| מזל טוב |
 |
|||||||||||||||||||||||
| חדשות |
|
|||||||||||||||||||||||
| האמת והשלום / ישי מאיר | |
|||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||
| בין דם לדם / הרב יעקב מדן | |
|||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||
בע"ה שבת פרשת ויחי, י"ד בטבת תשנ"ו, גליון מספר 528
"בפסוק אשר מכרתם אותי, כמו שאמרו חז"ל אשר שברת - יישר כח, כן ניחם אותם יוסף כי זכה לכל זה על
ידי המכירה" (שפת אמת)
מכירה הנובעת מקינאה, מחוסר יכולת להתעלות מעל רגשות קטנוניים.
אלא שמגלה לנו השפת-אמת יסוד חשוב.
גם ממעשה שהוא כולו רע, ועל פני הדברים התוצאה נראית הרסנית ובלתי הפיכה, יכולה לצמוח בסופו של
דבר תועלת חיובית. גם תהליך שעל פני השטח נראה כנסיגה במהלך ההסטורי ושאכן הוא נסיגה, יכול להפוך
בסופו של דבר לקרש קפיצה, ויהפכו הזדונות לזכויות. והמשכיל בעת ההיא ידם!
איתמר אלדר וגלעד אלפסי
מזל טוב
לג'רמי ואביבה וינסון לנישואיהם
יה"ר שתזכו להקים בית נאמן בישראל
לדן האוזר לארוסיו עם עדה מידד
לר' יוסי סלוטניק לארוסיו עם ננסי וייס
ליאיר ברמה לארוסיו עם מיכל שור
חדשות
שי לשי מישי. ברכות לישי מאיר (ה) לסיום כהונתו כגבאי. לשי רוזנברג (ה) הגבאי הנוכחי הצטרף שי נמט (ד).ישיבת חפיפה כבר נעשתה (יש אומרים שנכחו בה אף גבאי היישוב).
חזל"ש. לאחר הפוגה של מספר שבועות אנו חוזרים לדווח על מועדי נחיתות והמראות בקו גוש עציון-רוסיה,
הפעם אנו מברכים את דוד בן דוד ונתי לייש (ה) ששבו מבישקק ומאחלים פעילות פוריה ליגאל פלקוביץ'
ואראל שרף (ה) אשר יצאו לשליחות קצרה בת שבועיים.
להבדיל. לאחר ייסורים ומכשולים רבים הצליחו יובל הדס ואבישי יונגר (ה) להשיג אישורי נסיעה לישיבה
החדשה שבק"ק קייפטאון. נסיעה טובה ובהצלחה.
לא טומנים ידם בצלחת. בשבוע שעבר לתדהמת תלמידי הישיבה נתגלתה צלחת לווין על גגה של פנימיה י"ב.
מערכת דף קשר חוקרת האם מדובר בגורם רשמי מטעם הישיבה המנסה לעודד בחורים להתחתן או שמא
להעביר את שיעורי הישיבה במעגל סגור לכוללניקיות הספונות בביתן, או שמא בגורם פיראטי אחר.
לכוללניקים: מתארגנת קבוצה לקניה מרוכזת של טלוויזיות.
האמת והשלום / ישי מאיר
יעקב מביט בשני בניו הסוררים שמעון ולוי. הוא בוחן אותם במבט חמור ופיו מפיק זעם: "בסדם אל תבא נפשיבקהלם אל תחד כבדי... ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (בראשית מ"ט, ו-ז). הם מקשיבים לו ואינם
עונים, הסיטואציה הזאת מוכרת לשלושתם, הם זוכרים את המאורע שקרה לפני שנים בשכם. גם אז עמדו שני
האחים מול אביהם. הם, נחושים בדעתם, מבטם קר, ידם עדיין אוחזת בחרב המגואלת בדם, והוא מולם
מנסה להסביר, לדבר אליהם אל ההגיון, אל השכל הישר, "עכרתם אותי" אומר יעקב "ואני מתי מספר, ונאספו
עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (ל"ד, ל) מעשיכם הנמהר עלול להביא לתוצאות פוליטיות מסוכנות ביותר.
שמעון ולוי לא מנסים להתווכח, לא מנסים לטעון טענות נגד הגיוניות, כל זה לא מעניין אותם, כל זה קטן
בעיניהם, מבטם מתנשא למעלה מכל אותן טענות קטנוניות שמציג אביהם, דבר אחד מנחה אותם והוא עומד
מעל הכל - האמת! בכל חושיהם ובכל גופם זורמת השאיפה לאמת ולצדק הנצחי, ומול טענות אביהם כל מה
שיש להם לאמר זה: "הכזונה יעשה את אחותנו" - הנבלה נעשתה, האם הצדק לא יראה?!
וכך זה נמשך במהלך הדורות, האמת המוחלטת היא נר לרגליהם של שבטי שמעון ולוי ובשמה הם פועלים.
כך היה בסיפור יוסף כשדרשו עונש מוות בשבילו בלי פשרות. וכך אצל משה הלוי שקרא את קריאת הקנאות
"מי לה' אלי" ואסף את שבט לוי להכות בחוטאים בעגל. כך במעשה פנחס בן אלעזר הכהן שקינא את קינאת ה'
ובתקופה מאוחרת יותר אליהו הכהן שקרא לה' והרג את נביאי הבעל ולבסוף מרד חנוכה שאותו החל מתתיהו
הכהן בקריאת משה הקנאית "מי לה' אלי". הקנאות והחתירה לאמת הן מידות הטבועות בגנים של שבטי
שמעון ולוי ועוברות לצאצאיהם מדור לדור.
אדם קנאי או קבוצה קנאית מפחידים אותנו, אנו חוששים מהם ובעקבות זה אנו מתרחקים מהם ומגבילים
אותם. מהו אשר מפחיד אותנו בהם? מה גורם לנו להוקיע אותם? נראה שיש הרבה גורמים בעייתים בקנאות
אך מתוכם אפשר לציין במיוחד את האטימות. זהו אותו המבט הקנאי שרואה ואינו רואה אותך, המבט הבז
לך ומתנשא מעליך. המבט הזה משקף אמת מוחלטת ועיוורת. אמת שאיננה מכירה במורכבות של המציאות,
שאיננה חשה בסביבה וברגשותיה עד שלעיתים מתוך אותו עוורון יכולה הקנאות לנפץ במו ידיה את הרעיון
למענו היא חיה. הדבר השני המדאיג אותנו הוא הלגיטימציה שיש בה להוצאת יצרים אפלים החוצה, יצרים
של כעס אלימות ואכזריות, ואם לא די בכך כל אותם יצרים יוצאים החוצה בשם הצדק המוסר והטוהר.
