מזל טוב
חדשות
יוסף והאחים - כנסת ישראל / אורי אלדר
המאבק והרקע לו התפרצות המתח - נקודת השבירה המנהיגים עומדים בפרץ? גודל חטא המכירה הזעזוע והשינוי סוף דבר
זכותו של עשיו (ב) / הרב יעקב מדן
א ב ג

---

בע"ה שבת פרשת מקץ, ל' כסלו תשנ"ו, גליון מספר 526

"מאי חנוכה" - שאלה זו הטרידה כבר את אמוראי
הגמ' ולמעשה תשובה ברורה ומוחלטת לא קיימת לשאלה זו. בהודאה שאנו מזכירים בתפילה אנו מציינים את
נס המלחמה - ההתגברות על מלכות יוון מעטים מול רבים חלשים מול חזקים. לעומת זאת מנהג החג העיקרי
עוסק דווקא בנס פח השמן - הדלקת החנוכיה זכר לשמונת הימים שדלקה המנורה וזו גם הסיבה המצויינת
בגמ'.
שני ניסים אלו מעוררים בלב זוכריהם שתי חוויות שונות.
נס המלחמה, מעורר בלב החוגגו תחושת הודאה המלווה בתחושת גבורה, נזכר הוא במתתיהו ובבניו המכבים,
בחנה ושבעת בניה ומסירות נפשם, מתמלא הוא בתחושת גאוה בעמו, בדרכו וביחודו על פני אומות העולם.
לעומתו, מעורר נס פח השמן תחושת הודאה והכרה בכך שאין לאדם יכולת להשפיע ולשנות. לא אנו אומרים
לשמן לדלוק, אנו איננו יכולים להאבק בחוקי הטבע, כאן - חסרי אונים אנו ותלויים אנו כל-כלנו בחסדי ה' ית'.
כנראה שרק שתיהן ביחד כשכל אחת מאזנת את השניה ומונעת מהשניה לגרום לאדם להתנשא לתחושת כחי
ועוצם ידי ומאידך לשקוע בתחושת אנכי עפר ואפר, יוצרות את התמונה השלמה ומאפשרות התמודדות עם
מאבקים וקשיים.
שבת שלום
איתמר אלדר וגלעד אלפסי

מזל טוב

לרוני ויעל ציגלר להולדת בתם תהילה חוה
יה"ר שתזכו לגדלה לתורה לחופה ולמעשים טובים

חבל על דאבדין ולא משתכחין בית הישיבה משתתף באבלה של הציונות הדתית וכל בית ישראל על מותו של הרב משה צבי נריה זצ"ל מייסד וראש לישיבות בני עקיבא

חדשות

"ויפוצו מעינותך חוצה". בעקבות ההצלחה שנחלה שיחתו של הרב עמיטל שהתפרסמה באלפי עותקים בארה"ב
גם שיחתו של הרב ליכטנשטיין הודפסה ב10,000- (!) עותקים, והופצה על ידי התלמידים באינטרנט ובבתי
הכנסיות ברחבי הארץ. לכל המעוניינים עותקים נוספים ניתן לקבל במערכת.
נ(ר)גילה הללויה. מפגש מעניין נערך באוטובוסים המובילים לישיבה כאשר שריוני שיעור ב' שקיבלו רגילה
וכמובן מיד שמו פעמיהם לישיבה פגשו את חבריהם לצרה שריוני שיעור ד' שחזרו סופית (סוף סוף) משירות
שני. למרות הנהירה ההמונית של החוזרים מן הצבא, בזכות החוש הלוגיסטי של א. מקומות וא. חדרים נמצאו
מקומות וחדרים לכולם. בינתיים באורח פלא למרות העליה המשמעותית במספר הבחורים הצפיפות בבית
המדרש לא עלתה ועל זה נאמר "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום".
מעניין לעניין באותו עניין. לאחר שרות ממושך סיים חגי יונגר (ה) את תפקידו כאחראי מקומות, אותו החליף
יוני גיאת (ה). יודעי דבר טוענים שחילופי תפקידים אלו נבעו מהצורך להעלות את דרגת האחראי לקצין עקב
האתגר במציאת מקומות יש מאין.
אתם לא לבד. לכם משכימי הקום שבצבא הצטרפו מהשבוע שעבר חסידים ואנשי מעשה הקמים לתפילת
הותיקין, ועקב כך נאלצים הם להקדים את שעוניהם לשעה 6:15. מחכים לראותם בקיץ...
מחזור חדש. ברכות לעורך היוצא נתנאל קראוס (ה') וברכות לעורך הנכנס גלעד אלפסי (ד'), אשר פתח את
מסלול עורכי דף קשר לבני שיעור ד'.

