| מזל טוב |
 |
|||||||
| חדשות |
|
|||||||
| "איש אל אחיו" / הרב יוסף צבי רימון | |
|||||||
|
||||||||
| חובתו של עשו / הרב משה ליכטנשטיין* | |
|||||||
|
||||||||
בע"ה שבת פרשת וישב, כ"ג כסלו תשנ"ו, גליון מספר 525
"וימצאהו איש והנה תעה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש. ויאמר את אחי אנכי מבקש..." (בראשית
ל"ז, טו-טז).
חפש = השתדל למצוא.
בקש = חפץ, רצה, התאווה. (מלון עברי, אבן שושן)
כי כשהאחים מפנים לך עורף ונוסעים מן האחווה, חדורי שנאה ואכולי קנאה, ואילו עליך הוטלה המשימה
לראות את שלומם ואת שלום צאנם, הם רבים ואתה יחיד, הם חזקים ואתה נער בן זקונים..
כאן לא מספיק שתשתדל, כאן צריך שתחפוץ! שתתאווה! שהרצון למצוא ולאחד יהיה מוטבע בך - חלק ממך!
יוסף הצדיק השכיל לבקש את אחיו, ולכן הצליח. נקווה שגם בנו יתקיים:
"הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חברו, ונתתי אתם עליו את עץ יהודה, ועשיתם לעץ
אחד והיו אחד בידי" (יחזקאל ל"ז, י"ט).
בשורות אלו מסיים אני את תפקידי כעורך.
קריאתו המהדהדת של יוסף - "את אחי אנכי מבקש", הינה גם תמצית קיומו של "דף קשר", אשר נועד להעביר
מעט מן העצה העמוקה של בית המדרש אל האחים אשר בשדה - בשטח.
הוא עושה זאת בדרכו החיננית והמיוחדת, ובחסדי ה' עד כה בהצלחה רבה!
ברצוני להודות לכל אלה שסייעו ומסייעים מידי שבוע בהוצאת הגליון. בראש ובראשונה לעמיתי העורכים -
אבי ואיתמר, איתם חלקתי שעות ארוכות ויפות, מלאות אתגר, חוויה וסיפוק.
ולכל השוקדים מאחורי הקלעים: לאביחי ומושון על ניסיונם הרב, שגלש לשמחתי לא אחת, מן התחום הטכני
אל התחום התכני. לצוות המשרד ובמיוחד ליעל ולשוש על סבלנותן ומסירותן כי רבה. למפיצים - אסף ואבישי
'מהדקי הקשר'...
לכל כותבי המאמרים והפינות, לנותני הביקורת והעצות, ולכל אלו שתרמו בהערותיהם-הארותיהם לעיצובו של
הדף. בהזדמנות זו, תודה מיוחדת לרב יעקב מדן על חידושיו המאלפים במסגרת 'בכל דרכיך דעהו', ולרב יעקב
פישר שמלווה את הדף לאורך השנים.
ולבסוף - לכם החיילים, שליחי הציבור באשר הם שם, שבגופכם עומדים על משמר הארץ והעם.
"וכל מי שעוסקים בצרכי צבור באמונה, הקב"ה ישלם שכרם". יישר כח לכולם!
לסיום, גם אנכי-הקטן, את אחי-חברי ביקשתי. כולי תפילה שהצלחתי, ולו במקצת, למצאם...
נתנאל
מזל טוב
מזל טוב גם לאחים - אלדד זמיר וספי שרמן
למשה קופרמן לאירוסיו עם נורית שילה
לבעז קלוש לאירוסיו עם זהבית יציב
חדשות
"והאניה חשבה להשבר". בימים אלו משתחררים השריונרים בני שיעור ד' וחוזרים לישיבה. עקב כך הגיעהמצוקת המקומות וצפיפות האוכלוסין בבהמ"ד לממדים חסרי תקדים. אך לא אדם כיוסי וייל יתייאש ובראיון
מיוחד ל"דף קשר" פרש הוא את תוכניתו בנדון (בין השאר תוספת מקומות בכוכים ובחלק האחורי של
הרמפה). בעבר הועלתה היוזמה לפתוח את עזרת נשים לחברותות, אולם ככל הנראה הצעה זו לא תתקבל בשל
החשש שבהכנס השבת, ישכחו החבר'ה לרדת בחזרה לבהמ"ד...