החסיד ממסילת ישרים נראה ההפך הגמור לכל הדברים הללו, וכך כותב עליו הרמח"ל: "שיהיה האדם לעולם
מטיב לבריות ולא מרע להם וזה בגוף בממון ובנפש, שיהיה משתדל לעזור לאדם במה שיוכל... שישתדל לעשות
לחברו כל קורת רוח שיש בידו בין בענייני כבוד ובין בכל שאר העניינים כל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער
וכו' " זהו אדם שכולנו היינו שמחים להתחבר אליו ולחסות בצילו, נשמח גם ללמוד מאותו אדם הרבה מידות
טובות, אך בעיקר תקרין עלינו מידת האהבה שלו, אהבה לכל אדם, אהבה לקב"ה ואהבה לכל ייצור בלי סייג
וגבול. והנה מבהיר הרמח"ל שאותה מידת אהבה שהיא יסוד עיקרי אצל החסיד צריכה להתבטא בשלושה
דברים: בשמחה, בדבקות ובקנאה. בצד הדבקות והשמחה הנראות לנו לגיטימיות כחלק מהאהבה, מופיעה לה
אותה קנאה נוראית שאותה בחנו קודם, והרמח"ל עוד מדגיש ואומר שהקנאה היא היא "תוקף האהבה". הדבר
כמובן מעורר תמיהה מה בין הקנאות ששורשה באמת המוחלטת והבלתי מתפשרת בבחינת "יקוב הדין את
ההר" ובין האהבה שענינה השלום והפשרה עם המציאות. המדרש אומר: "כשדנים דין אמת לאמתו, מתקיים
העולם ויהיה שלום בעולם, שכך שנו חז"ל: על שלושה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום
(אבות סוף פ"א) ושלושתן נאמרו בפסוק אחד שנאמר: 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם' (זכריה ח', טז)
שכיון שנעשה הדין נעשה האמת, וכיון שנעשה האמת, נעשה השלום". מתוך המדרש אנו למדים שלא רק שאין
ניגוד בין האמת לשלום אלא שבלי אמת לא יהיה שלום. מהו הקשר בין השלום לאמת ומדוע נצרכת האמת
בשביל השלום?
ילד קטן הולך על חוף הים הגדול, בים רבים המפרצים, הם מכונסים בין קירות סלעים ענקיים הסובבים
אותם מכמה כיוונים. הילד מביט על מפרץ אחד כזה המתעקל לו בינות הסלעים עד שהוא מגיע לנקודה בה
כבר לא רואים את החיבור שלו לים הגדול וכל מה שלפניו הוא בריכה קטנה ושקטה, והוא מדמיין שמדובר
בים נפרד וקטנטן שאין בו את כל העוצמה והכח של הים הגדול. הוא ממשיך ללכת על חולות החוף ולאחר זמן
הוא מגיע לעוד בריכה כזאת, גם היא קטנה וחבויה בין הסלעים. הוא לא מתאר לעצמו שיש קשר בין שתי
הבריכות הנסתרות, לעיתים אף שמותיהן שונים, הוא גם לא מקשר את שני המפרצים הללו הנראים לו
כבריכות, אל הים הגדול לאורכו הוא עבר. אבל אם הוא יפגוש אדם מבוגר שיש לו סבלנות להסביר, הוא יבין
שרק אנו בני האדם בקטנותנו לא מסוגלים לראות את הקשר בין אותם המפרצים לים הגדול וממילא בין מפרץ
אחד לשני, וזה מפני הסלעים הרמים העומדים לנו לחוצץ, אולם אם נוכל לעלות מעלה מעלה גבוה מאוד מעל
כל אותם סלעים מגבילים, מקום גבוה אי שם בשמים, נראה שכל המפרצים הרבים וכל החופים השונים, כולם
הם חלק מים אחד גדול, והסלעים הרמים אמנם חוסמים את הראייה אבל רק של המבט השיטחי ולא של
המבט העליון: "ההשקפה המאחדת רואה את כל החזון של הנמצאים הנפרדים זה מזה רק בתור טעות בחוש,
ומיעוט ההארה, אבל אמיתת המציאות היא רק אחדות גדולה והנמצאים הרבים והשונים הם רק גילויים
מיוחדים, אברים שונים, צבעים וגוונים שונים של אותה החטיבה האחדותית ובהשקפת האחדות מביטים על
הכל" (אורות הקודש ב'). ראיית האמת של המציאות כולה ושל עם ישראל בפרט מציגה לנו גוף אורגני אחד עם
ידיים ורגליים לב וראש, המורכב מרבבות בני אדם שכל אחד הוא חלק מעוצמה כוללת שמקרין הגוף הגדול
וממילא: "המציאות כולה הרי היא עולה בציור האמת שלה והפרטיות מתגדלת לצורה כללית, והולכת
ומתאדרת היא בתוך הכלליות הגדולה הבלתי גבולית". אם כן הראייה האמיתית של המציאות מורה לנו
אחדות מושלמת של כל היש והמסקנה הנובעת מכך שדווקא מתוך אמת של "יקוב הדין את ההר" יוצאת לנו
אחדות, ומתחייב לנו השלום בתוך עם ישראל בפרט ובכל העולם בכלל. השלום הוא לא תוצאה של מבט האמת
אלא הוא ומבט האמת חד הם. מפני שהאמת היא שישנה אחדות והאחדות היא השלום.
נחזור לשמעון ולוי בני יעקב. בעמדם מול יעקב בודאי חשבו שיקלל אותם בקללה כזאת שתמגר אחת ולתמיד
את כח הקנאות הבלתי מתפשרת שלהם. אולם ליעקב יש ראיה עמוקה יותר, הוא מבין שהכוחות העוצמתיים
הנובעים מאותם אנשים הם כוחות חיוניים ומהותיים רק שצריך לעצב אותם ולרסנם. והוא גוזר עליהם:
"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" ובעקבות הקללה שבט שמעון ולוי איבדו את עצמיותם בנחלה משלהם הם
נפוצו או נבלעו. שבט לוי פוזר בכל עם ישראל ולא זכה לנחלה משלו, חוץ ממקום אחד שהיה שלו בלבד והוא
ביהמ"ק. שבט שמעון נבלע בתוך שבט יהודה וביטוי לכך אנו רואים בברכות משה לשבטים בסוף ימיו, ששמו
של שמעון מושמט ורמז לברכתו מוצאים המפרשים בברכה לשבט יהודה. רש"י מזכיר עוד, ששבט שמעון היה
ידוע כשבט של סופרים ומלמדי תינוקות ובתפקידם זה הופץ השבט בכל ישראל. עונשים אלו נועדו לנתב את
הכוחות העזים של אותם השבטים וליצור קנאות רצויה, קנאות של אמת ושלום.