יוסף והאחים - כנסת ישראל / אורי אלדר

המאבק והרקע לו^[1]

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב יוסף..."
"בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. ומדרש אגדה דורש: תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני
כמה דברים - אחת, שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו, וכל
מה שאירע ליעקב אירע ליוסף - זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקשים להורגו וזה אחיו מבקשים להורגו..."

הרקע למריבה בין האחים ליוסף, כך נראה, מתבסס על הידיעה וההבנה שרק ממשיך אחד יש לסגולה והשאר
הם הקליפה - השאר הם מחוץ ל"תמונה".
כך היה עם יצחק וישמעאל, וכך היה עם יעקב ועשו.
בשביל בני לאה זהו מאבק "לחיים ולמוות". או הוא או אנחנו. הם מבינים היטב מהי המשמעות של יציאה
מהתמונה - להידחות מפני יוסף - מפני בני רחל.
במקביל, על פני השטח, ישנן עובדות שקשה מאוד להתעלם מהם: רחל היא האשה האהובה על יעקב, יוסף הוא
הבן האהוב מכל על יעקב "ועשה לו כתנת פסים". זיו איקונין של יוסף דומה לשל אביו, ועוד.
בנוסף לעובדות הנ"ל, יוסף לא טומן ידו בצלחת. הוא מביא את דיבתם רעה אל אביהם, הוא מספר להם על
חלומותיו (נבואותיו) בהם הם, אחיו, משתחוים לו. הוא דוחק, במתכוין או שלא במתכוין את רגליהם של אחיו
מן "התמונה". הכתוב עצמו אינו חוסך מאיתנו פרטים על שלבי המאבק, והמאבק מחריף מיום ליום:
"ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם. ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו,
ויוספו עוד שנא אתו" (בראשית ל"ז, ד) - אם בתחילה לא יכלו ליזום בעקבות המתח קשר חיובי, הרי שבסופו
של דבר הם מגיעים לקשר שלילי. דבר מוביל לדבר.
במאמר מוסגר, החלומות של יוסף חלומות אמת הם, יוסף לא נמנע מלספרם (י"א שלא רצה לכבוש נבואתו)
למרות שהתוצאות ברורות. יעקב נוזף בבנו, אבל מאידך "שמר את הדבר" לראות מתי יתקיימו החלומות.
המתח בין האחים גובר, כאמור, מיום ליום. השמצות הדדיות - אין האחים מוכנים לקבל את מלכותו של יוסף
עליהם "ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו" (ל"ז, ח), לאן מוביל המתח הזה?
בשלב זה אף אחד מן הצדדים אינו מעלה בדעתו שכולם המשך לסגולה. וש"רק" צריך למצוא את הדרך לחיים
משותפים תוך כדי נתינת ביטוי לכל אחד מן הכוחות הפועלים - הרמוניה.

התפרצות המתח - נקודת השבירה

יעקב שולח את יוסף אל אחיך לדרוש בשלומם - "ויאמר לו הנני" - א"ר חמא בר חנינא בדברים הללו היה יעקב
אבינו נזכר ומעיו מתחתכין, יודע היית שאחיו שונאים אותך, והיית אומר לי הנני"
יוסף תועה בדרך ופוגש באיש השואל אותו "מה תבקש". "ויאמר לו את אחי אנכי מבקש". "וילך יוסף אחר
אחיו וימצאם בדתן".

"ויראו אתו מרחק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו" (ל"ז, יז-יח).

הגמ' בסנהדרין (ז.) אומרת על מריבה ומדון: "פוטר מים ראשית מדון, אמר רב הונא האי תיגרא דמיא לצינורא
דבידקא דמיא, כיון דרווח רווח. אביי קשישא אמר דמי לגודא דגמלא כיון דקם קם".
המריבה נמצאת בשלב שממנו אין חזרה. האחים לא נותנים ליוסף להתקרב לא פיזית ולא נפשית. הם לא
יודעים, ואולי גם לא רוצים לדעת מה זעק ליבו כשחיפש אותם. האחוה מתה, אולי מפני שהם מסתכלים
מרחוק?...
"הנה בעל החלמות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו, ונראה מה
יהיו חלמתיו" (ל"ז, יט-כ) - האחים חשבו שאם יהרגו את יוסף יהרגו עימו גם את חלומותיו. אותם חלומות
שדוחקים אותם לשוליים.
על פי המדרש הקב"ה הוא זה שאמר "ונראה מה יהיו חלומותיו" - כביכול אתם אומרים להורגו ולקוברו על
חלומותיו אבל אני הוא זה שמפר ומקיים חלומות, לא אתם.
האחים הגיעו לנקודת שבירה הם מחליטים לעשות מעשה, לשבור את הכלים ולראות איך העניינים יתפתחו
(הרי בנימין עוד חי).
את הרצח הזה הם מצדיקים על פי המפרשים בטיעונים הלכתיים רבים:
"והמפרשים כתבו לבאר הטעם שרצו להרוג אותו משום מוסר ורודף שחשבוהו לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם
בעולם הזה או בעולם הבא או בשניהם והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו...".

