בע"ה שבת פרשת אמור, ט"ו באייר תשנ"ו, גליון מספר 546
"אחר שהזכיר כל מיני המומים בקודשים והרחיק אותם מן המזבח, אע"פ שלפעמים יהיה התמים שווה סלע
ובעל המום שווה שתיים... וזה כי הצור תמים פועלו חפץ בתמימות ושלמות הנקרב והמקריב, שיהיה הנקרב
על שלמותו הטבעי והמקריב על שלמותו האלוהי להדמות ליוצרו כפי האפשר. אמר שכמו בענין גבול הזמנים
שהגביל, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע..." (ספורנו בפרשתנו כ"ב, כז)
ביותר. בשלמות יש יותר מזה. עצם השלימות היא הדמות לקב"ה שהוא ומעשיו שיא השלמות, הצור תמים
פעלו. גישה זו מחייבת שאיפה לשלמות לא רק בעבודת ה' אלא בכל דבר ומעשה, כי השלמות וכל שלמות היא
הידמות להשי"ת. צריך לשים תמיד מול עינינו את השלמות כמטרה ולא כאמצעי.
גלעד אלפסי ואהרל'ה ברנשטיין
מזל טוב
עם רעות שרון
חדשות
הצבי ישראל על במותיך חלל. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל צויין בישיבה בערב שירה, שבסופו דיברהרב מדן. הרב דיבר על כך שתחושת הכאב שלנו צריכה להיות בכיוון המשכת דרכם של הנופלים, מעין
הזדהות אח עם אחיו הנופל. בסוף סדר בוקר לימד הרב ליכטנשטיין משניות לע"נ אמציה אילני הי"ד שנפל
במלחמת יוה"כ, ובסוף הלימוד אמר אחיו של אמציה דברים לזכרו.
זה היום עשה ה'. בערב יום העצמאות נערכה בישיבה מסיבה, שבה דברו ראשי הישיבה. בבוקר העביר הרב
ליכטנשטיין שיעור בעניין נטיעה לרבים בערלה , ולאחר שמילאו את כרסם בתורה, יצאו רבים מתלמידי
הישיבה למלא כרסם בדברים אחרים.
לבנון באדיר יפול. חלק מתותחני שיעור ג' הוקפצו ללבנון לסייע במאמץ המלחמתי שם. נאחל: "יאכלו ענבים
וישבעו".
והשלישי נוטל שכר כולם. לאחר "בין הזמנים" מוארך מעט חזרו גם בני שנה ד' שסיימו סוף סוף את שירותם
השלישי, לספסלי הישיבה. נאחל להם התאוששות קלה ומהירה.
תורן התורנים. ברכות לדני אלינסון (ד') שהחליף את אבי הרולד (ה') באחריות על רשימות התורנים.
שיא הניסוי. באיחור רב הגיעה המסיבה המובטחת למשתתפי ניסוי "ויטמין C". לחוגגים הוצגו טבלאות שונות
ומשונות, שמשמעותן עדיין לוטה בערפל. מקורות שלא לציטוט, מסרו לנו שהצלחת הניסוי די מפוקפקת.
(איזהו חכם הרואה את הנולד - עיין דף קשר פורים). ולכם משתתפי הניסוי השוהים בצבא, המנה שלכם
היתה מה זה טעימה!!
דו"ח מצב
הרב עמיטל בשיחתו בביהמ"ד, הביא את הפסוק "אמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר..." (תהלים ק"ז, ב), וצייןאת דברי חז"ל על ההבדל בין גאולי אליהו וגאולי משיח לגאולי ה'. הרב אמר שאמנם הדרך הרגילה לגאולה
היא על ידי אליהו ומשיח, אך יש מצבים בהם הקב"ה בעצמו מתערב וגואל את ישראל. ישנם שני מצבים של
גאולה כזו: 1. כאשר יש חילול ה', הקב"ה מתערב בכדי למונעו. הגאולה בימינו היתה חייבת "לדלג" על משיח,
בגלל חילול ה' הגדול שהיה בזמן השואה. בהקשר לזה התייחס הרב לרבי עקיבא שראה בבן כוזיבא משיח,
למרות הביקורת שהיתה לחז"ל עליו, רק בגלל שהוא מנע חילול ה' והשיב מלכות לישראל.