שבט לוי ובית המקדש
משה רבנו האדם-מלאך, המנהיג שנשלח אל העם ולא יצא מתוכו, האדם שקרן עור פניו ולא יכלו להביט בו,איש הקנאות והאמת, הולך לאורך כל הדרך לצד האח השונה ממנו בתכלית - אהרן הכהן אדם שעליו נאמר
שהיה אוהב שלום ורודף שלום איש העם ואהוב העם, וכבר כותב המדרש על מפגשם: "חסד ואמת נפגשו צדק
ושלום נשקו (תהלים פ"ח). חסד זה אהרן שנאמר (דברים ל"ג, ח) 'וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך' ואמת
זה משה שנאמר: 'בכל ביתי נאמן הוא' (במדבר י"ב, ז) הוי חסד ואמת נפגשו. צדק ושלום נשקו, צדק זה משה
שנאמר: 'צדקת ה' עשה' (דברים ל"ג) ושלום זה אהרן שנאמר: 'בשלום ובמישור הלך אתי נשקו וישק לו".
המדרש מתאר כאן מפגש של שתי עוצמות מנוגדות: האמת והצדק הטוטאליים עם השלום והחסד הטוטאליים,
מפגש המצמיח מנהיגות המאזנת את עצמה, מנהיגות של אמת ושלום. לעיתים מנהיגות האחים נוטה לצד
האמת והצדק יתר על המידה כמו בסיפור מי המריבה בהכאה על הסלע בלי ניסיון להידברות. ולעיתים
מנהיגות האחים נוטה לצד החסד והשלום יתר על המידה כמו בסיפור העגל שבו אהרן לא היה מסוגל לעמוד
מול תביעות העם, ואיפשר לו את יצירת העגל.
כשפנחס הורג את זמרי בן סלוא נשיא שמעון מייחסת אותו התורה לאלעזר בן אהרן הכהן אוהב השלום
והקב"ה אומר עליו: "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כ"ה, יב), בגמרא נאמר (זבחים קא) "שלא נתכהן
פנחס עד שהרגו לזמרי בן סלוא" מהו הקשר בין כהונת פנחס לקנאותו? את התשובה נמצא אם נבחן את
מעשהו של זמרי בן סלוא. זמרי בן סלוא בחטאו בא לאבד את צלם האלוקות של עם ישראל - יהודי חי כחלק
ממכלול אחד של אלוקות. כשהוא יודע שהוא חלק מאורגניזם עצום הוא ממילא עובד ה' וממילא דבק בו, מפני
שהאורגניזם המאוחד של עם ישראל ושל כל הבריאה הוא עצמו חלק מהאלוקות. אולם כשנוצר פירוד, כשעם
ישראל מנסה לברוח מייחודו ואיחודו והולך לעבוד לבעל פעור אל הטבעיות ולשכב עם בנות מדיין כדי להראות
שאין שום הבדל עקרוני בינינו לבינם הרי כולנו בני אדם, הוא מכריז בזאת שאנו כבר לא בנים למקום, שאין
מושג של עם אורגני אחד שכולו קודש לה', ההיפך הוא הנכון, כולנו בני אדם טבעיים ופרטיים בעולם הגדול:
"אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים... זאת היא ממש מחשבה של ע"ז כללית"
(אורות התחיה). וכנגד ע"ז הגורמת לפרוד וחוסר שלמות ושלום, הן בתוך עם ישראל והן ביחס בין העם
לאלוקיו יוצא פנחס. הוא יוצא מתוך החרדה לשלום ומתוך ראיית מצבו המסוכן של עם ישראל, הוא דומה
לאדם הנאלץ לקטוע את רגלו של החולה כדי להציל את שאר הגוף - אין לו שום שמחה לאיד במעשהו, ושום
אכזריות אינה מתגלמת שם, בשמחה היה מעדיף לוותר על כל המעשה, אולם האהבה והדאגה לשלום עם
ישראל בוערים בו. זהו מעשה של קנאות מושלמת. של אמת מוחלטת הנובעת מתוך השאיפה לשלום ואהבה.
במעשה זה נכנס פנחס לבהמ"ק. זהו בית, שענינו מצד אחד השלום והאחדות כמו שאומר המדרש: "אימתי היה
שלום לישראל בזמן ששכן כבוד ה' במשכן", שאפילו דוד המלך לא היה רשאי לבנותו מפני הדם על ידיו ורק
שלמה היה ראוי לבנותו, מלך שלא היו מלחמות בימיו ושמו מעיד על עניינו, זהו הבית בו מקריבים את זבח
השלמים: "שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל" (תנחומא צ"ו). ומצד שני זהו מקום משכן
האמת המוחלטת, כאן חוטאים משלמים על מעשיהם בהקרבת קורבן, וזהו משכנו של הקב"ה שחותמו אמת.
פנחס בן אלעזר הכהן בפרט, ושבט לוי בכלל ראויים לבית כזה, הם אינם מסוגלים לחיות ככל השבטים בעומק
החיים הקטנים המסואבים והמגבילים, הם רואים את הכל במבט על, במבט האמת, והאמת איננה מפשרת.
כשהיא רואה חוטא היא דורשת צדק, אבל אותה אמת קשה והחלטית ברמתה העליונה היא השילוב של משה
ואהרן בבית המקדש שילוב של אמת ושלום, אמת שהיא שלום.
שבט שמעון ושבט יהודה
ידועה לנו ההלכה שכהונה ומלכות לא יכולים לדור בכפיפה אחת (רמב"ן ויחי: "לא יסור שבט מיהודה").המלכות כופה את הסדר והשלטון על עמה, היא שולטת על אנשים רבים ועל ציבורים רבים, וכדרך העולם,
לכל ציבור יש רצון משלו ושאיפות משלו, שלעיתים נוגדות את שאיפות הצד השני. תפקיד המלכות הוא לגשר
בין אותם הציבורים ולפשר ביניהם. תפקיד זה מצריך את המלכות לחוות את העולם בצורתו המציאותית
והמעשית ביותר. היא מודעת לקשיים השונים ולבעיות השוטפות, וטובת הציבור כולו על כל רבדיו עומד לנגד
עיניה. לכן אסור לה להיות קנאית, היא צריכה להיות קשובה, לפעול בצורה של פשרה שלטונית מתוך ראיה
מורכבת ורחבה של המציאות. הדברים הללו נוגדים בתכלית את הכהונה העזה והקנאית שאיננה חשה בעולם
ובבעיותיו המעשיות והחומריות והיא כולה קודש לה' ולדברו. שבט שמעון בעל האמת המוחלטת נבלע בעל
כורחו בתוך המעשיות והפוליטיקה של שבט יהודה - שבט המלכות, ובכך נוצרת השפעה הדדית של אמת
ושלום בדומה להשפעת אהרן ומשה זה על זה: מצד אחד שבט שמעון משקיף דרך משקפי המלכות של יהודה.