המנהיגים עומדים בפרץ?

"ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו, למען הציל אתו
מידם להשיבו אל אביו" (ל"ז, כב).
"אל תשפכו דם - אמר להם הנה הייתי סובל לכם כאשר חשבתם להמית אותו בנכליכם, כי גם אני שנאתיו
ורציתי שיומת ע"י אחרים, אבל אתם אל תהיו שופכים דם בידכם, חלילה לכם. והכוונה לראובן בכל זאת
היתה להצילו אל אביו והכתוב ספר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו. אבל דברים אחרים אמר להם מתחילה
שלא קבלו ממנו, כמו שאמר להם הלא דברתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם. וכאשר ראה שלא
שמעו לעוזבו אמר להם אם כן אל תשפכו דם בידכם. ולא אמר דמו כי הראה עצמו שלא יאמר כן לאהבתו, רק
שלא יהיו שופכים דם, לימד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו" (רמב"ן על אתר)

ראובן עמד בשער וזעק חמס. וזעקתו נפלה על אזניים ערלות, לכן ניסה בדרכים אחרות מתרפסות.
רק תגרמו מיתה! אל תהרגו בידיים! - זרקו אותו לבור שם כבר נחשים ועקרבים יטפלו בו.
אין ספק שעונש הגורם אינו כעונש ההורג בידיים. ובכל זאת אין אנו יודעים מהו עונש הגורם!
המדרש אומר "אמר לו הקב"ה (לראובן) אתה פתחת תחילה בהצלת נפשות חייך שאין מפרישין ערי מקלט אלא
בתחומך".

"ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו..."
"...והנה ראובן לימד להם שלא ישפכו דם בידם אבל ישליכוהו בבור וימות שם, שאין עונש הגורם כשופך דם.
ובא יהודה עתה ואמר: גם זה ייחשב לנו לרציחה כאילו אנחנו הרגנוהו. וכן הדבר באמת, וכעניין שאמר הכתוב
ואותו הרגת בחרב בני עמיו, ודינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו ושניהם אמרו אמת" (רמב"ן).

גודל חטא המכירה

"לכו ונמכרנו לישמעאלים... וימכרו את יוסף לישמעאלים...". אומר המדרש:

"כשבא הקב"ה... וכן ישראל אלמלא שלמדו לקיסר תורה לא היו באין לידי כך. פעם אחת היה יושב ועוסק
בתורה ומצא כתוב 'וגונב איש ומכרו וגו' '. והלך וטח הבית כולו בנעלים ובדקם בכתלים. ושלח אחר רבן
שמעון בן גמליאל וחבריו ואמר להם. מי שגנב איש מבני ישראל ומכרו מה דינו? אמרו לו חייב מיתה. אמר
להם אם כן אתם חייבים מיתה קבלו על עצמכם דין שמיים. ואמרו לו, למה? אמר להם בשביל אחי יוסף
שמכרו את יוסף, דכתיב: 'על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו', על מכרם בכסף צדיק ואביון עבור
נעלים", לכן טח אותו רשע את הבית במנעלים כדי שיכירו באיזה דבר מכרו את יוסף שנאמר בעבור נעליים
בדמי נעליים, וכי אדם יפה כיוסף היו מוכרים אותו בעשרים כסף? וגו'...".

על דא נהרגו עשרת הרוגי מלכות.
המאבק ביוסף על חלומותיו נהפך למאבק ביוסף על חייו. וערך חייו הגיע לדמי נעליים.

הזעזוע והשינוי

"ויאמר (יעקב) כתנת בני חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף, ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו ויתאבל על
בנו ימים רבים, ויקמו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו
אביו" (שם, לג-לה).