2. המסלול החריג השני נובע ממצב מסוכן לעם ישראל. הרב נתן דוגמא לכך מירבעם בן יואש, שהשיב את
ממלכת ישראל "לבוא חמת" למרות רשעתו, "כי ראה ה' את עני ישראל מרה מאד ואפס עצור ועזוב ...ולא דבר
ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים..." (מל"ב י"ד, כו-כז). בתש"ח הקימו מדינה להצלתם של אודים
מוצלים מאש. מדינת ישראל היא לא גאולה רק לעם היושב בארץ, אלא היא גאולה לכל יהודי העולם.
בהמשך דיבר הרב על הפלא של חיים נורמליים בארץ אחרי הגלות הארוכה. ר' עקיבא הרואה שועל יוצא
מהר-הבית, מציין דוקא את חזונו של זכריה "עד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים..." ר' עקיבא ידע
להכיר במשמעותם של חיים נורמאליים בארץ, ולכן השתמש דוקא בחזון זה. קשה לנו בתור כאלה שנולדו
בחרות, להבין משמעה של חרות, אך כמו שבפסח חובה עלינו לראות עצמו כאילו יצאנו ממצרים, כך יש ענין
ביום העצמאות לנסות להבין את גודל המשמעות של החרות ואת גודל הנס שאירע, ולהפוך יום זה ליום שכולו
שבח והודאה לה'.
הרב ליכטנשטיין, בשיחתו במסיבה, הזכיר שמעבר להודאה ולשבח על העבר יש לעסוק גם בתפילה ובקשה
לעתיד. בעניין זה דרש הרב במשמעות הפסוק "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו" (תהלים ק"ז,
לב). הרב הבדיל בין התחושות של "קהל עם" המודע יותר לניסים בביטויים חיצוניים, ובין התחושות של
"מושב זקנים" - חכמי העדה המכירים בעומק הפנימי של המאורעות. בהקשר לזה ציין הרב את הנאמר
בפרשת השבוע "והייתם לי קדושים... ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". בפסוק זה יש עובדה - עם ישראל
מובדל מהגויים, מובדלים מריקנות וע"ז. בנוסף לזה יש בפסוק קביעת יעד - "להיות לי". ההבדלה מהגויים זו
מדינה ועצמאות, ומעבר לשאיפה להמשך חיזוק ושגשוג המדינה המשותפת לזקנים ול"קהל עם" גם יחד, יש
להדגיש את השאיפה והציפיה לתיקון תרבותי ורוחני עמוק, שאיפה שקיימת בעיקר אצל הזקנים.
המנוחה בשבת / אופיר סעדון
"באה שבת באה מנוחה"
המנוחה הינה ללא ספק הפן המרכזי בשבת. ברוב המקומות בהם מצווה התורה על איסורי השבת, מנוסחהציווי באופן כללי - "וביום השביעי תשבת" - הפסקת המלאכה - מנוחה.
מהי משמעותה של מנוחה זו? על כך אנסה לענות מתוך עיון בפסוקים.
שביתה קוסמולוגית
"כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את
יום השבת ויקדשהו" (שמות כ' י"א).
לה' ", אך זה עדיין לא מסביר את - "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" - מהו הקשר הטבעי בין המנוחה
לקדושה? מדוע ה' מברך את היום ?
מתי הסתיימה הבריאה?
לאחר היום השישי מופיע הפסוק "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"[1] - בפשטות, לפני השבת. מאידך "ויכלא-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" - הבריאה הסתיימה בשבת עצמה.
המדרש מציג שתי דרכים ליישוב הסתירה: א. ר"ש אומר - בשר ודם, שאינו יודע עיתיו ורגעיו, צריך להוסיף
מחול על קודש. הקב"ה, שידע עיתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום.
