשאים
ואת האבטחם ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר י"א, ה). ולבסוף, כאשר הרוח נושאת את
השלוים, מלקטים אותם כל היום וכל הלילה, אין להם זמן למשפחתם, אין להם זמן לילדיהם, כל החיים
שלהם נסובים סביב העושר והעסקים. עד כדי כך שקועים בחומריות שרואים הם את השליו בלבד. רק השליו
לנגד עיניהם - אפילו מוכנים לעזוב את מעטה המגן של עמוד הענן, "וישטחו להם שטוח סביבות המחנה" - ואף
זה הוא דרכו של עשו הרואה נזיד ריחני ודורש הלעיטני כולו, ללא הגבלות.
מה סופו של ארוע זה? "הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאוד.
ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים" (שם י"א, לג-לד). האדם
המודרני נקבר ע"י תאוותיו.
תורות החיים השונות של עשו ושל יעקב מיוצגות בברכות שנותן להם יצחק. דרכו של יעקב נמסרת לנו בפסוק
"ויתן לך הא-להים מטל השמיים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש" (בראשית כ"ז, כח) - מכיר הוא שכל עשרו מן
השמים, ומחייתו מידיו של הקב"ה. לעומתה, ברכתו של עשו "הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמיים
מעל". אין כאן נתינה, הכל אתה לוקח בכוחות עצמך, "ועל חרבך תחיה". בפילוסופיה של יעקב יש נתינה
מלמעלה "ויתן לך א-להים", אך בפילוסופיה של עשיו אין בעולם אלא הוא, והכל רוכש הוא וכובש לבדו. כאשר
קיימת תודעת "ויתן לך" - יכול לקום בית יהודי שיש בו שבת, אך כאשר העקרון המושל הוא "משמני הארץ" -
אז כל המאבקים והמאמצים הם רק מרדף סביב סביב - סביבות המחנה.
חז"ל מלמדים שמכירת הבכורה מעשיו ליעקב התרחשה בו ביום שמת אברהם. יעקב זכר את סבו, והלך
בדרכיו, העבר החזיק בו. עשו בא מן השדה, מעולם העסקים, עשיר, מוצלח ודורש כבוד, והנה הפסוק אומר
לנו "והוא עיף" - הגיע רגע בחייו של עשו שבו הרגיש שהשיג כל מה שלבו ביקש, ובכל זאת ראה שיעקב, האיש
התם, האיש שלא רדף ולא צבר ביום השביעי - הוא זה שחי בשמחה, ברוגע ובטוב לבב, ולא הוא עשו, שעושר
ורוב כל הם מנת חלקו. ולפתע מרגיש הוא שכל תחבולותיו ורדיפותיו היו לריק, ללא תכלית. אין לו ילדים
ההולכים בדרכו, אין לו עבר, אין לו עתיד - אין לו כלום. המדרש מתאר שכאשר נכנס עשו וראה את יעקב
מבשל נזיד עדשים, שאל "מה אתה מבשל?". אמר לו יעקב: "היום נפטר אברהם אבי אבא". והשיב לו עשו
בצורתו הטיפוסית: "באותו הזקן פגעה מידת הדין". כן, גם הזקן התפגר. לעשו אין שום קשר לאברהם. אבל
מודה הוא ליעקב בזה: "כי עיף אני" - אולי יש משהו באורח חייו של יעקב המטיב לו יותר ממנו. לי, אומר
עשיו, יש עושר והשפעה - אבל אין לי תכלית. הלעיטני נא מעט נזיד עדשים. ואולי אני אשתתף גם כן באבל על
אברהם.
היהודי שיש בו קדושה, יש לו תכלית: בניו שונים, משפחתו שונה ועתידו יהיה שונה. וזוהי תשובת יעקב: עשו,
אתה קבעת תמיד שאתה הבכור, העדיף. אני הייתי בעיניך רק יד אוחזת בעקב, שולי ומשני, וכל חיי היו
לכשלון. כי בזמן שאתה זכית להצלחה וכבוד, אני ישבתי בישיבה ולמדתי תורה. האנשים יאמרו תמיד: הנה
הבכור, המוצלח, שצבר וערם נכסים רבים. ועתה אני רואה שהודית לי שלא הועלת כלום בכל מעשיך. אתה
עצמך מבזה את דרכו של איש הציד, שאין לה עתיד ואין לה קיום: מכרה כיום את בכורתך לי.
עשו הודה שיעקב חכם ממנו, שיעקב הבין את משמעות החיים יותר לעומק. אמש היה עשו טוען שהוא הבכור,
הגדול: מי צריך את חיי המשפחה. אני תמיד בעיתונים, ואפילו זכיתי בפרס בדינר מכובד. אבל כאשר בגר,
נהיה עייף, וראה שאין לכל זה חשיבות. אמנם היה לו הרבה שליו, אך כל החומריות שבעולם לא עגנה אותו
ולא הביאה לו בטחון. בפתיחת עיניים הכיר ש"הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה" - מה תועיל לי בכורת
הממון והכבוד ביום גזרה.