"ולבי נוהג בחכמה". זמן רב נחסך לבחורים אשר צריכים לעבור קורס "נהיגה מונעת" (בין מצד החוק ובין
מצד מעבר על החוק), בזכות יוזמה של נדב קדרון (ד) שארגן קורס שיתקיים בישיבה ויוכר ע"י משרד
התחבורה. בעקבות מעשה זה הוצפה המערכת בבקשות לארגון קורס פסיכומטרי, שיתקיים אף הוא בישיבה...
חג האורים. בשבוע שעבר הצטרפו חיילי גבעתי לחבריהם הצנחנים וסיימו את הטירונות. נחת רוח רוותה
הישיבה משני תלמידיה - ירון גנאור (ב) שקיבל מופת פלוגתי ואורי גוטרייך (ב) אשר סיים בתור מצטיין
מחלקתי. בין שאר המסיימים סיימו גם השריונרים קורס מקצועות. בהצלחה לכולם בהמשך.
"ויהי קולות וברקים". גם בשבוע שעבר הוטרדה מנוחתם של בחורי הישיבה, אך הפעם היה זה באמצע הלילה
יחד עם כל היישוב. בעקבות הרעמים והברקים שגברו עד מאוד נפגעה מערכת האזעקה של היישוב והחלה
לפעול במלוא העוצמה, כך שכל מי שלא התעורר מהרעמים התעורר על ידי האזעקה. הישיבה שוקלת להשתמש
באפקט זה כהשכמה לתפילה אולם מעריצי מוצרט ושאר הנעימות המוזרות מחו בתוקף.
חג האורים (ב). כמדי שנה בשנה תחגוג הישיבה את מסיבת חנוכה ברוב פאר והדר בעז"ה ביום רביעי כ"ז
בכסלו, אור לנר רביעי. מצפים לראותכם!
"איש אל אחיו" / הרב יוסף צבי רימון
מקראות מיותרים?
בפרשת מכירת יוסף (בראשית ל"ז) ישנם מספר מקראות שלכאורה מיותרים, מקראות שאינם תורמיםלכאורה דבר למהותו של הפרק.
"'והבור ריק אין בו מים' (כד) - ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים?" (שבת כב.)
"וישבו לאכול לחם" (כה) - האם דרכה של תורה לספר את אירועי היום השוטפים שאין בהם קשר לסיפור?"והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד, וגמליהם נשאים נכאת ולט הולכים להוריד מצרימה" (כה) - מה מוסיפה
לנו הידיעה של הסחורה אותה נשאו? (עיין רש"י ששאל שאלה זו).
אדישות
המלך אחשוורוש והמן מחליטים כלאחר יד להרוג עם שלם: "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועדזקן טף ונשים ביום אחד" (אסתר ג', יג). לב האבן שלהם איננו חש כלל רחמנות כלשהי אף לא על הנער ועל
הטף! דבר זה מבטאת המגילה באומרה מיד לאחר החלטת הרצח: "והמלך והמן ישבו לשתות, והעיר שושן
נבוכה" (שם שם, טו) - יהודים זועקים ובוכים, אך המלך והמן חוזרים לשגרה, ואף ליותר מכך - למשתה.
יהוא הורג את איזבל המרשעת "ויז מדמה אל הקיר ואל הסוסים וירמסנה ויבא ויאכל וישת..." - אכילה
ושתייה הבאות לסמל את האדישות מהריגת איזבל (מל"ב ט', לג-לד).
משה ואהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל עולים אל הר סיני. "ויראו את א-להי ישראל, ותחת רגליו
כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" - איזו עוצמה! איזו התעלות רוחנית! ומה עושים אז אצילי בני
ישראל? "ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד, ט-יא). - הפגנת אדישות למרות גודל המאורע! (ע"פ
רש"י. עיין אב"ע שחולק).
נחזור לפרשתנו. האחים זורקים את יוסף לבור. יוסף זועק! האחים שומעים את זעקותיו אך אוטמים את
אוזניהם "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית מ"ה, כא) - אך לא זו בלבד!