ב. מה היה העולם חסר? מנוחה! באת שבת באת מנוחה. כלתה ונגמרה המלאכה .
תירוצו השני של המדרש טוען לתרי אנפי במנוחתו של הקב"ה. מחד - סיום מלאכת הבריאה "ויכלו השמים".
מאידך - בריאה חיובית - העולם חסר מנוחה, והקב"ה מעניק לו את המנוחה בשבת. כך נגמרה המלאכה.
מהי משמעותה של המנוחה - האם העדר בלבד, הפסקה, או שמא יצירה חיובית? אנסה לעמוד על שאלה זו,
מתוך הבנת אופי איסורי שבת מן התורה.
מלאכות שבת
כידוע מן התורה, יכול אדם להתייגע ולהתרוצץ כל השבת - ולא לעבור איסור אחד, מאידך הצתת גפרור תחייבאותו בסקילה.
מקובל להסביר כי אופי האיסורים הינו של יצירה[2].
באופן פרטני - 38 אבות המלאכה הראשונים הינם: א. שלבים ב"סדורא דפת" - יצירת הפת.
ב. שלבים בתפירת הבגד - יצירת הבגד[3].
ג. מס' נוסף של מלאכות קשורות לבניה, כתיבה, שחיטה והבערת אש. גם באלו ישנו כמובן פן של יצירה. באופן
כללי - "כל מלאכות שבת, מתקן חייב ומקלקל פטור", החיוב הינו על יצירה בלבד.
יצירה אחת בכל זאת הותרה:
המשנה בכתובות סא: תוחמת את הזמן המינמלי לעונה האמורה בתורה. הטיילים פעם בחודש, החמרים אחד
בשבת וכד'. בהמשך, הגמ' לא מסתפקת בקביעת תחום לת"ח, אלא אף מציינת את הזמן המיועד לכך. אימתי
עונתן של ת"ח? מערב שבת לערב שבת שנאמר "ואשר פריו יתן בעיתו". ערב שבת הינו הזמן האידאלי ליצירת
הוולד.
הפסקת היצירה - הרמוניה בבריאה.
הקב"ה ברא בעולמו כוחות רבים, ובאופן טבעי ישנו איזון ביניהם. כאשר נחסם כח אחד - כח אחר בא לידיביטוי בצורה מועדפת.
אנסה להמחיש זאת באמצעות דוגמא מחיי היום יום.
ידוע שלעוורים ישנם חושים חדים מאוד. חוש המישוש מאפשר להם לקרא בכתבם המיוחד, חוש שמיעה טוב
עוזר להם להתמצא ועוד. מסופר על הלן קלר (עוורת) שהיתה מביאה לאורחיה את מעיליהם על פי הריח[4]!
היצירה הפיזית של הקב"ה אכן הסתיימה ביום השישי, אך בדיוק באותו רגע החלה היצירה הרוחנית לבוא
לידי ביטוי.
בשבת מצווה אותנו ה' להידמות לו - להפסיק את יצירתנו הפיזית, ועל ידי כך לתת ביטוי לכוחותינו הרוחניים.
ניתן לומר, שתפקידה של השבת הינו פיתוח כישורינו הרוחניים. זוהי משמעות "על כן ברך ה' את יום השבת
ויקדשהו" - ישנו קשר הדוק בין המנוחה לקדושה. מעצם המנוחה מתרומם פוטנציאל הקדושה לרמות חדשות.
בשבת אנו אנשים רוחניים, נשמה יתירה ניתנה לנו. לאור זאת ברור מדוע רצו חז"ל שדווקא יום זה יהיה
ראשית יצירתו של הולד - כך יהיה האחרון רוחני הרבה יותר.
אך יש לשאול, למה אין ביצירה זו של הולד פגיעה בשביתה ? נלע"ד, שבשל היות האדם יצירה רוחנית אין
בכך פגיעה בשביתת היצירה. יסוד האדם ומהותו הנה נשמתו - חלק א-לוה ממעל, רוח ממללא. יצירה זו רק
מגבירה את תפקיד השבת.