הוא רואה דרכם את סבלו של העם, את חייו הקטנים והשוחקים של האדם הפשוט הנאלץ להתמודד יום יום
עם המציאות המגבילה והכואבת. ומאידך שבט יהודה נעזר בשבט שמעון שלא להדרדר ולשקוע יתר על המידה
בתוך רצונות העם ובכך ליצור מצב שבמקום שהמלכות תנווט ותיתן פיתרון לבעיות העם, הבעיות מתחילות
לנווט את המנהיגות והופכות אותה להיות ממנהיגות מובילה למנהיגות מובלת, ודוגמא לזה אנו רואים במקרה
של שאול המלך המתנצל לפני שמואל ואומר לו: "חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך כי יראתי את העם
ואשמע בקולם" (שמו"א ט"ו, כד) ושמואל מוכיחו: "הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך
ה' למלך על ישראל" (שם שם, יז) שאול נפל מפני שלא היה לו את העוז לעמוד מול דרישות העם והוא אפשר
להם להוביל אותו בדרישותיהם ולכן לא היה ראוי למלוך. המלך הוא זה שמאגד בתוכו את מעשיות העולם את
הפשרה ואת השלום אולם כל זה מתוך ראיית המטרה הברורה, מתוך ראייה של אמת שהיא עולה למעלה מכל
העולם המסואב והמוגבל שבו היא חיה. כך פועל מלך ישראל האידיאלי, הוא מנהל ממלכה מודרנית ומעשית
אבל לממלכה זו יש צביון של קדושה ואמת מוחלטת, זהו השילוב העליון של הממלכה האידאלית. שמעון
ויהודה - האמת המוחלטת העליונה של שמעון עם רעיון השלום שהוא מרכזה של המלכות.
שבט שמעון כמלמדי תורה
הקב"ה הביט בתורה וברא את העולם. נתאר לעצמנו צייר היושב מול הבד הלבן ומדמיין במוחו את הציוראותו הוא רוצה לצייר. במוחו חולפים רעיונות גדולים שונים ומשונים: הוא רוצה לבטא בציורו אהבה גדולה
או לחילופין זעם וריחוק, מלחמה עקובה מדם או אוירת ניחוחות ורגיעה פסטורלית ולבסוף הוא מחליט על
הרעיון וניגש לבצע את משימתו. את רעיונותיו הרוחניים הוא מתחיל לבטא בצורה מעשית על הנייר החלק. כל
משיכת מכחול היא ביטוי מעשי צורני, לרעיון הגדול אותו הוא הגה, בשפת הקבלה והחסידות נקרא דבר זה
"לבוש" כלומר הצייר הלביש את רעיונותיו המופשטים בלבוש מעשי וצורני.
נתאר לנו עכשיו שאותו צייר מתחיל לצייר את ציוריו בקפידה ולפתע מתחיל הציור עצמו לזוז ממקומו, הצייר
מצייר אדם והאדם לועג לו והופך לבהמה, הוא מצייר עץ והעץ מצחקק ונובל - כל הציור יוצא מתחת שליטת
הצייר, הייתכן שפרי יצירתו של הצייר יקום על יוצרו?! הייתכן שהרעיונות של הצייר עצמו שהוא יוצרם
וממציאם, יקבלו לפתע יכולת החלטה עצמית ויכולת מרידה בעצם הדבר המקיימם?! כך עומדת התורה מול
היצור המוזר והמופלא הנקרא אדם. התורה היא כביכול הרעיונות האידאים של הקב"ה כלפי העולם, היא
תוכנית העולם והעולם כולו הוא הביטוי המעשי לאותם רעיונות אלוקיים עליונים הנקראים תורה. האם ייתכן
שהעולם יפעל נגד התוכנית שהגתה אותו?! זהו דבר בלתי הגיוני, אולם הקב"ה יצר אדם שיש לו בחירה
חופשית ויש לו את האפשרות לצאת ולמרוד נגד התוכנית שהגתה אותו ואפילו לכפור בכל אותה התוכנית.
כמובן שהתורה שהיא האמת המוחלטת (כדברי המדרש: "אין אמת אלא תורה שנאמר: 'אמת קנה ואל תמכר
חכמה מוסר ובינה' (משלי כ"ג, כג)"). לא יכולה לקבל מצב פרדוקסלי כזה ואכן אומר המדרש: "אמר רבי
סימון בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות מהם
אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא, הדא הוא דכתיב (תהלים פ"א, יא) 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום
נשקו'... אמת אומר אל יברא שכולו שקרים... מה עשה הקב"ה נטל "אמת" והשליכו לארץ הדא הוא דכתיב
(דניאל ח', יב) 'ותשלך אמת ארצה' ". ע"פ האמת המוחלטת לא קיים המושג של בחירה חופשית, הכל הוא
מכלול אחד, הכל הוא חלק מהתוכנית הגדולה של הקב"ה ואין בו שום מקום לחריגות, על כן אין מקום לאדם
בעל רצון חופשי, אולם לקב"ה יש עניין שיברא יצור שיש בו את היכולת לחטוא, יצור שתהיה לו הבחירה
החופשית לעבוד את ה'. מה עושים? הקב"ה לוקח את האמת ומטיל אותה לארציות ומסביר ה"מכתב מאליהו"
(ח"ד עמ' 127) שהקב"ה לקח את האמת המוחלטת והתאים אותה לתורת האדם האנושי והמוגבל שיש לו את
האפשרות לקום נגד יוצרו. וכאן נוצרת התורה שלנו, תורה המדברת על רציחה ועל אונס, על גניבה ועל גזל, על
תאוות ואיסורים. היא מדברת על הדברים מתוך נקודת המבט של האדם והיא מאפשרת לו לצאת מהמוגבלות
שלו ולקדש את עצמו מתוך חייו המעשיים, וכך אנו רואים שהתורה לדוגמא לוקחת את האכילה הבהמית של
האדם ומעניקה לה סממנים של קדושה, כמו הברכות לפני ואחרי, כמו הכוונה שעומדת מאחורי האכילה (לשם
מה אני אוכל? אכילה לשם לימוד וכו') ומתוך כך הוא יכול להגיע לדרגה של הקדוש בסוף מסילת ישרים
שאכילתו היא כהקרבת קורבן על גבי המזבח. הרב קוק מבדיל בין התורה ש"בכתב" שהיא תורת האלוקות
"רוח אלקים יוצר כל" שאיתה "אנו דואים... למעלה מכל הגיון ושכל" ובין התורה שבע"פ שבה "אנו יורדין
כבר אל החיים אנו חשים שהיננו מקבלים את האורה העליונה בצינור השני של הנשמה בצינור המתקרב לחיי
המעשה" וכך גם ממשיך המדרש: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, ריבון העולמים מה אתה מבזה אלטיכסיה
שלך (חותם סמל ודגל) תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פ"א, יב) 'אמת מארץ תצמח' ". בתורה
שלנו מעורבות שתי מגמות: האמת המוחלטת הבאה מן השמים שהיא דבר הקב"ה, תוכניתו העליונה, ומעשה
האדם בעל הבחירה החופשית בעל הרצונות והתאוות, והוא, האדם יכול לחבר ולהשיק בין שני העולמות הללו
וליצור תורה שהיא תורת אמת ושלום, תורה שמבטאת את האמת המוחלטת מתוך המעשיות של העולם
והאדם, תורה של חסד וחיים כמאמר המדרש: "חסד זו תורה שנאמר ותורת חסד על לשונה", "תורה נקראת
חיים שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה" תורה כזאת המסוגלת להביא את האמת העליונה והמוחלטת שלה
לתוך המציאות המוגבלת והמעשית, היא התורה שבה יתעסק שמעון איש האמת המוחלטת, על ידה הוא ילמד
לנתב את כח הקנאות שלו באפיק השלום והמעשיות שבעולם.