עשו הכיר בכך שהבכור האמיתי הוא יעקב, שהוא - יעקב - צדק, ואילו חייו שלו הם הם הכשלון והוא לא זכה
בכלום.
מדוע סידרה ההשגחה שיעקב יקבל את הברכות? לא עלה בדעתו של יצחק מעולם לתת את ברכת אברהם
לעשו. ליעקב יש שיטה: בחיי שעה שלו הוא מבקש את העולם הבא, אבל אינו מזניח את העולם הזה. חי הוא
בעולם הזה על כל גווניו, אך הדרישות של חיי עולם הנטועים בתוכו אינם פוסקות מלפעם אף לרגע. הוא נתברך
מטל השמים ומשמני הארץ, אך טל השמים תמיד תחילה. זה אפשרי רק כאשר יש הכרה שכל הטוב והעושר
הם מידיו של הקב"ה - ויתן לך האלקים. כשלונו של עשו בכך שאינו מכיר את הנתינה, וממילא הצד של טל
השמים מוזנח אצלו ואינו אלא מישני ולא חשוב. לעומתו, שיטתו של יעקב היא שצריך ליהנות משמני הארץ,
אבל אסור שישתכח מאיתנו שטל שמים תמיד קודם ורק אח"כ באה הארץ, והכל ניתן מאת האלקים.
זכותו של עשיו / הרב יעקב מדן
א.
פרשתנו סותמת במידה רבה, ואינה מותירה בידינו הסבר מתקבל על הדעת בשאלה מה ראה הקב"ה לבחורביעקב ולמאוס בעשיו. וכי רק משום רעבתנותו בפרשת הנזיד וביזוי רגעי של הבכורה איבד עשיו את עולמו?
במידה רבה עולה מן הכתובים שדחייתו של עשיו היא גזירת עליון, בלא קשר למעשיו.
וכך אומר מלאכי בהפטרתנו:
"ואמרתם במה אהבתנו. הלא אח עשיו ליעקב נאם ה' ואוהב את יעקב".
וכך עולה מפרשת דרישת ה' של רבקה, שכבר מן הרחם נקבעה בחירת יעקב ודחיית עשיו:"ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר" (בראשית כ"ה, כג)
ב.
אך חז"ל בכל מדרשיהם טענו, שעשיו נדחה בשל מעשיו. ביום ביזוי הבכורה אף הרג את הנפש, בעל נערהמאורסה ועבד עבודה זרה (בראשית רבה בפרשתנו). את הקושי בכך שהדברים נקבעו כבר מרחם אמם של
השניים פתרו חז"ל במדרש, שכבר מן הרחם ביקש יעקב לצאת לבתי מדרש ועשיו לבתי עבודה זרה, וזוהי
סיבת התרוצצותם הבלתי פוסקת.
אך עם כל "עוינותם" את עשיו, שמרו לו חז"ל בקנאות את זכותו בשתי מצוות: ישיבת ארץ ישראל (בעת יעקב
היה בפדן ארם) וכיבוד אב.
בצוק העיתים לא נעסוק עתה במצוות ישיבת ארץ ישראל, ונתרכז במצות כיבוד אב של עשיו.
ג.
במדרשים רבים שמרו חז"ל לעשיו זכות זו, והבינו, שהאיסור לתעב אדומי והאיסור לכבוש את ארץ אדום הםבשל זכותו זו של עשיו (עיין למשל בראשית רבה ע"ו, דברים רבה א', תנחומא קדושים ט"ו ועוד רבים, או
בקיצור - בפרוייקט השו"ת של בר-אילן). בחרנו אחד מהם.
"ר' נחוניא בשם ר' תנחום בר יודן - מי איחר כבודו של יעקב בעולם הזה. כבוד גדול שכיבד עשיו את אביו...
אמר, כדיי הוא אבא, שישתמש בבגדי מלכות" (פסיקתא רבתי, כ"ג)
גדלה בעיניהם זכות הבאת הציד לאביו ועשיית המטעמים עבורו?
ייתכן שכן, אך בצוק העיתים ננסה כאן דרך שונה.
ד.
שתי תכונות ברורות ניתן לגלות בפרשתנו על עשיו. א. עשיו להוט מאין כמותו לקבל את ברכת אביו ואת ארץחמדה שהובטחה לאברהם וליצחק, והוא מוכן לעשות כל דבר כדי לזכות בה, ובוכה מרה כאשר הוא מפסיד
אותה.
