בע"ה שבת פרשת בשלח - שירה, י"ג בשבט תשנ"ו, גליון מספר 532
"אז ישיר משה ובני ישראל..."
עומדים אנו לקראת שני מעמדות גדולים: 1. קריעת ים סוף ושירת הים.2. מעמד הר סיני ונתינת התורה. בבואנו להשוות שני מעמדות אלו, נתקלים אנו בצמדים רבים:
1. הר - ים; 2. רוח קדים עזה - ענן וערפל; 3. דיבור - שירה. אך מעל לכל, ההבדל הוא ביוזם המעמד והפונה.
בשירה מדובר בפנית משה ובני ישראל ובדברות - מדובר בפניה של הקב"ה לישראל.
דבר ה' הינו דבר רוחני - אותיות פורחות באויר. כלים אינסופיים שניתן לצקת לתוכם בלי סוף.
לא כן דבור האדם. מילות האדם מצמצמות, מגבילות ומגדירות. לשם כך נולדה השירה. שוברת היא את
הכלים, מחוללת סערה וגלים שעל גביהם ניתן להמריא לכל גובה.
"ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל" (דברים ל"א, כב).
איתמר אלדר וגלעד אלפסי
מזל טוב
ליצחק מקונן לארוסיו עם גאולה סמאני
חדשות
קצה קרחון. מעטה לבן כיסה בשבוע שעבר את אלון שבות. בני שעור א' המגיעים מהשפלה החמה יצאו חוגגיםלמלחמות שלג ולבניית בובות. זקני הישיבה הביטו בצעירים המשתובבים בזכרם את ימי השלג הזוהרים
שבהם גובה השלג עלה על ס"מ וחצי.
חדש/ ישן. כמידי שנה גם השנה עלתה הצעה לערב את מח' ההסדר עם חיילים חילוניים. והפעם היוזמה
מישיבת עתניאל. בחדר הקפה ובחדר האוכל נתלו עצומות שעליהן נתבקשו המעוניינים לחתום. כל בני שעור א'
נרשמו, וכן מס' תלמידים מהשיעורים הגבוהים. למעוניינים: נפתחה ההרשמה לעצומה של שנה הבאה - מס'
מקומות מוגבל!
זהירות מפולת. הנוסעים על כביש עוקף גוש עציון - ירושלים, נדהמו לראות על הכביש סלע ענק (יותר גדול
מאוטובוס) שהדרדר מהצוק למרכז הכביש. בדרך נס, לא נפגע איש.
לא ינום ולא ישן שומר ישראל?! בשבועות האחרונים נראו בישיבה מס' תורנים גדול מן המקובל. מבדיקה
שערך כתבנו לענייני רכילות נתבררה עובדה מדהימה! יש תלמידים שאינם מגיעים לשמירותיהם. כנגד תופעה
זו, נקטו אחראי השמירות יד קשה ותלמיד שלא יגיע לשמירה יקבל תורנות באותו הערב. כנראה שהסיבה
להעדרות מהשמירות נובעת מצדקותם והתמדתם של תלמידי הישיבה בלימוד. תורנות המטבח אשר תקטע
במעט את רצף הלימוד תשפר את זכרונם העיקש של התלמידים.
ראו הוזהרתם!
משה ויהושע במלחמת עמלק / ראובן גפני
פרשת מלחמת עמלק, ובעקבותיה מצוות מחיית עמלק, מעוררות כמה שאלות פרשניות ומחשבתיות. הראשונהשבהן המתבקשת: מה כה גרוע במעשיו של העם העמלקי, שאנו מצווים למחותו תחת השמיים, וה' מכריז
ש"מלחמה לה' בעמלק מדר דר"? מתוך זה עולה שאלה נוספת - האם עם אחר שהיה ממלא את תפקידו של
עמלק, דהיינו מלחמה מוקדמת, וגם אם לא כה מוקדמת אז מלחמה ראשונה בבני ישראל, היה מקבל את אותו
היחס כמו העם העמלקי? נצטרך לברר, מה היתה מטרתו האמיתית של עם זה בבואו להילחם בישראל כה
מוקדם, כיצד מתמודד איתה עם ישראל על פי משה, ומהי ההבטחה של ה' בסופו של דבר.