"וישבו לאכול לחם"! הוא זועק ולרקע זעקותיו ובכיותיו הם יושבים לאכול לחם. אדישות זו רצתה התורה
להדגיש לנו במשפט שלכאורה הוא מיותר, אך למעשה הוא מהותי, שורשי ובסיסי!
"אין בו מים"
"והבור ריק אין בו מים" - חז"ל במסכת שבת (כב.) - מובא ברש"י - אומרים: "ממשמע שנאמר - 'והבור ריק'איני יודע שאין בו מים? מה ת"ל 'אין בו מים'? מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו".
אולי ניתן להוסיף פן אחר. נקרא את שני הפסוקים ברצף: "...והבור ריק אין בו מים. וישבו לאכול לחם...".
התורה מדגישה "אין בו מים" למרות שכבר ציינה "והבור ריק", בכדי להמחיש את גודל חטאתם ושנאתם של
האחים - התורה רוצה להמחיש את הניגוד בין "אין בו מים" לבין "וישבו לאכול לחם" - יוסף זועק ומשווע
למים - "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו" - והאחים - האם הם מתייחסים לזעקותיו? לא די שאינם
מתייחסים, אלא יושבים ואוכלים! הוא מורעב והם זוללים ושובעים!
מידה כנגד מידה
"למה פרסם הכתוב את משאם? ['נכאת וצרי ולט'] להודיע שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרןשריחן רע. ולזה נזדמנו בשמים, שלא יוזק מריח רע". (רש"י ל"ז, כה).
גם כאן ניתן לפרש באופן נוסף. בכל התנ"ך אין מופיעים כל שלושת האוכלים הללו ביחד, אלא פעם אחת בלבד
- במנחה שמביאים אחי יוסף ליוסף: "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש
נכאת ולט..." (מ"ג, יא). מנחה זו יביאו ליוסף: "ויכינו את המנחה עד בא יוסף בצהרים, כי שמעו כי שם יאכלו
לחם".
בשני המקומות מוזכרת אכילת לחם, אך בכיוון ההפוך. בפרשת וישב, יוסף הוא המשווע למים, והאחים הם
שאוכלים לחם. כאן, יוסף הוא האדון והאחים הם העבדים - יוסף הוא המשביר, והאחים הם המשוועים
ללחם! (ידועות ההקבלות הרבות למגילת אסתר. וייתכן שאף דבר זה הוא מקבילה - "ונהפוך הוא").
זאת אשר רצתה התורה לרמוז לנו בכותבה את המאכלים - נכאת צרי ולט בשני המקרים. התורה רוצה
שנקביל בין המקרים, ונווכח כיצד נסגר המעגל - מי שאכל לחם ולא ריחם על אחיו הרעב, סופו לרעוב ללחם
ולהתחנן לפני אחיו השבע והמושל!
כל זאת, רמזה התורה בפעם השנייה שבאו האחים לבקש לחם. בפעם הראשונה אין רמז, כיוון שהדבר כתוב
במפורש, ונאמר ע"י האחים בעצמם! - "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת
נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת".
ומכל מקום, גם כאן רומזת התורה על פרשיית המכירה, בכדי שנשים לב למידה כנגד מידה - בכל ספר
בראשית, מופיע "איש אל אחיו" שלוש פעמים! פעמיים, בצרות של האחים במצרים: אחת בצרה כאן, ואחת
בצרה השנייה של האחים במצרים: "ויפתח את שקו... וירא את כספו... ויחרדו איש אל אחיו לאמר: 'מה זאת
עשה א-להים לנו' " (מ"ב, כז-כח). הפעם השלישית נאמרה במכירת יוסף: "ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל
החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו..." (ל"ז, יט-כ).
שוב רוצה התורה לרמוז לנו - צרות אלו של האחים, הן כמידה כנגד מידה על הצרה אותה הם גרמו ליוסף -
"לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו"!
