בע"ה שבת פרשת ויצא, ט' בכסלו תשנ"ו, גליון מספר 523
"וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה... והיה ה' לי לא-לוהים".
אומר הזוהר הקדוש:
"מי שרוצה לירד לבור עמוק צריך מקודם לקשר עצמו בחבל חזק שלא ישתקע שם, כן ויצא יעקב מבאר שבע
שנשבע להקב"ה בכל ליבו".
למקור, לשורש, לבית, היא כמעט בלתי אפשרית נוכח ההתמודדויות שהעולם החיצוני מציב, ויהא עולם חיצוני
באשר יהא. אם זו אוניברסיטה, אם זה צבא, אם זה סתם עולם המעשה. ויהא בית באשר יהא, אם זאת
הישיבה, אם זו המשפחה, אם אלו הערכים והאידיאלים שאדם מציב לעצמו בדמיונו. הפתרון שמוצע בזוהר
הקדוש - חבל הקשירה שיחזק - הוא השבועה.
שבועה פירושה התחייבות וערבות. המחוייבות אמנם כובלת את האדם ולעיתים אף מעיקה, אך היא זו
שמשאירה אותו, גם בלכתו ב"גיא צלמות", בעצם בתוך הבית "כי אתה עמדי".
חוששים אנו מהתחייבויות, בעיקר מאלו בעלות האופי הטכני, אך בעת צרה, בשעת נפילה יעמדו אלו לנו
לעזרה. ואף אם יהיה זה כואב, ולחץ החבל יחתוך בבשרינו, לא יאפשר לנו ליפול ולשקוע.
"ויבא יעקב שלם" על אף הנפילות, על אף המאבקים, חוזר יעקב לבית אביו, לביתו - ללא פגם.
איתמר אלדר ונתנאל קראוס
מזל טוב
לרגל מינויו לתפקיד שר בממשלת ישראל
באהבה ובהערכה,
חדשות
כל העם במילואים. "מהנדסי" שנה ה', בוגרי גבעתי, גוייסו השבוע לאימון ביחידת המילואים. בין המגוייסיםגם עורכי "דף קשר", ולכן הוציאה המערכת צוי 8, וגייסה בדחיפות שני עורכים במיל', על מנת לסייע בעריכת
הגליון.
חופשי חובשי. עתודת החובשים בישיבה גדלה פלאים עם שוב חובשי שנה ג'. מצבת השיעור הושלמה סופית עם
שובם של אנשי הסוד, הלוא המה אחרוני מש"קי המודיעין.
"על אודות הבארי". הכנות אחרונות לקראת החאפלה. שפני הנסיון של פרופ' בארי (מארגן הניסוי הגסטרונומי)
עברו סידרה של בדיקות דם, וקיבלו הסברים מפורטים אודות הצפוי להם בניסוי, שיחל, אי"ה, בימים
הקרובים. בתיאבון!
ספריית קלטות. בהנהלת הישיבה נשקלת אפשרות לפתוח אגף חדש בספריית הקלטות - פינת הוידאו. זאת
בעקבות ריבוי צוותי הטלויזיה שבקרו לאחרונה בישיבה, לרגל ההתפתחויות הפוליטיות שארעו בשבוע החולף.
דו"ח מצב
בסעודה שלישית עסק הרב ליכטנשטיין בהבדל שבין יצחק - היוצא לשוח בשדה, לבין דמותו של "איש שדה" -עשו. היציאה אל מחוץ לכתלי בית המדרש חשובה וחיובית, אך אסור לתת ל"שדה" להשתלט על האישיות.
"ויאהב יצחק את עשו" / יהונתן גיאת
בקוראינו את הפרשה עולה בפנינו השאלה אודות העובדה "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבתאת יעקב". האם יצחק אבינו אהב דווקא את עשו? ודווקא "כי ציד בפיו"? והאם משפחתו של יצחק הייתה
חצויה באהבתה לילדיה?
"מדרש הגדול" על הפסוק העלה תמיהה זו "וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשי עשו שהן כעורין... ומפני מה
אהבו?".
המון קושיות מתרוצצות בקרבנו לנוכח פסוקים תמוהים אלו, ואנו, בדרך רבקה, נלך לדרוש את הפסוקים.