לו היו בני ישראל הולכים במדבר 40 שנה בלא הפרעה, ונתקלים במלחמה רק בהגיעם לגבולות ארץ כנען,
האם העמים הנלחמים היו מקבלים אותו היחס? מן הסתם לא, שכן פעולתם היתה נתפסת כמובנת מאוד
וכהגנה עצמית. אך גם העמים האחרים, שפגשו בני ישראל בדרך, אינם מקבלים את אותו היחס:
1. הכנעני יושב הנגב (בפרשת חוקת).
2. מדין - שלאחר שבני ישראל נוקמים בהם, אין התייחסות נוספת אליהם.
3. עמון ומואב, שלא מסכימים שנעבור בגבולם - רק מנודים. נראה, שהסיבה הברורה היא, שמלחמת עמלק
אינה מלחמת חוסר ברירה. בהתעלם מכך שזוהי מלחמה בעם שזה עתה יצא מעבדות פרך של 210 שנים
במצרים - נסיבות מחמירות ביותר מצד עצמן - זוהי בעצם לא מלחמה בעם ישראל עצמו, אלא קריאת תיגר
ישירה כנגד ה'. מטרתו היא להוכיח שעם ישראל, למרות יציאת מצרים על שלל ניסיה ומסותיה, הוא עם ככל
העמים, שאיתו נלחמים בשיטות המקובלות, דהיינו מלחמה רגילה [זוהי כנראה, המשמעות של המדרש, בו
משווה עמלק לאדם הקופץ ראשון לאמבטיה רותחת].
כיצד מתייחסים לתופעה "חדשה" זו בני ישראל? שלא כמו במקומות הקודמים [המים המרים, המן, ומצרים
המתקרבים אליהם], הם אינם מתלוננים ובוכים [רש"י הבין, כנראה, שכן צעקו, שכן הוא מצטט מדרש
שמטרת מלחמת עמלק אכן היתה שבני ישראל יצעקו לה']. היינו מצפים שבני ישראל ירימו קול צעקה חסר
תקדים, בציפיה מה' שיבוא ויעזור להם. אך זה לא כך. הם לא פוצים פה, ומחכים להוראות. ניתן להבין זאת
במספר צורות:
1. הם הבינו שצעקות אינן הדרך הנכונה לפתור בעיות [יש להבין, למה דווקא עכשיו הבינו זאת].
2. עוד לפני שהספיקו להבין מה קורה סביבם, ולפני שהספיקו לצעוק, הגיעו ההוראות ממשה.
3. במקרה זה הם לא ציפו לעזרה של ה'. אוכל במדבר ומים מן הסלע, הם היו חייבים לבקש מה', שכן לא
היתה להם שום ברירה אחרת, והם קיוו שה' אכן ימלא את מחסורם. אך למה שה' יעזור במלחמה רגילה? זו
כבר לא יציאת מצרים וזה לא אותו אויב מונומנטלי, ששלט בנו מאות שנים. עכשיו אנו כבר ברשות עצמנו.
ואם כך, אין בכלל ציפיה לעזרה מגבוה. במקרה זה עלינו לעזור לעצמנו.
ניתן לסכם ולומר, שעם ישראל טרם הבין בעצמו, שהוא עם שבו הכל נעשה על פי ה', גם דברים הנראים
טבעיים ביותר. עם ישראל, במובנים מסויימים, עדיין מתייחס לעצמו כעם ככל העמים. לכל עם יש אל שעוזר
לו - וכך גם לנו, אך כל עם גם נלחם - וגם אנו צריכים להילחם ככולם. כל עוד לא מוגרו המצרים, הם עדיין לא
הפכו לעם, אבל עכשיו הם כבר עם ככל העמים.
אם נקבל השערה זו, ניתן לומר שמטרת עמלק, בשלב זה, הצליחה מעל המשוער! אפילו בני ישראל עצמם
משוכנעים שהם עם ככל העמים. לאור מצב זה, משה מבין שעליו לפעול מהר, ולהוכיח לעם שהדברים אינם
כך, ושגם במצב כזה, ה' נמצא עמם והוא הגורם להם לנצח או להפסיד. אי לכך, הוא מודיע ליהושע שיבחר
אנשים למלחמה, והוא עולה ראש הגבעה. למה משה לא נלחם בעצמו הרי לאור נצחונותיו המרשימים בהמשך,
כנגד סיחון ועוג, נראה שהיתה לו יכולת גבוהה גם כמנהיג צבאי? נוסף על כך, לשם מה הוא עולה לראש
הגבעה?