ב. עקב עיסוקיו ותכונות אופיו ("אדמוני") - שפיכות דמים קלה בעיני עשיו. שהרי הוא גיבור ציד (כנמרוד,
ושם ברור שהכוונה למלחמות וציד אדם ושפיכות דמים). והרי הוא מסתובב עם גדוד בן ארבע מאות לוחמים
שעל כך פרנסתם ועיסוקים, ואף ברכתו מאביו - 'על חרבך תחיה'. עוד ניתן להוסיף על כך, שעשיו כנראה אינו
יודע את הנבואה שנאמרה לאמו עליו ועל אחיו, וכן לא את מצוותה של אמו ליעקב. במציאות שבה הוא סבור
שאחיו בא במרמה, ביוזמתו שלו, ובצירוף שתי התכונות הנזכרות - מזימתו להרוג את יעקב הינה טבעית
וכמעט מתבקשת מאליה.
ה.
אך למרות הנימוקים הברורים להריגת יעקב, עשיו כובש את יצר שפיכות הדמים שלו מסיבה אחת בלבד. הואאינו רוצה לגרום עוגמת נפש לאביו.
"יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כ"ז, מא).
הוא יעשה זאת רק לאחר מות אביו, וזאת למרות רגשות הנקם הפועמים בקרבו.ו.
כדי להבין את גדלותו של עשיו בכך ואת כיבוש יצרי הנקם, השנאה ושפיכות הדמים שלו, עלינו להשוות אתדבריו אלו למה שקרה כעבור כמה עשרות שנים בביתו של יעקב.
האחים שנאו את יוסף וקינאו בו, ובמידה רבה ניתן להבין אותם וללמד עליהם זכות בכך. שהרי יוסף הביא
דיבתם רעה אל אביהם, וגרם לדעתם (הטועה!) לכך שאביהם יאהב אותם פחות ממנו.
שנאתם של לפחות כמה מהם אל יוסף היתה כה גדולה, שאף מצאו לעצמם היתרים להורגו, או לפחות למוכרו.
פירושי הראשונים (בעיקר בעלי התוספות) מלאים מהוראות ההיתר שהיו לאחים בכך. יוסף היה לדעתם רודף,
ואף ניסה לעשות עצמו א-לוה ("והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי"). מזימותיהם ומה שעשו
לאחיהם היו דברים חמורים ביותר. מעניין אפוא שהביקורת המקראית עליהם (פרט לזו של ראובן) מתרכזת
במידה רבה דוקא בגורם אחר:
"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי" (שם מ"ד,לא)
תשובת יהודה ואחיו הבאה כאן לשיאה אינה עוסקת בעוול שנגרם ליוסף או בעוול האמור להיגרם בהפקרתבנימין, אלא בעוול הנעשה לאביהם הזקן. עיקר חרטתם של האחים וסילוק יהודה מאת אחיו נובעים מאבלו
של הזקן, הממאן להתנחם על בנו.
עשיו ידע לכבוש את שנאתו כדי שלא לשבור את לב אביו, ובני ישראל לא ידעו לעשות כן. זכותו של עשיו בכך
עולה על זכותו של ישראל.
ז.
משבא יעקב ארצה מפדן ארם, הוא פוחד מעשיו ומתפלל בשברון לב אל ה'. הוא שולח מנחה לעשיו ומשתחווהלפניו שבע פעמים, ולחז"ל ביקורת על כך.
"מחזיק באזני כלב שוטה מתעבר על ריב לא לו. לדרכו היה מהלך...".
חז"ל בטוחים שלא היתה כוונת עשיו להרוג את יעקב. מניין להם?בעת חזרת יעקב היה יצחק עדיין חי. יעקב לא העריך כראוי את כח כיבוד אב של עשיו. אף רבקה לא העריכה
זאת, והבריחה את יעקב שלא בצדק לעשרים שנות גלות קשות אצל לבן. הם לא ידעו שעשיו לא ישבור את לב
אביו.
יצחק נפטר סמוך מאוד לעליית יוסף למלכות במצרים, ושנים ספורות אחר כך ירד יעקב למצרים, אל תחת
חסותו של המשנה למלך.
אולי זוהי הסיבה שלא סיפק היה בידי עשיו לבצע את זממו.
ח.
הזכרנו, שעוד מצוה גדולה היתה בידי עשיו, שחיבב את ארץ חמדת נחלת ה' וישיבתה. אך בצוק העיתים ירדהקרנה של מצוה חביבה זו, והיא מגוללת בעפר.
משירחיב ה' לנו ויסיר ענני חשיכה מעל ראשינו, אולי נזכה לכתוב אף על חביבותה של מצוה זו של עשיו - אם
גומר ה' עלינו.
[*] המאמר הוא שכתוב של שיעור שהעביר הרב, אשר טרם פורסם בפומבי. תודה מיוחדת לאיתן הולצר ששכתב את הדברים
ולשמואל שניידר שתרגמם.