חובתו של עשו / הרב משה ליכטנשטיין [*]
דבריו של ידידי ועמיתי, ר' יעקב מדן, בגליון דף קשר לפרשת תולדות (מס' 522) אשר מצא לו, "בצוקהעיתים", כדבריו, דרך לנסות ללמד זכות על עשו, מעלים כמה נקודות שמן הראוי לדון בהם. ברם, בטרם אגש
לעצם הענין, אשתדל לסכם את עיקרי הדברים לטובת אלה שלא קראו אותם. ואלה דבריו:
א. התורה אינה נותנת סיבה מספקת לבחירת יעקב ודחיית עשו; "במידה רבה עולה מן הכתובים שדחייתו
של עשיו היא גזירת עליון, בלא קשר למעשיו".
ב. חז"ל קבעו נחרצות שעשו נדחה בגלל מעשיו, ולשם כך העמיסו עליו כל מיני חטאים החסרים מן הכתובים.
ג. שתי זכויות גדולות שמורות לעשו על ידי חז"ל: כיבוד אב ואם ויישוב ארץ ישראל.
ד. עשו להוט ביותר לקבל את הברכות ואת ארץ חמדה ויעשה הכל כדי לזכות בהם.
ה. שפיכות דמים קלה בעיניו.
ו. למיטב ידיעתו של עשו, אשר אינו מכיר את הנבואה שניתנה לרבקה ומעורבותה בפרשת הברכות, יעקב
אחיו, קיפחו שלא כדין.
ז. "במציאות שבה הוא סבור שאחיו בא במרמה, ביזמתו שלו, ובצירוף שתי התכונות הנזכרות - מזימתו להרוג
את יעקב הינה טבעית וכמעט מתבקשת מאליה." (הציטוט המדויק הינו מדבריו של י. מ.; ההדגשה המשתאה
של אדם שאינו מאמין למראה עיניו הינה שלי. מ.ל.)
ח. עשו אינו רוצח את יעקב רק משום שאינו רוצה לגרום עגמת נפש ליצחק. בכך באה לידי ביטוי "גדולתו של
עשו...הכובש את יצרי הנקם, השנאה ושפיכות הדמים שלו". (כנ"ל).
ביסודם של דברים, ישנן שתי טענות יסוד למהלך הזה.
ראשית, ענין בחירת יעקב והעדפתו על פני עשו מחמת רצון אלקי שאינו מותנה במעשים. שנית,
היחס לאלימות או אי אלימות הנעשית בתנאים של קיפוח. בדברים שלהלן, אתמקד בשתי הנקודות לפי סדר
זה.
הדיון בשאלת הבחירה מחייבת התיחסות בשני מישורים: א. במישור הפרשני, האם מתוך הכתובים אכן משמע
שאין סיבה לדחיית עשו? [כמובן, שלתשובה הניתנת במישור זה תהיינה השלכות אף ביחס לדרכו של המדרש
בהבנת הכתובים בפרשה זו]. ב. ליבון סוגית הבחירה על פי מעשים או רצון במישור המחשבתי-פילוסופי. אם
לפתוח בראשון, הרי שלענ"ד יש במערכת שהוצגה בפנינו במאמר משום פירמידה הפוכה. סיפור יחסיהם של
יעקב ועשו מוצג בפנינו בתורה בצורה הבאה: א. לידתם ב. מכירת הבכורה ג. הברכות ד. טינתו של עשו ורצונו
להרוג את אחיו ה. מפגש האחים בחזרתו של יעקב מבית לבן. טענת הכותב היא שלפני פרשת הברכות אין
סיבה הנראית לעין לבחירה ולכן יש לקבוע שאין סיבה לכך שהקב"ה מזכה את יעקב בהם. המשך התנהגותו
של עשו, המתבטא בדחפים אלימים ביותר, הינו, לפי גישה זו, תוצאת הבחירה ולא סיבתה. ברם, נראה
שההיפך הוא הנכון ויש כאן משום החלפה בין המסובב למסובב. בתגובתו של עשו לאחר המעשה מתגלה לנו
אישיות בעלת פרצוף מוסרי מושחת. וכי מי מגיב על מפלה - ולו הכואבת ביותר - ברצון מתמשך וגלוי לשפוך
דם, הנרקם לכדי תכנית פעולה, אם לא אדם בלתי מוסרי לחלוטין? דרכו של מי לגלות "את יצרי הנקם,
השנאה ושפיכות הדמים שלו" - מבני בניו של אברהם או מתלמידיו של נמרוד? אמנם ייתכן, כפי שטען
אאמו"ר ראש הישיבה באחת משיחותיו, שעשו הינו טיפוס בעל אופי חלש הנגרר בעקבות האירועים וריפיון
האישיות הרוחנית שלו מחולשה חומרית לרשע, אך לרשע הוא אכן מגיע. הייתכן שאדם אשר תחנתו הסופית
הוא רשע מוסרי יזכה בברכת אברהם? לאמיתו של דבר, כבר מברכתו של יצחק לעשו, כפי שבמאמר עצמו
צויין, ניכר שעשו ושפיכות דמים הולכים יחדיו ואפילו יצחק מריח את ריח בנו כריח שדה אשר בה שלטת
החרב. ממילא, אין כאן מהפך או מטאמורפוזה באישיותו של עשו המתרחש לאחר הברכות אלא הוצאתם מן
הכוח אל הפעל של כוחות המפעמים זה מזמן בעמקי נשמתו.