הזעזוע העצום שעבר על יעקב השפיע קשות גם על כל בני משפחתו "ויקמו כל בניו לנחמו" - איש בל יפקד.
האחים הבינו את גודל חטאם והדברים החלו להשתנות.
"ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" - רש"י - "שהורידוהו אחיו מגדולתו, כשראו בצרת אביהם אמרו:
אתה אמרת למוכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך" - לאחר מעשה מתברר שאפשר היה גם אחרת אם
היה המנהיג יהודה מושך בצורה ברורה והחלטית את הענינים ולא נותן לאחיו לפגוע לרעה ביוסף - לכן יורד
יהודה מגדולתו.
נראה, שבהמשך השנים האיזון וההרמוניה חוזרים למשפחה. כל אחד מכיר במקומו של האחר ובמקומו הוא:
בני השפחות כבר לא מנודים, ראובן ויהודה מוכנים למסור את חייהם בשביל בנימין אחי יוסף, האחים מגנים
על בנימין כאשר נתפס הגביע אצלו וכו'... וכנראה הנסיונות שניסה יוסף את אחיו היו על מנת לראות אם
השתנו פני הדברים. אם אכן הגיע הזמן להתאחד עם המשפחה בלי שייגרם נזק גדול נוסף.

סוף דבר

הרב צבי יהודה זצ"ל, בשיחותיו על ספר בראשית אמר: "כשהיחוד של כל שבט מתגלה בחריפות עד כדי שלילה
- אז מופיעה האחדות המקורית הגדולה בכל האורגניזם".
ועוד מוסיף "לכל אחד מאיתנו יש צד חיובי, שמתגלה בשלילת האחר. לא במובן של שנאה, למרות שלפעמים
הוא מתבטא כאילו היא שנאה, אלא במובן של שמירת תפקיד". והראי"ה זצ"ל באורות הקודש כתב: "כשיוצאת
מריבה בין כח לכח, בין איש לאיש, בין עם לעם, בין עולם לעולם המריבה בתוכנה היא תוצאה מהשינוי
והניגוד שיש בעצמיות של אוצר החיים. מעט מאוד הוא הערך של יסודי ההתנגדות, שהם מתבטאים בבינה
ופירוט מדעי, כל אלה הם סימנים קלים, שמפני חולשת ההכרה הם מתבטאים בתור סיבות ודרישות, אבל
היסוד העליון הוא שנאת חינם, שאוצר החיים מבטא למה שהוא מנגדו".
יעקב, לפני מותו, אוסף את בניו ומעלה בפניהם את חששותיו שאחרי מותו האחדות תתפוגג. שאין זו אחדות
בעצם, אלא אחדות זמנית בשביל אביהם. והם עונים ליעקב אבינו ערב ובוקר בתפילה: "שמע ישראל, אבינו,
כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה, כך אין בלבנו מחלוקת אלא, ד' א-להינו ד' אחד".