רבים מהמפרשים התייחסו לבעיה זו, וניתן לראות במפרשים שתי גישות עקריות:
האחת בה מוצגת אהבת יצחק את עשו, כאהבה התלויה בדבר - בציד. לגישה זו נותרת השאלה, האם יצחק
אבינו אכן התפתה לציד בנו? ועל כך הם מתרצים: או שכהו עיני יצחק, ולא ראה במעשי בנו, או שצד עשו את
אביו בפיו. מרחיקי לכת בגישה זו, רואים באהבת יצחק את עשו, את חטאו של יצחק (קהלת רבתי).
השניה: בה מוצגת אהבתו של יצחק את עשו, כאהבת אב לבן, בנוסף לאהבתו את יעקב, וכך גם רבקה אשתו.
לגישה זו, עשו הוא הבן הרע והרשע, אך יצחק אוהבו, כיוון שרגשותיו גוברים על שכלו, או שמעשיו של עשו
טובים, ואביו אוהבו על כיבוד אב שקיים. בנוסף לגישות אלו, ננסה להציג גישה נוספת. לשם כך, נתחקה אחר
עברו ואופיו של יצחק אבינו כגורם מרכזי לאהבתו את בנו עשו.
א. יצחק כעולה תמימה
הביטוי השגור בפינו "יצחק עולה תמימה", לא ניתן ליצחק רק בגלל תפקידו בעקידה. ביטוי זה מאפיין אתיצחק לכל אורך חייו בהתנהגותו ובמעשיו. בבקרו של יום ללא הכנה מוקדמת, יוצא יצחק עם אביו אל הבלתי
ידוע, נפרד הוא מאמו הדומעת, ומחכה לפיסת מידע אשר תקשור אותו אל הנסיעה המוזרה הזו.
לאחר שלושה ימים שואל יצחק בתמימות של ילד את אביו: "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה?". יצחק
מקבל תשובה מסופקת - "א-לוהים יראה לו השה לעולה בני". יצחק אינו מגיב לתשובה זו, אם בגלל תמימותו,
שאכן במוקדם או במאוחר יתגלה השה, או בגלל שבתמימותו סומך על אביו שעושה הוא את הטוב ביותר.
לאחר היוודע דבר היותו השה, אין יצחק מתנגד לקביעה זו. הוא אינו מנסה לברוח מהמציאות המרה שפקדה
אותו, ואפילו אינו משתמש בזכותו הבסיסית לשאול את אביו "למה אני?".
הגדיל לתאר זאת הפייטן, בפיוטו לימי הסליחות "אם אפס רובע הקן": "ראה יחיד כי הוא השה, נם להורו
המנוסה, אבי אותי ככבש תעשה, לא תחמול ולא תכסה".
תמימות זו ליוותה את יצחק גם ביום יום, עם עשו בנו שצד אותו בפיו, ואף עם בנו יעקב בקבלת הברכות,
למרות שידע שקולו קול יעקב, אך תמימותו עמדה לו, והצליחה את דרכו של יעקב.
ב. יצחק - גילוי העתיד ברמזים
בניגוד לאברהם, התגלויות ה' ליצחק הן מעטות מאוד, ואינן מלמדות בצורה מפורשת על עתידו. כמו כןהאירועים העוברים עליו בחיים מתגלים לו ברמזים רמזים עד למקרה עצמו.
כבר בהיותו ילד, נפרד הוא בהפתעה מאחיו הגדול ישמעאל, ללא ידיעת הסיבה לכך, המתבררת לו רק כאשר
גדל. בפרשת העקידה, יצחק מהלך שלושה ימים רצופים, ללא הסבר מאביו אודות מטרת הנסיעה, גם לשאלתו
עונה אברהם בתשובה אשר משאירה אותו בספק גדול, וכשכבר מוצא את עצמו עקוד ע"ג המזבח, ומאכלת
אביו מאיימת לשוחטו, מקבל הוא את חייו ברגע האחרון. לגבי עתידו האישי, בדבר אשתו, יצחק יודע כי
אליעזר יצא לחפש שידוך, אך עד לפגישה בשדה, אינו יודע על מי מדובר, ואין הוא יודע למי לחכות. בזמן
הריונה של רבקה אין ה' מגלה לו את פשר התרוצצות הבנים, אלא דווקא לרבקה אשתו. ולשאלה הגדולה
שהטרידה את יצחק במי יקרא לו זרע - בעשו או ביעקב - אין ה' מגלה לו כפי שגילה לאברהם אביו "כי ביצחק
יקרא לך זרע". יצחק נשאר להתחבט עם עצמו בשאלה קשה זו.