נראה שמשה הבין מיד, שדרושה כאן פעולה כפולה ומורכבת. אם ילחמו כאן מלחמה גשמית גרידא, קיימת
הסכנה עליה הרחבנו קודם לכן. אך בנוסף, קיימת סכנה ריאלית שעם ישראל, במלחמתו הראשונה, פשוט
יפסיד. מצד שני, אם יהפוך משה מלחמה זו למלחמה רוחנית גרידא, בלא שום סיוע ומאמץ פיזי מצד העם,
ישנה סכנה הפוכה: העם עלול לשקוע באופוריה, לקראת כניסתו העתידית לארץ [שאמורה היתה, בשלב זה,
להתבצע תוך זמן קצר]. בשלב כלשהו, ייאלצו בני ישראל להתאמץ גם בעצמם, וכאן - זו הזדמנות מצויינת
להתחיל לשלב בין הדברים.
לפיכך, משה עצמו עולה ראש הגבעה. מהי מטרתו? לפי הרשב"ם - הרמת והורדת ידיים הינה דרך לוחמים
לשלהבם להתאמץ ולנצח. ואכן, כאשר משה מרים ידו - ישראל מדורבנים לניצחון. אך חז"ל לא קיבלו זאת,
וטענו שמטרת משה היתה דירבון העם לתפילה, והסתכלות כלפי מעלה לשמיים, ועל ידי כך להדגיש להם
שתמיד הם יכולים, וצריכים, לפנות לה'.
ואכן, כשהם עושים זאת הם מנצחים, ובכך מושגת מטרה זו. מצד שני, הם צריכים מלחמה פיזית, ועל זה
אחראי יהושע. הם נלחמים - אך מבינים שמלחמה בלא תפילה לא תצלח.
גם לאחר המלחמה, כאשר מתכון זה מוכח כמוצלח, ממשיך ה' לצוות את משה בהתאם לשיטה משולבת זו.
הוא מצטווה לכתוב בספר, שה' ימחה את זכר עמלק, שזו "מלחמה לה' בעמלק מדר דר", שכסאו שלו לא יהיה
שלם עד שעמלק ימוגר. זהו הפן הרוחני במלחמה זו. "ה' נסי" - ה' ניצח את המלחמה, גם אם נדמה לכם,
שעשיתם זאת בעצמכם. מתי בוצעה כתיבה זו בספר? לדעת האבן-עזרא - זהו ספר שלא מצוי בידינו היום. לפי
פרשנים אחרים - זוהי הכתיבה בסוף פרשת כי תצא, בספר דברים. האם כך הוא? לכאורה נראה שלא, שכן
בעוד שבפרשתנו מודגש הפן של ה' בענין זה, שם זה שונה לחלוטין. עם ישראל מצווה לזכור, ועם ישראל
מצווה למחות, וזה בלא כל קשר להבטחת ה'. ואכן, זהו המצב תמיד: אנו מצווים להלחם - כאילו ה' לא עוזר
לנו כלל, ולהתפלל - כאילו איננו נלחמים בעצמנו כלל. אלו הם שני הפנים המקבילים כאן.
משה מצטווה לעשות דבר נוסף: "ושים באזני יהושע". מה פישרו של ציווי זה? המדרש אומר, שכאן נרמז
למשה שיהושע יכניס את העם לארץ. מדוע זה נרמז למשה כבר עתה, הרבה לפני שחטא בחטא הכאת הסלע?
ניתן לומר, שכבר בפרשתנו מתגלים ליקויים שונים בהנהגתו של משה את העם: הוא קוצף על החוטאים
בתלונה על המן, אין לו מענה למתלוננים על חוסר המים, וצועק לה' פעם אחת בלא שום צורך ["מה תצעק
אלי"]. אך ניתן להעלות אפשרות נוספת: אחרי חטא המרגלים, נגזר על משה שלא להיכנס לארץ כמנהיג יחיד
[ע"פ שיטת הרב ברויאר]. אולי, זה רמוז כבר כאן. לאור הצלחת מלחמה זו, אולי כך צריך להילחם גם בכניסה
הקרובה לארץ: משה - כמנהיג רוחני. יהושע - כמצביא בשדה הקרב. אלא שבסוף אין זה מתבצע. לאור זאת
מובן הציווי הנ"ל: האדם המועד ביותר לטעות בנושא זה, של מלחמה על ידי ה' או על ידי העם, הוא יהושע
עצמו. הוא, המצביא, עשוי לחשוב יותר מכל אדם אחר בכיוונים של "כחי ועצם ידי". ואמנם, ידו עזרה, אך
היתה חסרת משמעות בלא עזרת ה'. ולכן משה מצטווה לא רק לכתוב בספר, כלקח לכל בני ישראל, אלא לשים
בפירוש באוזני יהושע.