שביתה סוציאלית.
"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כ"ג, י"ב ).
חברתית - דאגה לחלש. עיון בפסוקים מראה, כי מושא המנוחה אינו האדם השובת, כי אם המעגל הסובב
אותו[5]. הקשרו של הפסוק תומך אף הוא בגישה זו: הפרשיה פותחת בסדרת מצוות חברתיות, אשר במוקדן
הדאגה לחלש: משפט צדק - איסור הטיית משפט האביון, איסור נטילת שוחד. יחס הוגן לגר - "וגר לא תלחץ",
ואף השמיטה מתוארת באורה החברתי: "ואכלו אביני עמך, ויתרם תאכל חית השדה"[6].
כמובן שערכה זה של השבת - המנוחה כהרפית הלחץ מהשבוע, שייך גם באדון, ואכן בפרשת ואתחנן מצינו:
"למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". ע"פ תפיסה זו, תוסבר היטב המלאכה האחרונה - הוצאה מרשות לרשות. כדי
לא לפגוע במנוחתנו ובמנוחת החלש, נאסרה ההעברה ממקום למקום. כך נזכה גם במנוחה פיזית, הרפית
השרירים.
נסכם: התורה רואה כערך חשוב את לקיחת האויר המחודשת מידי שבוע. זוהי אחת מזכויותיו הסוציאליות
של העבד, אם כי גם האדון נוטל בה חלק ("כמוך").
למי שייכת השבת?
"אמר ר"ל: גוי ששבת חייב מיתה, שנאמר יום ולילה לא ישבותו" (סנהדרין נח:).
השבת שייכת לעם ישראל בלבד.ובכל זאת:
"ת"ר גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד. ר"ע אומר כישראל ביו"ט. ר"י
אומר גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול. ר"ש אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושים
מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול" (כריתות ט.).
מלאכות הקשורות למנוחתו האישית. מ"מ גם הגוים שייכים בשבת. ראינו במאמר כי ישנן שתי מגמות בשבת:
א. התעלות רוחנית כתוצאה מהפסקת היצירה.
ב. שביתה סוציאלית - הרפיה ולקיחת נשימה ארוכה. ההתעלות הרוחנית שייכת בישראל בלבד[7]. הרמב"ם
פוסק כך להלכה יחד עם איסור גוי ללמוד תורה (פ"י מהלכות מלכים ה"ט). גם נימוק הגמרא לאיסור השביתה
קשור לשינויים בסדרי בראשית "יום ולילה לא ישבותו". הגוים א"כ לא קיבלו את השבת הקוסמולוגית.
מאידך, מנוחה סוציאלית - יש. לכולם ברור שלישראל אסור לשעבד את הגר. ת"ק ור"ע מוסיפים נופך של
שבתון[8]: ברמה של חוה"מ, או אפילו ברמה של שבת עם היתר אוכל נפש, כדי לאפשר "וינפש בן אמתך והגר".
בכל דרכיך דעהו / הרב יעקב מדן
בצורי היעלים במדבר יהודה
א.
"מזמור לדוד ה' רעי לא אחסר
בנאות דשא ירביצני על מי מנחות ינהלני
נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו
גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי
שבטך ומשענתך המה ינחמני
תערך לפני שלחן נגד צררי
דשנת בשמן ראשי כוסי רויה
אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי
ושבתי בבית ה' לארך ימים" (תהלים כ"ג)
מקום רע ומפחיד (גיא צלמוות, צוררים). המפרשים כולם ראו בכך מקומות שונים, המצוי (גיא צלמוות)
והרצוי (נאות דשא), או מקומות שונים, בהם דוד נמצא בעת בריחתו משאול. חלקם מסוכנים - בהם דוד מביע
את בטחונו בה', וחלקם טובים ונעימים - בהם דוד מודה לה', שהביאו שמה (כך ביאר למשל רש"י, שנאות
הדשא הן יער תרת וגיא הצלמוות הוא מדבר זיף). התחקות אחרי מקומות נדודיו של דוד עשויה להביא
למסקנה שונה.