[הדברים כתובים מתוך הנחה שמוקד ענין הבחירה הוא בפרשת הברכות, והשתלשלות האירועים מתוארת
בהתאם. ברם, אף אם נמקד את ההכרעה שבין יעקב לעשו בנבואה שניתנה לרבקה, לא ישפיע הדבר על
השאלה העקרונית העומדת לדיון. אדרבא, ככל שנקדים את הדחיה והשנאה כלפי עשו, כך היא תהיה מנותקת
יותר ממעשיו ולא ניתן יהיה לראותן כבאות בתגובה למעלליו. ממילא, עדיין מנסרת לה בחלל השאלה, האם
לראות את שפיכות הדמים כתכונת אופי המכתיבה התיחסות בהתאם או לא. אין בין הטענה שנבחר ברחם
כגזירת עליון ללא קשר לאופיו לבין הטענה שנבחר באופן דומה בעת הברכות אלא הבדל כרונולוגי בלבד; בשתי
האפשרויות ישנה, לענ"ד, היפוך בין הסיבה לתוצאה. השאלה המרכזית - האם הזיקה לשפיכות דמים גרמה
לדחייתו או לא - בעינה עומדת, ולגביה אני חוזר ושונה ומשלש שאופיו ו/או מעשיו של עשו כשופך דמים הינו
הגורם לדחיה, והדברים אמורים אף אם אין אופי זה מתגלה כלפי חוץ אלא לאחר מכן.
לגופו של ענין, אני אכן סבור שהמאבק על הבכורה עיקרו בסיפור ברכת יצחק, אך הסיבות לכך הינן מעבר
ליריעה הנוכחית.]
בהקשר זה יש לבחון את סיפור מכירת הבכורה תמורת נזיד עדשים, אשר המאמר הנ"ל כה ממעט בחשיבותו
להבנת אופיו של עשו - "וכי רק משום רעבתנותו בפרשת הנזיד וביזוי רגעי של הבכורה איבד עשו את עולמו?"
ואולם, אף כאן ישנה החלפה בין הסימפטום לבין הסיבה. הרעבתנות והתגובה למכירה אינם הסיבה, כי אם
הסימפטום. כאן מתגלה בפנינו אדם אשר התאוה החמרית שולטת ומכתיבה את אופיו ודוחקת מפניה כל
שיקול רוחני. וכי איזה אדם בשעת רעבון מוותר על היקר לו מכל, אם לא אדם אשר הדבר הנפסד, בעצם, אינו
כה יקר לו? מה אנו חושבים, האידנא, על אדם המוכן לפרוץ למסעדה או קיוסק בשעת רעבונו או המבזה את
ארצו ואמו בעת שבטנו מקרקרת? מה יאמר ר' יעקב על אדם המפקיר את משמרתו או בורח מיחידתו בגלל
שהאוכל לא מוצא חן בעיניו? מדוע, אם כן, עלינו לבחון את בנו של יצחק אבינו ונכדו של אברהם אבינו ע"ה
בסטנדרט מוסרי פחות קפדני?
יתר מכן; לו עשו היה רק אוכל מתוך מצוקת רעבונו מבלי לבוז לבכורה עוד ניתן היה לנסות וללמד עליו זכות.