הכלי יקר כותב ששמעון ולוי פוזרו בעם ישראל מפני שחשוב שכוחם יהיה אצל כל יהודי ויהודי. זהו כח העזות
של הקדושה, כח הנובע מתוך הראייה המתרוממת מעל מיצרי החיים, מעל המיגבלות הטיבעיות ויכולה
להמשיך הלאה גם במצבים בהם הכל נראה סותר לאמת ומגביל אותה, זהו הכח הגורם ליהודי להיות דבק
באמת המוחלטת ולא לשנות אותה לאור מצבים מגבילים וקשים "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם
היום".
בין דם לדם / הרב יעקב מדן
פתיחה
לפני שבועיים תם גליוננו בתמיהה שבקעה ועלתה ממאמרו של הרב משה ליכטנשטיין (להלן הר"מ), כיצדצומח ועולה מתוך אוהל החסד של אברהם ואוהל יראת השמים של יצחק - אדמוני שופך דמים מתלמידיו של
נמרוד כעשיו. או כלשונו של הר"מ - "האם אותו אדמוני הוא מבני בניו של אברהם או מתלמידיו של נמרוד?"
(ובהמשך דבריו: "מדוע, אם כן, עלינו לבחון את בנו של יצחק ונכדו של אברהם אבינו ע"ה בסטנדרט מוסרי
פחות קפדני?"). הר"מ אינו עונה על שאלתו זו, והעובדה שעשיו אינו רק מתלמידיו של נמרוד, אלא גם מזרעו
של אברהם נותרת כ'תאונה' היסטורית, שמקורה בבחירה החופשית.
חריפותה של השאלה נובעת, לעניות דעתי, מגישה פרשנית המקובלת בעולם התורה, הרואה את אהלו של
אברהם כבית מדרש, שבו יושב דמשק אליעזר, ראש הישיבה, ודולה ומשקה מתורת רבו לתלמידים. האוהל
פרוץ לארבע רוחותיו, ועוברים ושבים נכנסים אליו לאכול ולשתות ולברך בשם ה'. ממש באותה עת קורא
אברהם בשם ה' ומתפלל על תיקון רשעתה של סדום, שהרי בחסד הרב השופע ממנו אינו מוכן לראות אף
באובדנם של רשעים. נכד כעשיו, הגדל באוהל שתורה ותפילה, חסד ואהבת הבריות משמשים בו כל העת -
כיצד עולה בדעתו ללסטם את הבריות ולשפוך את דמם??
לשון אחרת: אהלו של יצחק, שמסתמא אף הוא בית מדרש כאוהל אביו, אוהל שכל כולו אש קודש של מסירות
נפש ויראת שמים, אש שמקורה בלהב המזבח שבהר המוריה, אוהל שבו יושב יצחק העיוור, המנותק מקרקע
המציאות, ומשיח בו עם קונו ועם מלאכי השרת, אהל כזה - איך גדל בו רוצח זדוני כעשיו?!
א.
ההנחות שנאמרו לעיל על אהליהם של אברהם ושל יצחק, והמונחות, להבנתי, בבסיסה של תמיהת הר"מ, הןאמת לאמיתה. אמת גדולה ומאירה. אך לענ"ד הן אינן כל האמת. דמותו של אברהם כמכניס אורחים וכמתפלל
על רשעים לקוחה מיום אחד בחייו, ואף שניתן להניח שיום זה - לא ללמד על עצמו יצא, אלא על הכלל כולו,
עדיין יש לבחון אף צדדים אחרים באברהם.
למעשה, כלל לא ברור אם אברהם שפך דמים פחות מנמרוד. בפשיטתו הנועזת בראש שלש מאות ושמונה עשר
חניכיו על מחנה כדרלעומר, היכה אברהם כאחת את צבאותיהם של ארבעה מלכים גדולים. ההשוואה
המתבקשת מאליה היא בין אברהם במלחמה זו לגדעון. ההשוואה היא בגודל הצבא (שלש מאות חיילים),
בתכסיסיה (היחלקות בלילה לכמה ראשים, ופשיטת פתע על מחנה האויב הנם בשלווה) ובמטרותיה (אחת
ממטרות גדעון, כפי שמוכח בסוף המלחמה, היתה לחלץ את אחיו שנשבו בידי המדינים, כשאברהם בא לחלץ
את 'אחיו' לוט). גדעון הרג באותו לילה מאה ועשרים אלף איש, ודבר זה אולי יכול לתת לנו מושג כלשהו על
כמות הדם ששפך אבי אביו של עשיו, הלוא הוא אברם העברי.
לשם מה נלחם אברהם? לשם מה הירבה אלמנות בשינער ויתומים באלסר? התשובה המקראית הניתנת לנו -
מצומצמת ביותר. כל מטרתו לא היתה אלא לחלץ את לוט מן השבי. אלא שאם כך, מדוע נשפכים קיתונות של
ביקורת על כלי החמס של שמעון ולוי? והרי מטרתם היתה דומה, לחלץ את דינה אחותם משבייה?!
ב.
הבדל חשוב קיים בין מעשה שכם לבין מלחמת המלכים. אך אני מעדיף להשאיר את הנייר חלק, ולהותירלקורא את זכות החשיבה העצמית. שהרי כל מטרתי במאמר זה אינה אלא לבל נהיה פזיזים בחריצת דין גם על
שופכי דמים. נקודות ההשוואה בין אברהם, היוצא זכאי בדינו (עיין ב"ר על ט"ו, א) לבין שמעון ולוי, היוצאים
חייבים בדינם - הן רבות, וההבדלים אינם כה פשוטים כפי שנראה במבט ראשון.
נשוב לעשיו. נוכל להקל מעלינו את מעמסת החשיבה הקשה והחילוקים הדקים אם נניח שעשיו היה איש
העולם התחתון, אדם הרוצח להנאתו או לצורך עסקיו הפרטיים. ההבדלים בינו לבין אברהם, אבי אביו, יהיו
גדולים למדי ולא נצטרך לעסוק בשאלה מהו ההבדל בין עשיו לאברהם, אלא רק בשאלה הקלה יותר (מבחינה
נפשית) - איך צמח עשיו מתוך אהלו של אברהם.
אלא שאילו היה עשיו מלכתחילה שופך דמים בזוי מסוג זה ("חלאת אדם", "מפלצת", ושאר ביטויים שנאמרו
לאחרונה), כיצד ניתן להסביר את אהבתו של יצחק אליו? כלום עד כדי כך היה מנותק מסביבתו? האם היה
עיוור מיום שנולד עשיו? האם יש לך אב עיוור שאינו מכיר את בניו באופן כה קיצוני. ומדוע לא סיפרה לו
רבקה על מעלליו של בנו?!