אף בהתגלויות ה' ליצחק, ה' מברך את יצחק, מעשיר אותו ומבטיח לו את ההבטחה שהבטיח לאברהם אביו,
אך לא מדריכו במעשיו, למעט המניעה שמנע אותו מלרדת מצרימה בזמן הרעב.
ג. עברו של יצחק
משחר ילדותו של יצחק, עברו עליו חוויות קשות, אשר ללא כל ספק, השאירו עליו את חותמן, במעשיו בעתיד.בשנותיו הראשונות, בהן גדל ושחק עם ישמעאל, הסתכל עליו כאח גדול. בתקופה זו, מבחינה שרה במעשיו
הקלוקלים של ישמעאל, ומבינה שיצחק הגיע לגיל שעלול להתחיל לחקות אותו. לכן, ללא רגשות, מצוה היא על
גירושו של ישמעאל. ליצחק הקטן נשאר אפוא לצפות באחיו הגדול, המתרחק ממנו בבקרו של יום ללא כל
סיבה מובנת. מאוחר יותר, זוכה יצחק להתלוות אל אביו, בפגישתו עם מלך הארץ - אבימלך, פגישה בה
אברהם מוכיח את אבימלך, ולבסוף נפרד ממנו בברית שלום.
מכאן ממשיך יצחק אל האירוע המרכזי בחייו עד כה - העקידה. שם יצחק נפרד מאמו הדומעת, וכשנודע לו
שהוא הקרבן, מתמודד הוא בהצלחה עם בעיה קשה זו. בסוף העקידה חש יצחק שמחה גדולה, אך גם מבוכה
רבה, בעומדו לצד המזבח מול מחליפו - האיל. גם כאן חווה יצחק את המעבר החד מעקוד לה' - לאדם חופשי,
מהקדש לחולין. משם חוזר אברהם לשיגרה, לבאר שבע, ואילו יצחק נשאר שקוע במחשבותיו. יצחק לא
מספיק להתאושש מהעקידה, וכבר פוקדת אותו מיתת אמו, אותה אם שגידלה אותו באהבתה ובחמלתה,
והשגיחה עליו לבל יגדל עם ישמעאל. במצב זה מבין אברהם שהוא חייב להמיר את אהבת האם של יצחק, הבן
הבודד, באהבה אחרת, ושולח את אליעזר לחפש אישה לבנו, מה שמתגלה כמציאה טובה. יצחק מתנחם סוף
סוף באהבתו את רבקה.
אך גם שמחה זו נקטעת במותו של אביו אברהם, מורה דרכו, האב אשר סמך עליו ועל מעשיו בכל עת - ואף
בעקידה. מותו של אביו היה מצער מאוד מחד, אך הוא גורם גם להתרגשות גדולה, בפגישה עם אחיו הגדול -
ישמעאל.
כעת נשאר יצחק לבדו. הוריו מתו עליו וישמעאל אחיו חוזר לדרכו. יצחק מביט אל עברו רצוף הארועים
הקשים, אותם אירועים הטעונים רגשות. ביחד עם רבקה הוא פונה אל עתידו המתגלה לו, כאמור, ברמזים.
ד. יצחק הפאסיבי - אברהם האקטיבי
יצחק, בניגוד לאברהם אביו, היה אדם פאסיבי - חושב, ממעט לעשות. מחכה בשקט ובהבנה למאורעות אשריקרו אותו. זה מתחיל בכך, שאברהם היה זה שלקח את נשיו בעצמו, "ויקח אברהם ונחור להם לנשים",
"ויוסף אברהם לקחת אישה ושמה קטורה" ואילו יצחק לעומתו, אינו לוקח את אשתו, אלא מאשר באהבה את
בחירתו של אליעזר עבד אברהם.