"הגיד לך אדם מה טוב" -
תגובה למאמר "בין הרמב"ם לקרקגור" / ישראל טאובר
א.
ברצוני להתיחס למאמר, "בין הרמב"ם לקרקגור" שהתפרסם בגליון פרשת וארא. אזכיר בקצרה את הנקודותהעיקריות במאמר: 1. הצו הא-להי זהה עם הטוב המוסרי. אלו לא שני מושגים שונים: "הקב"ה הוא הטוב
והוא המקור לצוויי המוסר המופיעים בשכל ובמצפון" (ציטוט).
2. כיוןן שכך, כשיש סתירה בין הצו הא-להי למצפון, צריך לומר שהמצפון טועה, שהוא אינו מכוייל נכון ויש
לכיילו על פי הצו הא-להי שהוא הטוב המוסרי, הוא המצפון, כפי שצריך להיות. הנקודה השניה הודגמה
באמצעות עקידת יצחק, שבניגוד להסבר של קרקגור (שאע"פ שמצפונו של אברהם התנגד לצו הא-להי בכל זאת
ביצע אותו ולכן הוא אביר האמונה), לאברהם לא היתה שום התלבטות בין מצפונו לצו הא-להי, כי הוא ידע
שמצפונו מטעה אותו וזה הדבר שציער אותו, לא עצם עקידת בנו שברור שמצפונית היא בסדר, כי ה' צווה:
"אברהם שמח לקיים את צו ה', ויודע שהוא הטוב האמיתי. אך דמעות יורדות מעיניו, כי אינו מצליח להבין
מדוע מעשה כזה הוא טוב, בניגוד לכל תחושותיו הפנימיות" (ציטוט).
ב.
ברצוני לסייג את הנקודה הראשונה, וממילא גם את השנייה שנובעת ממנה. לפענ"ד, הצו הא-להי זהה עםהאמת, עם הדבר שנכון לעשותו, אך לא תמיד הצו בהכרח מתיחס לטוב המוסרי, דהיינו למצפון. קרי: איך
המצפון צריך לפעול כשמופיע הצו. ונדגים מעקידת יצחק: אברהם נצטווה לעקוד את בנו, וזה ודאי נכון לעשות
וזו האמת, כי ה' רוצה לבדוק האם אברהם הוא עבדו הנאמן: "כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא
חשכת..." (כ"ב, יב). הסיבה להענות לצו היא במישור האמת. אך האם צו זה רומז לנו שעקידת בן - גם כשה'
מצוה - זהו דבר מוסרי? או בניסוח אחר: האם בעקבות הצו, אנו מחויבים לשנות את כל המערכת הרגשית
מצפונית שלנו, לנטרל אותה, ולא לרחם על יצחק? הצו מבקש לפתור שאלה אחת, האם אברהם נאמן, ואין
דרך לעשות זאת, כי אם על ידי בקשה לעקוד את יצחק. זהו בסה"כ הכלי לפתרון השאלה. הצו איננו מתייחס
לשאלה, האם כשה' מצווה זה בהכרח טוב מוסרי ומצפוני.
וא"כ יש לנו שני כיוונים להסביר את העקידה: כשה' ציווה את אברהם לעקוד את בנו: 1. באותו פרק זמן זה
היה הטוב המוסרי מצפוני, ועל אברהם היה מוטל לכוון את מצפונו על פי טוב זה ולשמוח בבואו לבצע את
המעשה. ולאחר שהמלאך עצר בעדו, הטוב המוסרי מצפוני השתנה, עכשיו שוב אסור לעקוד בנים. או
2. הטוב המוסרי מצפוני נשאר קבוע - תמיד צריך לרחם על הבן הנעקד - ומה שהשתנה, זה שניתן צו א-להי
שמעורבים בו שיקולים אחרים, מעבר לטוב המצפוני של אברהם (כגון: נסיון), שהם אמת, ולכן אעפ"י שכל
היישות המצפונית של אברהם התנגדה לצו, הוא ידע שזו האמת, חרק שיניים והכריע לטובת הצו, הוא לא
שמח בכלל והלך בלב כבד. לדעתי הפס' "ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם" מוכיח את הכיוון
השני: אברהם כל הזמן קיווה שיצחק עוד יחזור. הוא הרגיש שלא ייתכן שה', אבי המוסר שמשתקף במצפונו,
יצווה על כך, כל יישותו המוסרית התנגדה למעשה. לפי הכיוון הראשון אברהם לא צריך לקוות שיצחק ישוב,
אלא לאזן את מצפונו שזה טוב שיצחק יעקד.