ג.
להבנתי לא גדל עשיו האדמוני כרוצח. הוא גדל כלוחם. הוא נטל עימו למלחמתו את עוז הרוח ואת מורשתהקרב של אברהם סבו, ומספר הלוחמים שהיו עמו היה גדול אך במעט מזה של אברהם. היו עימו ארבע מאות
איש. חז"ל קשרו את גבורתו של עשיו בציד לזו של נמרוד גיבור הציד, ושם נראה בפשיטות שהכוונה לגבורת
מלחמה ולציד אנשים, ולכן הפך נמרוד, גבור הציד, למלך בבל. שהרי על ציד חיות אין זוכים במלכות.
בדיוק זוהי הסיבה שיצחק אהב את עשיו. יצחק העיוור, היושב באהלו ומתייחד עם השכינה אינו יצחק היחיד
המוכר לנו. יצחק היה איש שדה שנאחז באדמתו בעיקשות, זרע בה ומצא בה מאה שערים. הוא עשה זאת
בארץ הנגב בשנת בצורת! (עיין רש"י כ"ו, יב). יצחק היה בעל רכוש רב ועדרים רבים עד שמלך גרר אמר לו
"לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד". בשל רכושו והאחזותו העיקשת באדמה (אברהם לעומתו, היה רועה צאן נודד
ולא נאחז בקרקע. גם יעקב דמה בכך לאברהם) קנה לו יצחק שונאים רבים. בניגוד לאברהם, לא איפשר
ליצחק אופיו המתבודד להנהיג צבא של לוחמים בעקבותיו. זוהי הסיבה שיצחק נרדף עד צוארו בבארותיו
הראשונים, והוא נאלץ לוותר ולסגת ממקום למקום. באברהם וביעקב לא העז איש להתגרות. הכל ידעו את
מעלליו של אברהם בדן, במלחמתו עם כדרלעומר ואת מעללי בניו של יעקב בשכם.
יצחק נסוג מגרר, מעשק ומשטנה. משבא לרחובות לא הציק לו איש. ניתן לתלות זאת בריחוקה של רחובות
ממקום ישוב וממרכזה של ארץ פלישתים, או בכל סיבה אחרת, אך גם ייתכן, שבין הגירושים של הראשונים
להתנחלות ברחובות - גדל עשיו והיה לאיש גבור חיל, שקיבץ סביבו גדוד לוחמים, והפלישתים לא העזו
להתגרות בו.
סביר להניח, שאף לאחר שישב יצחק ברחובות שבנגב - הוא היה עלול לסבול מאד מתגרתם של שוסי המדבר -
חבר פראים חסרי חוק ומצפון. מסתבר שאף כאן נדרש עשיו לעשות נפלאות, ולא להסתפק בציד פסיונים
להכנת ארוחותיו של אביו.
ברית דמים נכרתה בין יצחק - איש השדה, הקרקע, העבודה הקשה, לבין עשיו בנו, ששמר עם גדודו על שדותיו
של יצחק, על בארותיו ועל עדריו הרועים במדבר. היתה זו הברית שבין המגל והחרב, בין האיכר לבין השומר.
בשל תכונותיו אלה של עשיו, רצה יצחק לימים להעניק לו את המלכות, שהרי 'אין מעמידין מלך אלא לעשות
משפט ומלחמות', ומשלא עלתה בידו, ברך את עשיו בברכת 'ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד'. יעקב הוא אדוני
הארץ, ועשיו וגדודיו יהיו שכירי החרב שיגנו על הארץ.
ד.
דווקא עשיו, הזומם להרוג את יעקב, הוא שיצר בדמיונם של חז"ל ובדרשתם את דמותו של הרוצח ושופךהדמים, דמות הרחוקה לענ"ד מפשוטם של מקראות כמרחק שבין הלוחם לבין הרוצח. והואיל ולא נוכל לוותר
על פשטם של מקראות, וכן לא נוכל לדלג על הדמות שהצטיירה לנו במדרשם של חז"ל, דומה שלא נותרה לנו
ברירה אלא לתאר דמות מורכבת משני צידיה של החרב - מלחמת המגן מכאן והרצח מכאן.
הלכה למעשה אין כל קושי לתאר דמות כזו. אדם המניף חרבו במלחמה - מתרגל עד מהרה לריחו של הדם.
הוא עלול אף להסתגל למראה הנורא של אדם חי ההופך לאבן דומם מחמת מכתו שלו, הוא עלול להרגיל עצמו
לחרשות נוכח בכי אלמנות וזעקת יתומים ובו ברגע לאבד את ההבחנה בין טוב לרע, בין הכרח בל יגונה אף
בתחום שפיכות דמים לבין הרג כמעט מוכרח לגמרי, הרג אשר לרצח ייחשב. שהרי מי לנו גדול כיואב, שעסק
כל ימיו בישועת ישראל ובהרג אויבים, ואשר בסופו של דבר נכשל בכמה מעשי רצח (אבנר! עמשא! אבשלום?
אוריה?), והיה עליו לתת עליהם את הדין!
בשיחתו החשובה של ראש הישיבה על שני האחים שרצו אל המזבח ועל שאר קרוביהם הכהנים, שדאגו
לטהרת הסכין יותר מלשפיכת הדם, היה חסר לי רק פרט אחד! לא הובאה באותה שיחה בחשבון העובדה
שהמעשה היה בצלו של מזבח, מקום שהכהנים טובלים בו עד ארכובותיהם בדם! הכהנים התרגלו להביט
בעיניהם של הכבשים העקודים בשניה האחרונה לחייהם. זעקות המוות של הפרים היו לחם חוקם. בציפורנם
האחת הם מלקו עופות. הדם החם, דם הנפש, שפרץ מצואר הבהמות השחוטות זרם ישירות למזרקיהם. אך
כפסע בין כל אלו לבין נעיצת סכין באח בן-אנוש בעת סכסוך על עבודת המזבח.
ה.
אך כמה גדול פסע זה! שהרי בדיוק על כך הזהירה התורה מפני כהן ההורג את רעהו ועולה על המזבח לעבודעבודה: "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו למות". ולכן הזהירה שלא לבנות מזבח
מאבנים שהונפה עליהם חרב, שהרי יש להבדיל בין דם כבשים לדם אדם! והרי זה חטאו של קין, שבעת
סכסוך על עבודת המזבח קם ורצח את אחיו בן אימו.