אברהם מתפלל, ומביע בצורה אישית ובנימה טיפה בקורתית, את הרצון לזרע: "ויאמר, ה' א-לוהים מה תתן לי
ואנוכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". לעומתו יצחק, מתפלל לנוכח אשתו, בין שמתפלל מולה
- מבחינה גאוגרפית, ובין שמתפלל בשבילה, אין פה יוזמה, אין פה בקשה אישית שלו. בהמשך, יצחק אינו מגלה
מידה של התערבות במהפך שיצר יעקב בנו, קניית הבכורה מאת אחיו הגדול, מאורע אשר יכול להשפיע בוודאי
על המשך זרעו של יצחק. גם בשבתו בגרר, לא התאפיין יצחק ביוזמה ובנסיון לפתור את הבעיות שהתעוררו
תוך כדי התמודדות, אלא ברצון להימנע מהם. כאשר אבימלך מגרשו בגלל התעצמותו, ואף מתגרה בו וסותם
את בארות אביו (שהיו בודאי חשובות ליצחק) יצחק מקבל את הגירוש ועובר לגור בנחל-גרר, ואף בשבתו שם
הוא רק מחדש את בארות אביו, וקורא להם בשמותיהן - שום דבר מחודש מעצמו.
יצחק שאהב את בנו עשו, מתאכזב קשות מליקוחי בנו, את נשות החיתי, עד ש"ותהיין מרת-רוח ליצחק
ולרבקה". האם בזה יצחק מסתפק? איפה הטפת המוסר? איפה תוכחה? ברור שיצחק אבינו אינו כאביו
אברהם, אשר עשה נפשות בחרן: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים"
(רש"י י"ב, ה). יצחק אינו כאברהם, שלקח את ישמעאל המצחק "ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו...
וימל את בשר ערלתם". יצחק גם אינו כאברהם אשר הוכיח את אבימלך על אודות באר המים, אלא יצחק כפי
שאמרנו, הוא פאסיבי, מעדיף לפתור את הבעיות במניעתם שנאמר: "וילך משם יצחק...".
ה. גישתו החינוכית של יצחק
ליצחק נולדים שני בנים, עשו ויעקב, הבה נתבונן בפסוק המקביל את אישיותם של שני הנערים שגדלו: "ויהיעשו איש יודע ציד איש שדה,
ויעקב איש תם יושב אהלים" (כ"ה, כז).
הרש"ר הירש, בהתייחסו למילה "איש" המוזכרת בנח - "איש צדיק" אומר: "לדעת חז"ל אין המקרא נוקט
בכדי, את התואר איש בתנ"ך, היה לאיש ואופיו עמד במבחן". ולכן, עשו לא היה סתם פרא אדם, ידו בכל ויד
כל בו, הוא היה אמנם צייד בשדה, אך עם כל זאת שמר על אישיותו, על צלם האנוש שבו, ותכונה זו, גרמה לו
להיות איש בשדה, איש ציד, אגב, אותה תכונה, בה כיבד את אביו בחייו ואף לפני מותו, שנא' "יקרבו ימי אבל
אבי".
יעקב לעומתו, היה איש - בתמותו (תם - אינו תמים אלא שלם כדברי האונקלוס) אבל כיושב אהלים, הוא אינו
איש. לא שייך להיות איש באוהל, במקום סגור, שבו אין התמודדויות עם העולם, המקשות על האדם להשאר
איש.
יצחק אינו רואה בשדה מקום שלילי, הרי לשם יוצא הוא לשוח ולשפוך את שיחו ונפשו לפני ה', הוא מקדש את
השדה על ידי התפילה, שהוא מתקן באותה עת, ושם הוא גם פוגש את רבקה אשתו לראשונה. יצחק מודע לכך
שעשו משחית את מידותיו בשדה, אך עדיין הוא איש, הוא הבכור, לכאורה הוא הנבחר, לקיים את ההבטחה.
יצחק אף ידע, שההמשך לא צריך להיות רק דור מעבר כמוהו, אלא דור שבו תחל בנית עם ישראל, ולכן צריך
אדם שבידו תכונות של מנהיג, אותם דווקא ראה בעשיו, כפי שראה באברהם אביו, שהיה בעל מידות, עובד ה'
ולוחם מצויין (ראה מלחמת הארבעה את החמישה).