ג.
כשיש צו א-להי איננו נדרשים ואף איננו רשאים להתנתק מהמצפון, ויותר חמור, לשנותו. המצפון הוא כלימוסרי רגשי שה' טבע בנו. ה' רוצה ודורש שנרגיש את המצפון.
כשא-להים מצווה, הוא אינו מבקש שנשנה את טבענו כדי שנזדהה ונבין את צוויו, נשנה את הטבע שהוא
בעצמו יצר. א-להים כן דורש שנקיים את צוויו, גם אם לעתים הם מתנגשים עם הטבע כי יש צווים שאנו לא
מסוגלים להבין.
עדיף להיות אדם שלא מבין, ממבין שאינו אדם.
ד.
עד כאן דנו בצו שהוא ברור לחלוטין - ברור שה' ציווה את אברהם לעקוד את בנו. ישנם גם צווים א-להייםשאינם ברורים כ"כ - התורה וההלכה. לא תמיד להלכה יש רק צד אחד, ולעתים צריך להכריע בין מס' צדדים.
הכלי הפרשני שלנו והערובה לבחירה נכונה הוא המערכת המוסרית, המצפון. וכאן בא לידי ביטוי ההבדל בין
שתי הגישות שהצגתי, והנפק"מ היא מאוד רלבנטית לימינו: מה קורה כשאדם שומע צו א-להי המכוון אליו?
האם הוא בוחן איך הצו מסתדר עם מערכותיו הפנימיות, עם המצפון, וכשיש התנגשות הוא לא רץ, זה קשה לו,
הוא מביט לצדדים, ובודק האם זה באמת מה שא-להים צווה אותו; או שהוא משתיק את מצפונו בטענה או
תואנה שזהו הטוב המוסרי - א-להים צווה - ונטול כל מחסום ועכבה, הוא פורץ בדהרה מטורפת קדימה?
שירה חדשה
ההתמודדות
במרוץ תמידינגד הבילתי אפשרי
בלעדיו אי אפשר לבחור חופשי
אך התמודדות איתו גוררת לתהום, לסחי
רק צדיק יוכל להתמודד ולצאת נקי
ורשע שיפול לרגליו זה ברי
הזעקה נשמעת לטוב האלוקי
הצילני מחברת כת הצפוני
חיבור הענפים לעץ החיים / שי ינאי
| ג. ובכן הבה נעמיק לראות הכללים בתורת האידאות הנשמה לאותיות הפרטיות ובחיבורם יגיע אור יקרות. |
ב. תורת משפטי - ה' אמת בכל אות אורה מארת ואם כל ענף לבדו זורח כשצדקו יחדו - עץ החיים פורח. |
א. קו לקו, ד' אמות או תורה שלמה מחיה עולמות כשמן התורה ניבט סביב הכל יחשיך ויעיב? או שמא בזכות התורה בכל אשר נפנה-תזרח האורה. |
מי יעלה בהר ה' / יעקב בן קטורה
| כיפה סרוגה נסתרת מתחת כובע דימעה בזוית עין נוצצת. קומץ בחורים צמודי קירות ממלמלים מתי כבר ?! מי כמכה ה' באילמים. |
כיפת כסף כיפת זהב מעל קשתות פאר באור השמש נוצצת אלפי מאמינים גוהרים ארצה שואגים אללה אכבר מי כמכה ה' באלים |
מים לדוד המלך / יעקב בן קטורה
| הוא פנה מערבה אל מול שמש שוקעה ממדבר יהודה את בית לחם ראה שבעתיים עיף כי בידי עמו נרדף שבעתיים צמא מחום המדבר בלב הומה הוא לחש בקול נשבר "א-להים... צמאה לך נפשי... בארץ ציה ועיף בלי מים". |
הוא פנה למזרח אל מול שמש עולה כלפי עיר מולדתו מעמק האלה מעולף בצמא מול פלשתים במלחמה מעולף אהבה ליקר לו מכל בלשון חרבה הוא קרא אז בקול "מי ישקני מים מבאר בית לחם אשר בשער" |