ובדיוק בנקודה זו טמונה בעייתו של לוחם המגן ההופך רוצח. הוא הורג את אויבו מבקש נפשו וממשיך והורג
במעשה נקם את הורג אחיו. הוא עושה זאת במשפט, כדרך שהיטה יואב את אבנר אל תוך "השער" (=בית דין),
אך המשפט אינו משפט צדק. הוא הורג את עמשא בשל חשד קל שהוא מורד במלכות. וכך, דרך אי-הבחנה
כחוט השערה בין דם לדם, ניתן להידרדר ממלחמה להרג ומהרג לרצח ולכל תועבה. תיעוב מוחלט של שפיכות
דמים לא יפתור בעיה זו. הוא יאלץ את המתעב לצייר את דמויותיהם של אברהם ושל יהושע ואחרים בפן אחד
שלהם, לא כפי שהיו[1]. רק הקניית תחושה של גודל האחריות לכל אוחז בנשק על משמעות הלחיצה על ההדק
ועל הצורך לעשות את ההבחנה בין טוב ורע עד לדיוק כחוט השערה, רק בכוחה לחצות בין שני צידיה של
החרב - חרבו של הלוחם המגן וחרבו של הרוצח.
ו.
עשיו לא דמה כלל וכלל ליואב. רציחותיו של יואב היו כשלונות שבאו מחמת רגילותו לחרב, למלחמה ולקוהתפר הרגיש בין חיים למוות. ברציחותיו היו הוראות היתר הלכתיות. הוא שילם את מחירן במותו מידי
שלמה, אך הוא מת באוהל ה'. חז"ל בגמרא בסנהדרין ובכל מדרשיהם ראו בו בן עולם הבא. מעולם לא כינוהו
בשם 'יואב הרשע'.
עשיו לעומתו, הוא 'עשיו הרשע'. חז"ל לא ראו בו אדם שנכשל בשפיכות דמים בודדת מחמת הוראת היתר
הלכתית, אלא אדם שהחל כלוחם מגן, אך הלך והידרדר מהריגת שוסי מדבר להריגת יריבים אישיים ובעלי
נשים שעשיו היה מעוניין בהן, ועוד. ייתכן שהידרדרותו המוסרית היתה רק לאחר שיצחק איבד את מאור
עיניו. כאן היה קו התפר בין מה שיצחק ידע - על עשיו הלוחם שירש את תכונותיו מאברהם, לבין מה שיצחק
לא ידע, שעשיו חצה את הגבול שבין המותר לבין האסור.
עשיו שאל מסתמא את יצחק שאלות בהלכות מלחמה, את מי מותר להרוג ואת מי עליו להמנע מלהרוג, ולכך
ייתכן שכיוונו חז"ל בדרשתם על שאלות המעשר מן התבן ומן המלח. אך הוא הלך בדרכם של לוחמי גדודים
אחרים, שהידרדרו מחמת עוצמתם והצלחותיהם - לעשות ככל העולה על רוחם בעת שרגישותם
המוסרית-הטבעית לדם ניטשטשה והלכה.
ועדיין עולה השאלה, האמנם ניתן לדון לוחם, שרגישותו לדם מוקהית בעקבות עיסוקו, עפ"י אותן אמות מידה
של אדם החובש את ספסלי בית המדרש?
ז.
התשובה לשאלתנו האחרונה עולה היטב מדמותו של כפילו המקראי של עשיו, הלוא הוא דוד מלכנו.כעשיו, היה אף הוא אדמוני ואיש ציד, שהיכה בידיו אריה ודוב. כעשיו קיבץ אף הוא תחת פיקודו ארבע מאות
לוחמים מרי נפש, והלך עמם אל הנגב הצפוני כדי להלחם בשוסי המדבר. כעשיו שהאחיז את עיני אביו יצחק -
רימה אף דוד את אכיש מלך גת, ולא סיפר לו על הטבח שערך בגיזרי ובגשורי, יושבי הארץ. כעשיו איש החרב,
שהגן על אביו איש האדמה - כרת אף דוד ברית עם אנשי יהודה יושבי נגב הקיני ונגב הירחמאלי והגן על
שדותיהם ועל עדריהם, חי על חרבו וכך קיבל את פרנסתו.
כעשיו, שנועד על ידי אביו למלכות ("הוה גביר לאחיך" וכו') נועד אף דוד למלכות ע"י שמואל. כעשיו שאיבד
את זכותו למלוך כשהחליף את חרב לוחם המגן בחרב הרוצח, כמעט איבד דוד את זכותו למלוך. אך רק
'כמעט'.
וכאן אנו שבים לטעות הנפוצה כל כך בבית המדרש - להעריך דמויות מקראיות כאילו היו הללו חובשים את
ספסלי בית המדרש כל ימיהם.
וכך כותב הרב זאב וייטמן נר"ו בעיתון 'הצופה' (ח' כסלו) בעקבות הרצח:
"וכי לא הידהדה באוזניו של בן הבליעל (=יגאל עמיר - י.מ.) קריאתו של דוד המלך - קריאה ברורה וצלולה
(ההדגשות שלי - י.מ.) לעבר אנשיו ועבדיו המאיצים בו לחסל... את מלך ישראל... ואע"פ כן זועק דוד בקול רם
ובהיר: "ויאמר לאנשיו חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדני למשיח ה'" וכו'
וחוזר ומרעים הוא את קולו שנית באזני אבישי שר צבאו: "ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו כי מי שלח ידו
במשיח ה' ונקה".
דיבר בלחש! הוא לא נתן שיחה בבית המדרש של ישיבתו, הוא היה במערה חשוכה בפעם הראשונה ובתוך
מחנה רודפיו בפעם השניה. אך הלחש לא נבע רק מסיבות טקטיות. עיון בפסוקים מראה היטב שדוד אכן
התכוון להרוג את שאול במערה בעין גדי. הוא שמע לעצת עבדיו, וזחל אל שאול המסך את רגליו והניף עליו את
חרבו! רק לאחר שהניף אותה החליט להוריד אותה ולכרות אך ורק את כנף המעיל, ואף על כך הכהו ליבו. הוא
לא מיחה באנשיו מיד עם עצתם, אלא רק לאחר ששמע לעצתם וחזר בו. הוא לא זעק בקול רם ובהיר אלא לחש
בקול שבור ומרוסק, קולו של אדם שהתכוון לעשות מעשה וחזר בו בשניה האחרונה. הוא לחש בקול שבור -
אך החלטי.
כיוצא בו היה אף נסיונו בפרשת נבל הכרמלי. בכעסו הרב יצא דוד אל בית נבל במטרה להרוג בו כל זכר! והכל
בשל אוכל שלא קיבל. בשל נזיד עדשים זה או אחר היה דוד מוכן בחמתו לשפוך דם. אך בעוד חרבו מונפת,
הוכיחה אותו אביגיל על שפיכת דם חינם, ודוד השיב את חרבו אל נדנה.
לבי אומר לי, שעמידתו זו של דוד בנסיונותיו הקשים, היא שזיכתה אותו בעת מגיפת הדבר הקשה, בעת שראה
את מלאך ה' בגורן ארנן היבוסי עומד בין הארץ ובין השמים, וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים - לכך שה'
שמע את תפילתו ושם נאמר: "ויאמר ה' למלאך וישב חרבו אל נדנה" (דהי"א כ"א, כז).