יצחק הבין שחינוכו של עשיו, לא יכול להיות בתוך אוהל, ולכן מצא את פרקי הזמן הקצרים הללו, של הגשת
האוכל על ידי בנו עשו יום יום, כדי לחנך אותו, מסביב לשולחן האוכל. הייתה זו הזדמנות מצויינת לתקן את
מידותיו של בנו ולחנכו לירא את ה'[1], וכיון שאין חינוך אפקטיבי אלא באהבת המחנך את המתחנך, וכפי
שמתאר מדרש הגדול: "שהיה אוהבו בפניו כדי למשכו ולקרבו, שהרי קל וחומר אם כשהוא אוהבו מעשיו
מקולקלים, אילו שנאו על אחת כמה וכמה".
לעומת זאת יעקב, ישב ולמד באוהלו, יצחק לא היה צריך להתמקד בו, הוא היה שלם, היה מחונך, מה גם
שתמיד היה תחת עיניהם הבוחנות של הוריו.
יצחק מאמין שעשו הוא יורשו, ולכן אוהבו ומטפחו באופן טבעי יותר מיעקב. למוד נסיון העבר, יודע שגם אביו
הסתפק בישמעאל כדי לקיים את הזרע, שאמר: "לו ישמעאל יחיה לפניך", ואף בזמן הגירוש, אין אברהם תומך
בגירוש, הוא רוצה לתת הזדמנות שווה אף לישמעאל, למרות שהוא בן אמה, הוא אינו רוצה לסמנו כבר מלידה
כפסול לקיום הזרע, הוא מאמין שאם ישמעאל מל בן 13 שנה, הוא גם מסוגל לקיום הזרע.
כמו כן יודע יצחק מנסיונו, שגורל העם ודברי ה' אמת, נקבעים ונגזרים גם ברגע האחרון, דברים מתגלים
ברמזים לאט לאט, דבר הגורם ליצחק, שאר-רוח וסבלנות לגבי בנו עשו הרואה בו כממשיכו.
עברו הקשה של יצחק, גורם לו להיות מחושב, לנתח כל מהלך בחייו בשיקול ובקור רוח, לא להתייאש
מהמטרה אותה הציב לעצמו - לגדל את בנו עשו. אך המאורעות טופחים על פניו, הוא אינו מקבל באף שלב
עזרה, ולו רמז דק מה' בדבר מי יירשו, כמו כן מגלה יצחק את דבר מכירת הבכורה, בנזיד עדשים. כאן
מתחילה הדרדרותו של עשו, שהרי במכירת הבכורה פוגם הוא באישיותו, שעמדה לו למליץ, ויצחק נשאר
פסיבי - אינו מגיב. הישנות הדבר, בלקיחת עשו נשים השנואות על אביו, נשים הפוגמות באישיותו, יצחק אינו
מגיב בצעד אקטיבי, אלא הוא מוחה דמעות המכהות את עיניו, ומתעלם מהנעשה בסגירת עיניו.
ו. ברכות יצחק - כעקידה דמו
כאן חל המפנה אצל יצחק, הוא מבין שעשו בורח לו מהידים. הוא זקן ואינו מסוגל לחנך כבעבר, ולכן מנסההוא את הנסיון האחרון, להחזיר לבנו את ההכשר לקבלת ההבטחה על ידי הברכות.
יצחק יודע שלא הברכות יקבעו את העתיד, אלא רצון ה', ולכן מנסה להשפיע על אישיותו של עשו על ידי מתן
הברכות. ממש ברגעים אחרונים אלו, הוא יודע שדברים נגזרים, ובלב כבד הוא נגש לברך, את בנו הגדול - לא
בנו הבכור - עשו.
פה נכנסת רבקה לתמונה. היא רבקה שידעה על ידי דרישת ה', את סוד בניה, היא אוהבת את עשו יוצא חלציה,
אך לומדת משרה חמותה. כשרה, שגרשה את הגר וישמעאל, כך רבקה מטפחת את יעקב לבדו, מתחת לסינורה,
בחממה של אוהלו. היא גם מבינה שבניגוד לבעלה, היא צריכה להיות האקטיבית, גם במחיר מרמה והסבת
צער ליצחק אישה.