ואולם, מילת המפתח בפרשה היא "ויבז", המגלה לנו את יחסו הפנימי של עשו לערכים רוחניים. מבחינתו,
העולם החמרי מעשי של הציד, עולם בו ההישגים הינם מוחשיים והרווחים ניתנים למימוש הוא העולם
האמיתי; אין עולם הרוח ומסורת העבר כי אם דמיונות שווא ותעתועים. אם ניתן לתרגם נכס בעולם הרוח
לנכס חמרי, ולו הפעוט והרגעי ביותר, עשו לא יהסס לעשות זאת, שהרי טובה פרוטה ממשית בעולם החומר,
לדידו, מאשר זכות נצח בעולם הרוח שאין הוא מכיר בו. לבטח בז הוא אף ליעקב ולפתיותו המאמינה שישנה
משמעות לבכורה. [אמנם, לאחר מכן, בהתקרב מותו של יצחק יגלה באורח טראגי שאף הוא מרגיש את
קריצתה של הנצח, אך אז כבר יהיה מאוחר מדי.] אין חז"ל מלבישים על עשו אישיות שאינה עולה מבין
השיטין של הכתובים, אלא רק ממחישים, כדרכם במדרשים, את תכונות האופי בלבוש של מעשים ממשיים.
כאן עלי להעיר שלאמיתו של דבר לא הצלחתי לירד לסוף דעת הכותב, שהרי הדברים נראו לי סותרים זה את
זה. מחד נטען שאין סיבה הנראית לעין בכתובים לדחיית עשו, אך מאידך מצביעים בבירור על קולתה של
שפיכות דמים בעיניו, המשתקפת אף בפסוקים. אם נטיה לשפיכות דמים אינה סיבה להפסד הברכות, אזי מה
כן?
מקוצר מקום ועל מנת שלא להכביד משא כבד מדי על כתפיו הצעירות והשובבות של דף קשר, לא ארחיב כאן
בשאלה המטאפיזית. אולם, יש לציין שהיא מרכזית בנידון ודעת חז"ל אינה נובעת אך ורק משיקולים פרשניים
אלא אף מראיית עולם המציבה במרכז את בחירתו החפשית של האדם מחד, ואת החכמה (ולא הרצון
המוחלט) האלוקית מאידך. בהקשר זה מן הראוי לציין שהווכוח בשאלה זו הינו עתיק יומין, ואין רצוני אלא
להעמיד על כך שעמדת המדרשים כלפי עשו אינה שרירותית או נעלמת אלא מבוססת על עקרון בסיסי במישור
המחשבתי הבא לידי ביטוי בפסוקי ספר בראשית (בעיקר י"ח, יט; כ"ב, טז-יח; וכ"ו, ה). כמו כן, יש להוסיף
שאינה דומה בחירת אברהם לבחירת יעקב בנידון זה, ואף אלה הסבורים שאברהם נבחר שלא על סמך מעשיו,
לא בהכרח יאמרו כן ביחס לבחירת יעקב, אך אין כאן המקום להרחיב בכך.
אם עד כאן התיחסנו לטענה הראשונה שהועלתה ביחס לאישיותו של עשו, הרי שעתה עלינו לפנות לטיעון השני,
הרואה בהימנעותו של עשו מלרצוח את יעקב, רק משום רצון לכבד את אביו, זכות גדולה. מן הראוי לצטט שוב
את הדברים: "כדי להבין את גדולתו של עשו בכך...". במלים אחרות, אדם אשר אין לו שום רתיעה מוסרית או
דתית לשפוך דם ונמנע מכך רק משום השפעת מעשהו על הסובבים אותו, יש ללמד עליו זכות שהינו גבור
הכובש את יצרו. אמנם, המכלול ודאי שנידון לשלילה, כמובן, אך בל נקפח את שכרו המגיע לו בעבור איפוקו.