ח.
נשוב לשאלתנו - האמנם ניתן להעריך שפיכות דמים אצל לוחם ומגן על פי קנה מידה מוסרי של אדם החובשאת ספסלי בית המדרש?
התשובה היא כפולה. לא ולא - כן וכן.
אין ספק שרגילותו של הלוחם בחרבו ואי-רגישותו כלפי דם שפוך עשויים להביאו מהר מאוד להנפת חרבו,
לשימת היריב על הכוונת, להכנסת מחסנית, לדריכת הנשק ואף לשחרור הניצרה. אך דווקא המודעות
והאחריות שצריכה להיות לו בשל היותו אוחז בנשק היא הצריכה להיות לו הכח הבולם האומר לו בשניה
האחרונה - "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". או במושגים שלנו - אף שפתחת ניצרה - אל תלחץ על
ההדק. חובש בית המדרש יתעב מן הרגע הראשון את רעיון הכנסת המחסנית לכלי הנשק. לא כן דוד ועשיו.
שניהם אדמונים. שניהם לוחמים נוקשים ומרי נפש. שניהם מפקדים על גדוד לוחמים החיים על חרבם,
הזקוקים למפקד אכזר והחלטי. שניהם מניפים את חרבם על אנשים שהם על גבול הוראת ההיתר להורגם. דוד
משיב חרבו על נדנה וזוכה למלכות. עשיו מנחית את חרבו על יריבו. הוא מידרדר מכח זה לרציחות שאינן על
גבול הוראת ההיתר, ובמקום מלכות הוא 'זוכה' ל"ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד".
חוט השערה מבדיל בין חרב של מצוה לחרב של רציחה. אך אוי לו למי שחוצה חוט שערה זה.
ט.
אך פעם אחת זכה עשיו האדמוני להידמות לדוד מלכנו. הלוחם הגבור הפך אז, לרגע אחד, לגיבור אמיתי. לוכדהעיר הפך למושל ברוחו. האיש שידו לא זזה מן החרב גילה את סוד בלימתה. לרגע אחד שב הרוצח ונטל,
ובצדק, את איצטלת הלוחם המגן. היה זה בעת שהרים עשיו את חרבו על מתחרהו וגונב ברכותיו, בכורתו
ועתידו, אך השיב אותה יבשה אל נדנה בשל כבוד אביו. לא אתן לשום שיקול מוסרי ליטול מעשיו את זכותו זו,
שגדלה מזכות האחים, שבטי ה', בעת מריבתם עם יוסף. היה זה רגע בו היה ראוי עשיו למלכות שאביו רצה
לתת לו.
עשיו זכה במלכות זו בעת שיהורם בן יהושפט הבכור הרג את כל אחיו כדי לזכות במלוכה (דהי"א כ"א). אז
פשע אדום והמליכו עליהם מלך.
הוא זכה בה שוב בעת שרבו שני בניה של שלומציון - הורקנוס ואריסטובולוס על מלכותם, והיו נכונים להרוג
איש את אחיו. או אז עמדה זכותו של עשיו, שנמנע מהרג אחיו בנסיבות דומות, לזרעו. אנטיפטר והורדוס ירשו
אז את מלכות ישראל - תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן.
י.
האם פוסלים אנו את דרכו של הר"מ, הפוסל כל מחשבה מעיקרה על שפיכות דמים? לא ולא!מחשבתו של הר"מ מייצגת לדעתנו נאמנה את דרכו של יעקב אבינו. התורה טורחת לספר לנו על כוחו הרב של
יעקב בעת שהוא גולל את האבן מעל פי הבאר, אבן שכל הרועים נלאו מלהרים. המדרש אומר על כך: "להודיעך
שכוחו גדול". הרמב"ן מבין שיש כאן שבחו של יעקב בעצם כוחו הגדול. אך לעניות דעתי, בא המדרש להדגיש
שיעקב לא ברח מעשיו הרוצה להורגו משום שפחד מכוחו של עשיו. יעקב ידע את נבואת "ולאם מלאם יאמץ"
והיה לו כח בזרועותיו ובמותניו להגשים נבואה זו.
אבל יעקב סלד מאלימות. הוא רימה והערים והתמקח כדי לקבל את המגיע לו, אך לא התמודד בכח. ברגע
שהיה חשש להתמודדות דמים - קם וברח אף שכוחו גדול. חז"ל מספרים שאף בחלומו - לא רצה לעלות
בסולם. לבן רימה אותו בכל דבר, והיה בכח יעקב לנצחו. אך הוא העדיף לרמות ברהטים, לגנוב את בניו ואת
נשיו בחשאי בעת שלבן יצא לגוז את צאנו, לכרות ברית בגלעד, ואף שהיו מלאכים לעזרתו - שלח לאחיו מנחה
והשתחווה לפניו. הוא שילח את ה'איש' שנאבק עימו ביבוק והחריש על אונס דינה ושבייתה. יעקב ברח כמפני
אש מכל שפיכות דמים - בין אם ייהרג ובין אם יהרוג הוא אחרים.
אך הר"מ ניסה לתלות דרך זו דוקא באברהם וביצחק - ובהם לדעתי, לא צדק. ולדורות קיימת לא רק דרכו של
יעקב, כי אם גם דרכם של אברהם ויצחק. איזוהי הדרך המתאימה בבעיות שלפתחנו?
תם גליוננו עד שלא שלמו דברינו.
יא.
ננסה להתייחס בשורות בודדות לדברים הנוספים שעמד עליהם הר"מ במאמרו.הר"מ גינה בנחרצות רבה את דרכו של עשיו, שמכר ברעבונו לאוכל את בכורתו, את סגולתו. הצדק עם הר"מ,
אך מצאנו בספרות העמים עיסקה גרועה נוספת, ואולי אף יותר.
אחד מגיבוריו של מארק טווין בספרו המפורסם 'וילסון הטמבל' מכונה בטעות בשם תום דריסקול. כמעט
לשיא מעלליו מגיע תום דריסקול בעת שהוא מוכר את אימו (כן! את האמא שלו!) לשפחה לסוחרי עבדים,
שופכי דמים וחסרי צלם אנוש, כדי שימכרוה במטעי הדרום במורד הנהר מיסורי. את העיסקה הוא עושה כדי
לכסות את חובותיו מהימורים בלתי מוצלחים בקאזינו המקומי.
דומה שאם נשווה עיסקה זו לעיסקת מכירת הבכורה של עשיו בנזיד עדשים, נוכל לומר בשמם של תום
דריסקול וחבריו, על עשיו: אם ראשונים כבני אדם - אנו כחמורים.
לא אפרט על כוונתי בהשוואה מוזרה זו, כי גדל הכאב עד מאד.
[1] עיין, למשל, מאמרו של ראש הישיבה שליט"א, הרב ליכטנשטיין, על יהושע, בחוברת 'מוסר, מלחמה
וכיבוש', אלון שבות תשנ"ד, עמ' 11-13.