ויצחק גם בזמן גילוי המרמה, אינו מקלל את אישתו ובנו יעקב, הוא יודע שזה מאת ה', שסיבב לו זאת ברגע
האמת, כפי שהיה בעקידה. שם היה אבי האומה - יצחק, עקוד על גבי מזבח, עתיד עם ישראל וההבטחה, היו
אמורים להשחט, וברגע האחרון נעצר על ידי ה'. גם פה, הברכה שהייתה אמורה להגיע לעשו, ובכך לגדוע את
ההבטחה נעצרה על ידי רבקה ויעקב בדבר מרמתם.
אצל אברהם, התגלות ה' אליו, וגילוי העתיד, היו המאפיין של חייו, וכך גם העקידה אשר צוותה מה' ונעצרה
על ידי ה'. לא כך אצל יצחק, אשר לא זכה לגילוי העתיד מה', אלא שחייו כוונו בידי אדם, והוכרעו בידי עושי
מעשה, אף כאן הברכה לעשו צוותה מפיו ונעצרה על ידי אשתו רבקה ובנו יעקב שעשו מעשה.
יצחק מקבל את דבר המרמה, באהבה וברצון, אומנם הוא חרד, כפי שחרד כשהמאכלת היתה מעל גרונו, אך
קיבל זאת באהבה כילד, ואף פה כזקן האומה.
ולבסוף קורא הוא ליעקב, ומברכו כברכת ה', להמשך ההבטחה ושולח אותו לפדן ארם.
שירה חדשה
מערכת דף קשר החליטה לפרסם אחת לכמה זמן פינה חדשה שתעסוק בשירה, סיפורת והגיגים של בחוריםורבנים מהישיבה; מטרת פינה זו היא לעודד כתיבה ויצירה וכן לתת במה לאלו שכבר כותבים והיו מעונינים
בפירסום הדברים.
המערכת תקבל שירים - קטעים וכד' גם בעילום שם. וכן תגובות לדברים שנכתבו.
על חשיבות הענין עמד כבר למעלה מ80- שנה הרב קוק זצ"ל:
"אין אני אומר, שכל בני הישיבה יהיו מלומדים גדולים בכל המקצועות. זהו דבר למעלה מן היכולת... אבל
בכללות, הישיבה חייבת היא ליתן לאומה כל מה שחסר לה, וכיון שבין כל הדברים המושכים את הלב בזמננו,
והפועלים הרבה על החיים, היא הסיפורת והשירה, מוכרחים אנחנו לראות שגם בזה המקצוע יהיה לנו משלנו,
ולא תהיה עוד ברית כרותה שכל בעל כשרון ספרותי, וכל משורר מפורסם, מוכרח הוא להיות כופר ופושע
ישראל למפרע. את מגדל תרמית זה אנו חייבים להרוס, ולהראות לכל באי עולם את ההוד השירי והנועם
הספרותי, אשר יפריחו בהיותם משוקים ממקור חיי האומה הטבעיים והנאמנים. מקור מים חיים ה'" (אגרת
קמ"ט).
הדרך / אריאל קורח |
משמר / אביחי בנימיני |
שינוי / אביחי בנימיני |
| בלכתך בדרך מהבית אל החוץ מהפנים אל התוך מהיש אל האין תמצא את הדרך את השביל הארוך הקשה והעצוב הרעוע והעלוב של מציאות קודרת ועתיד צפוי של אויר נמוג ויופי מדומה האור לא ימצא והעלטה תכסה ואז כשתפרח ותרבה לא יהיו פירותיך דמיון חולף תוכן פנימי הנשאב מהכאב. |
אחת אחר חצות החושך מהביל מטל צונן העשבים מדיפים ריח חריף של קיץ שנגמר. שתים אחר חצות טיפה נוטפת ונמוגה באדמה רפרף חולף מעל משב רוח קליל. שלש אחר חצות ענף קורס מנטל יונה הומה מרזב דולף. ארבע חמור נוער רעש משאית חולפת קול פעמון מאי שם. חמש בבוקר דמויות חולפות לאיטן קרן אור בוהקת חלון מואר. השחר הפציע. |
פעם, הייתי צר צורות מחשב חשבונות ומאחה שברים היום, אני חג במעגלים אך בונה מקשה של זהב. |
[1] בילקוט תימני מובאים י"א פרושים למילים "ציד בפיו", ואחד מהפירושים: "שיצחק אהבו, מפני שהיה
מתעורר להבין דבר מתוך דבר".