זכותו של עשיו (ב) / הרב יעקב מדן

א

מאמרו של הרב משה ליכטנשטיין ('חובתו של עשיו' - דף קשר "וישב", תשנ"ו - להלן הר"מ), מוכיח לעניות
דעתי, שאישיותו של עשיו הינה כה חזקה עד שמקום יש בראשו לשני זוגות תפילין. אין ספק, שהמדרש שהביא
הר"מ, שבו אמר עשיו בליבו להרוג את יצחק אביו קודם שיהרוג את יעקב - מדרש זה דן את עשיו לחלוטין לכף
חובה ורואה בו שופך דמים מתחילה ועד סוף שרק מסיבות טכניות (כנראה) לא עלתה מזימתו בידו ולא הצליח
להרוג את יצחק אביו ולא את יעקב אחיו.
למדרש זה ודאי שאין לדבר כלל על זכותו של עשיו בכיבוד אב, שהרי אדם המביא אוכל לאביו, אף אם הוא
עושה כן בבגדי מלכות, אם בעת הבאת האוכל הוא זומם להרוג את אביו כדי ליורשו, ודאי שאין בידו מצוות
כיבוד אב.
אך אני עומד על כך, שהמדרש שהבאתי במאמרי הקודם על כיבוד אב אמיתי אצל עשיו, ומדרשים רבים
שבעקבותיו המדברים על זכותו ועל שכרו של עשיו - מעמידים את זכותו בכיבוד אב מול חובתו הגדולה במעשי
שפיכות הדמים שלו, ומראים לנו איך יכולה מצוות כיבוד אב להכריע עבירת שפיכות דמים ולגרום לכך
שמצוות 'כבד את אביך' תגרור בעקבותיה קיום מצוות 'לא תרצח' שנסמכה לה. שכן בעקבות כיבוד יצחק נמנע
עשיו מהריגת יעקב, ויש כאן מצוה הגוררת מצוה.
אין בכך כדי להפוך את עשיו לצדיק. עשיו נותר רשע בשל מעשיו הרעים, שעיקרם שפיכות דמים, אך יש בכך
כדי להעניק לרשע נקודת זכות חשובה, ולהביא לכך שראשו של עשיו ייקבר במערת המכפלה. אילו כל זכותו
לא היתה אלא הגשת האוכל - לא נראה לי שהיתה מקבלת משקל כה גדול אצל חז"ל.
נשוב ונדגיש: לא היה רגע בחיי עשיו שבו היתה עלולה מצות כיבוד אב להגיע אצלו לשפל כמו הרגע שנתברר לו
שהפסיד את הברכה - את שכר כיבוד אב שכל-כך ציפה לו. מצד שני לא היה לדעתנו רגע שבו הפקרותו ויצר
שפיכות דמים שלו כל כך גאו כמו בעת בקשת הנקם מיעקב שגנב את ברכתו. היה כאן רגע מבחן אמיתי שבו
הציפיה הטבעית מאיש כעשיו היתה להרים את נס שפיכות הדמים שהורגל בה ולרמוס בו את מצות כיבוד אב
שהורגל אף בה. למרות זאת - ברגע מבחן זה גברה המצוה על העבירה וגררה בעיקבותיה קיום מהודר של
מצות 'לא תרצח'.
הר"מ טען כנגדי מכוהני בית שני, שהיתה טהרת כלים חשובה בעיניהם משפיכות דמים. וכשם שאין לנו להפך
בזכותם על הקפדתם בטהרת כלים - כך אין לנו להפך בזכותו של עשיו על כיבוד אב שלו בהימנעותו מלהרוג
את יעקב.
אך לדעתי ההיפך הוא הנכון! ההקפדה על טהרת כלים במקדש הביאה את הכהנים לכך שיזלזלו בשפיכות
דמים. הכהנים שלפו את הסכין מגופו של הנדקר המפרפר בעודו בחיים - כדי להציל את הסכין. ובכך החישו
את מות חברם. לפחות נאמר, שלא שעו לזעקותיו ולא טיפלו בו מחמת חרדתם לסכין. טהרת כלים שלהם היתה
מצוה הבאה בעבירת 'לא תעמוד על דם רעך', וודאי שלא נדרוש מצוה זו לזכותם.
אך כיבוד אב של עשיו הביא להימנעות משפיכות דמים. הוא לא היה מצוה הבאה בעבירה, אלא מצוה המונעת
עבירה. ושכרו על כך כפול ומכופל!

ב

כדי להבהיר את עמדתי, אתן דוגמא מתחום פחות רגיש מבחינה ציבורית באלה הימים. הבה נסמוך למצוות
כיבוד אב של עשיו לא רק את מצוות 'לא תרצח' אלא גם את מצות 'לא תנאף'. במדרש שהבאנו (במאמרנו
הקודם) על יום מכירת הבכורה ועל חמש עבירות שעבר עשיו באותו יום, נאמר, שעשיו לא רק שפך דמים, אלא
גם בעל נערה מאורסה. ואכן בהמשך דרכו זו אומר המדרש: "כל ארבעים שנה היה עשיו צד נשים מתחת
בעליהן ומענה אותן" (ב"ר פ"ה, א). והנה, כשעשיו מגיע לארבעים שנה הוא נושא את נשיו ממש כשם שיצחק
נשא אשה כשהיה בן ארבעים.
ניתן ללעוג לעשיו על החיקוי הזול לאביו, ולפרש את מעשהו כצביעות. כך נוהג המדרש, הממשיל את עשיו
לחזיר הפושט טלפיו ואומר: "ראו שאני טהור". המדרש רואה סתירה מוחלטת בין פריצותו של עשיו בעריות
לחיקויו את אביו - ומפרשו לכף חובה.
אך דומני שלפחות ברוחו סותר מדרש זה את המדרשים המשבחים את עשיו על כיבוד אב שבו והרואים בו
זכות אמיתית. מדרש המכבד את עשיו על כיבוד אב לא ילעג גם לכיבוד אב חיצוני מעין חיקוי זה לנשיאת
הנשים בגיל ארבעים.
הבה ננסה איפוא לנתח בדרך אחרת את נתוני המדרש. עשיו פרוץ בעריות וחומס נשים מבעליהן כל עוד הוא
רווק המשוחרר מכל עול משפחתי.
אך בהיותו בן ארבעים הוא נכנס לעול המשפחה ומני אז הוא בגדר "אשתו משמרתו", לפחות חלקית, שהרי
טבעו של עול משפחה לרסן את הפקרות הניאופים. הוא נכנס לעול זה בשל הזדהותו עם אביו.
ושוב, בסוף הפרשה רואה עשיו שבנות כנען רעות בעיני יצחק אביו. הוא הולך ולוקח לו מבנות ישמעאל לאשה.
ושוב - רש"י והמדרש לועגים לו. "על נשיו - הוסיף רשעה על רשעתו". אך הספורנו משבח את עשיו. שהרי
בפשטות - אף כאן רצה עשיו לכבד את אביו, ולכן לקח אשה מבנות ישמעאל.
ודאי שאין רשעתו של עשיו בכך גדולה מזכותו. הנשים שלקח בתחילה היו כנעניות ועובדות ע"ז. הן לא כיבדו
את אימו. ספק רב אף אם בת ישמעאל היתה כה צדקת. עשיו לא גירש את נשיו הקודמות. ודאי שקשה להשוות
את עשיו לרבי אלעזר בן דורדיא ביומו האחרון. אך האמנם לא ניתן לראות תיקון כלשהו בעצם נישואיו
כשהוא בן ארבעים ובלקיחת בת ישמעאל לאחר בריחת יעקב? ושוב - האם יש בכך תיקון כלשהו - אין ספק
שזכות כיבוד אב עמדה לו.