ברם, כאן עומד הקורא ומשתאה: וכי לזאת תקרא גדולה?? האם בחינת פרשה זו, על מכלול מרכיביה תביאנו
לזכות את עשו או לחייבו? לא ניתן שלא להיזכר בהקשר זה בגמרא ביומא (כ"ג:), שצוטטה בהרחבה בשיחת
ראש הישיבה, המבכה על כך "שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים". הלא כך הוא העשו שהוצג
בפנינו - קשה עליו כיבוד אב יותר משפיכות דמים; הגע עצמך, לו היינו מזכים את בני בית שני באותו היחס
שזכה לו עשו, אזי היינו צריכים לכבד אף אותם במאמר המדגיש ומציין את דביקותם בטהרת כלים, למרות
אי אילו פגמים אחרים שהיו להם. אך, כמובן, שאין לא כאן ולא כאן משום זכות אלא חובה. אמור מעתה, אין
זה זכותו של עשו אלא חובתו, ואולי בכל זאת טוב לו לעשו שלא נדגיש את רצונו להרוג את יעקב כמוקד
הכיבוד שכיבד את יצחק.
לסיום ענין זה, ברצוני להסב את תשומת הלב לגישה הפוכה בענין יחסו של עשו ליצחק לאחר פרשת הברכות,
המופיעה אף היא בחז"ל. אמנם אמת הוא שאין אנו אנוסים לנטות בדוקא אחר גישה זו, אך ראויים הם
הדברים, המנסים לחדור לתהומות נפשו המוכה של עשו המובס, להישמע ולהתברר במסגרת דיון זה. וכך
שנינו במדרש (בראשית רבה ע"ה ט'): "מהו ויאמר עשו בלבו...אהרוג את יצחק אבי תחילה ואח"כ אהרוג את
יעקב אחי ואירש את העולם לבדי שנאמר 'יקרבו ימי אבל אבי' אמר אקרב אבלו של אבא קודם ואח"כ אהרגה
את יעקב אחי ולא הספיק הקב"ה בידו לכך נאמר 'אל תתן ה' מאויי רשע'".
עוד ענין נוסף שיש לדון בו הוא יחסו של עשו לארץ ישראל, אשר אף בזה מעניק לו הרב מדן זכויות גדולות:
"עשו להוט מאין כמותו לקבל את ברכת אביו ואת ארץ חמדה שהובטחה לאברהם וליצחק, והוא מוכן לעשות
כל דבר כדי לזכות בה, ובוכה מרה כאשר הוא מפסיד אותה".
בעניי, כלל איני מוצא מקום בו עשו מגלה חיבה או נאמנות לארץ. ההזכרה המפורשת היחידה בכתוב ליחסו
של עשו אל ארץ ישראל הוא הפסוק המספר על עזיבתו את הארץ ברגע שהמצב הכלכלי המשתנה הכתיב צעד
זה. "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו
אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם
לשאת אותם מפני מקניהם. וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום" (בראשית ל"ו, ו-ח) מסר חד וברור זועק
מתוך פסוקים אלה: כל מעייניו של עשו נתונים בנושא הכלכלי חמרני והם המכתיבים בלעדית את צעדיו.
השארותו בארץ בזמן שיעקב נמצא בפדן היא מהסיבה הפשוטה שהארץ פנויה ואין לו תחרות עסקית. בו ברגע
שהמצב משתנה הוא נוטש את ארץ חמדה לכיוון ארץ שעיר. [ואף אם נניח שישיבתו בארץ בזמן גלות יעקב היא
ישיבה רוחנית מכוונת, כפי שנטען, הרי שאין צורך "לייצר" לו זכות נוספת של ארץ ישראל וניתן להסביר זאת
במסגרת הזכות הנזכרת לעיל של כיבוד אב. כמו כן, אף את רצונו העז ליטול את הברכות יש להבין בהקשר
הבלעדי של יחסו לאביו, ולא משום תשוקה לארץ הקודש].
הקביעה שרבקה "הבריחה את יעקב שלא בצדק"(! - ההדגשה במקור) לגלותו בפדן ארם מחייבת דיון נפרד
שאיני נכנס אליו במסגרת זו.
ב
עד עתה, דנתי בענינים הפרשניים הקשורים לזכותו של עשו או חובתו. ברם, המאמר מפטיר בהערת סיוםהמחייבת תגובה. וכך נכתב שם: "אך בצוק העיתים ירדה קרנה של מצוה חביבה זו [של יישוב ארץ חמדה]
והיא מגוללת בעפר." צר לי על התגובה החריפה, אך הכיצד ניתן לכתוב דברים כאלה? איפה הם הפרופורציות
ההיסטוריות והיכן הצניעות כלפי דורות עברו. מה היו נותנים דורות על גבי דורות של יהודים בצפון אפריקה
ומזרח אירופה, אבות ואמהות באשכנז ובתימן על מנת לזכות למקצת שבמקצת מהחלק בארץ שזיכינו הקב"ה
בטובו הגדול ובחסדיו המרובים. בכל בוקר בו אני צועד בשביל שמביתי לבית המדרש ורואה ארץ רחבת ידים
פרושה לרגלי, מיושבת ופוריה, פוצח לבי בהודאה והלל ליושב במרומים על כל הטוב שגמלנו, דור יתום
שכמותנו, המלווה בתחינה שפוכה לעתיד. הלזאת תקרא מגוללת בעפר?! מני ימי ינאי ושלומציון לא היתה
מלכות ישראל בחלקים כה נרחבים מנחלת אבותינו. יותר מאלף ושבע מאות שנה, מאז ימי הזוהר של אושא
ובית שערים, טבריה וציפורי, לא היתה הרבצת התורה בארץ כפי שהינה היום. מתי כה התקרבנו למצב שבו
רוב יושביה עליה אינו עוד בגדר חלום בלבד אלא מציאות אפשרית? אמנם, מעשינו יקרבונו ומעשינו ירחקונו
ושומה עלינו להגבר חילים לתורה ולתעודה, לתפילה ולתחינה, לשבח ולהודאה, שלא נאבד אוצר יקר זה; ברם,
ודאי שאינו מן הדין לתאר את המצב הנוכחי כמגולל בעפר. אף אם חשים אנו נסיגה וחוסר מימוש, בעוונותינו,
של האפשרויות היותר מרהיבות שנפתחו בפנינו במשך הדור האחרון, עדיין עלינו לשמור על פרספקטיבה
כוללת יותר. בטוחני שהדברים נכתבו מתוך להט קודש של צער וכאב, אשר כולנו דואבים, על מה שהיינו
יכולים לזכות וטרם זכינו; כדוד בשעתו, "שהיה זורק חץ ומפיל שמנה מאות חלל בפעם אחת והיה מתאנח על
מאתים דכתיב 'איכה ירדף אחד אלף'"(מו"ק ט"ז:), ולא הסתפק בהישג העצום, אף אנו צריכים לרצות ולפלל
ליותר, וכדוד בשעתו, עלינו להיצר בכל עמקי נשמתנו על מקום המקדש השמם. ואולם, מכאן ועד תיאור יישוב
הארץ באופן הנ"ל, רחוקה הדרך.
ובאם הכונה לאותם מרבותינו שבארץ ישראל הדוגלים בוויתור כואב מפני שצרכי העם מרובים ודעתם קצרה,
אזי אין זה מפני שמצוות יישוב הארץ קלה בעיניהם אלא שדרך ביצועה בתנאים הנוכחיים נראית להם אחרת.
סוף דבר, אין לי אלא להניח שצער וכאב כן ואמיתי "בצוק העיתים" קלקלו את השורה בביטוי זה, ולא באתי
אלא להעיר ולהאיר את המצב כפי הנראה לי.
[*] מאמר זה נכתב כתגובה למאמרו של ר' יעקב מדן "זכותו של עשו" - שפירסם באכסניה זו. כדרכה של תורה
חלוקים אנו בשאלות הנידונות, וכדרכה של תורה אין חילוקי הדעות האלה אמורים אלא לגופו של ענין. אין
בשום דבר מהדברים הכתובים בזאת בא לגרוע, ולו במלא הנימה, מהערכתי האישית הרבה כלפי תלמיד חכם
ותיק וחסיד כר' יעקב; במידה וישנם ביטוים נחרצים אין זה אלא מלהט הענין, וכפי שכבר העיר הראב"ד
בזמנו ש"מנהגי הספרדים שהם אוהבים זה לזה ובהיוכחם על דבר תורה נראים כאויבים זה לזה". לגופם של
דברים, ירא הקורא וישפוט.