ג

אל יהי כיבוד אב של עשיו קל בעינינו. חז"ל בדברם על כיבוד הורים אומרים, שהוקש כבודם לכבוד המקום
(=הקב"ה). כוונתם לומר, שמצוות רבות עשוי אדם לקיים רק בשל כבודו של אביו וכבודה של המסורת שהוא
נוחל מאביו. זכירת יציאת מצרים וקבלת עול מלכותו יתברך מכוחה, היא מסורת המונחלת בתורה מאב לבן
בהגדה לארבעת הבנים. כך גם זכירת מעמד הר סיני ולימוד תורה. עשיו מגיע לקיום ולו גם חלקי של מצוות
חשובות מכח כיבוד אביו. הר"מ בדבריו מקבל קיום מצוות לא תרצח רק מכח הסלידה האינסטינקטיבית
המצויה בכל מי שלב אדם וצלם א-להים בקירבו, ושולל מי שמגיע לכך מכח כבוד ואהבה אמיתיים לאביו. אך
לא כל אדם זוכה לכך. לא כל אדם גדל באוירה הומניסטית של בית מדרש רגוע, שכבוד ה' וכבוד האדם הם
יסודות בלתי מעורערים בו. דרכים רבות נתנה התורה להגיע בהן אל קיום מצוות. כיבוד אב הוא אחת
מדרכים אלו. אילו זכו לכך בני יעקב בעת מבחן, ייתכן שהיתה נמנעת מכירת יוסף. אולי היה נמנע גם חורבן
שכם וקיללת שמעון ולוי בעקבותיו. האהבה שאהב יצחק אבינו את עשיו ורצונו לברכו - אינם עולים בקנה
אחד עם השלילה המוחלטת מעיקרא ששולל הר"מ את עשיו, אלא אם כן נניח שיצחק במשך כל ימיו לא ידע
בין ימינו לשמאלו בחינוך ילדיו. גם הציווי בתורה "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", הקנאות שבה שומרת
התורה לעשיו את נחלתו ומדרש חז"ל על ראש של עשיו הקבור במערת המכפלה נותרים תלושים עפ"י הבנת
הר"מ.
כף החובה של עשיו ודאי מכרעת. אך גם כף זכותו אינה ריקה, ולא ניתן להתעלם מכובד משקלה. ועדיין
שאלתו של הר"מ - כיצד גדל שופך דמים באהלו של אברהם איש החסד - אינה נותנת מנוח. היא הסיבה לכך,
שתם ולא נשלם. תם הגליון ולא נשלם דיוננו בשורשי המניעים לשפיכות דמים ובאישיותו של עשיו המגלם
בעיה זו. ועל כך בשבוע הבא - אם גומר ה' עלינו.

---

^{[1] ההשואה לימינו מפרשה זו היא ברוח הדברים בלבד, ובפרטים בע"מ לעניות דעתי.}