ב.
דוד מרבה לשהות בבריחתו מפני שאול במדבר יהודה (עי' תהלים ס"ג). שלוש רצועות אורך בעלות מאפייניםשונים יש במדבר יהודה. הרצועה העליונה, המערבית, היא רמת מדבר בגובה ממוצע של כ400- עד 600
מטרים מעל פני הים. רמה זו משופעת בגבעות נמוכות ובערוצי נחלים שניתן לעבור בתוכם או לחצותם - בדרך
כלל במאמץ ובסיכון שאינם גדולים מדי. מדובר באיזור יבש, עם מעט בארות, מים וגבים. בקיץ חם, ובעיקר
בסופו, האזור הוא חסר מים וצחיח, עד כדי סכנת צימאון קשה למאות אנשים כאנשי גדודו של דוד
המשוטטים באזור זה.
הרצועה התחתונה, המזרחית, הסמוכה לים המלח, היא מישורית עד לערוצי הנחלים. בהליכה ממזרח למערב,
נגד כיוון הנחלים, הולכים הערוצים ומתחתרים לעומק רב, שכמעט אינו מאפשר מעבר ותימרון להולכים
בנחלים, ועליהם ללכת בדרך אחת, ואף זו נחסמת, לעיתים ללא מוצא, בקירבת קו השבר, אל מול המפלים
הגבוהים, "האשדות" (יהושע י"ב, ח). יתרונם של ערוצים אלו, שיש בחלקם מים רבים בכל ימות השנה, ולידם
עצים, צל ואף פירות. דוד ואנשיו נמצאים גם שם - במדבר עין גדי ובמערה.
בתווך נמצאת הרצועה המסוכנת והקשה ביותר - "צורי היעלים", אזור המעבר בין רמת המדבר לערוצים
התחתונים, איזור מצוקי ותלול המלא תהומות ומלכודות, דרכים בלתי עבירות, ואף שם הולך שאול לבקש את
דוד (שמו"א כ"ד, ב).
הבה ננסה ללכת בעקבות דוד ואנשיו במדבר עין גדי, למשל בנחל ערוגות התחתון בחלקו המערבי, סמוך למפל
הגבוה הצונח מנחל ערוגות עליון (אגב, ברשימה קודמת הזכרנו, שנחל ערוגות מתחיל ממש סמוך לנו, למרגלות
קיבוץ מגדל עוז ובעמק ברכה שליד המחנה הצבאי).
האזור שופע מעיינות של מים טובים במשך כל ימות השנה, עצים רבים, צל ועצי פרי מצויים בו בשפע, ובמדבר
שדוד מצוי בו, הוא מתאים לתיאור נאות דשא, מי מנוחות ושולחנו של הקב"ה.
אך באותו מקום עצמו, כשלוש מאות מטרים מערבה, מצוי חלקו המזרחי של נחל ערוגות עליון - גיא צלמוות
אמיתי.
ג.
הבה נפליג בדמיוננו למרדף אפשרי של צבא שאול אחרי אנשי דוד, במורד נחל ערוגות העליון. שאול ואנשיוממערב ודוד יורד במהירות במורד הנחל. הנחל הרחב קימעא הולך וסוגר על דוד ואנשיו, הגולשים במהירות
במצוקי המעוק המזרחי בערוץ העליון. הקירות הולכים ומתרוממים ואין דרך לפנות ימין ושמאל. ממערב
נשמעים קולותיהם של הרודפים. דוד ואנשיו מתקדמים מזרחה, ולפתע - תהום בעומק 140 מטרים ללא כל
דרך. זעקות היאוש של אנשי דוד הלכודים מתנפצות אל המצוק המאיים, ומתערבות בשאגות השמחה של
הרודפים הקרבים. איש אחד בלבד עומד שקט על שפת התהום. הוא פונה למעלה ובפיו משפט אחד:
"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"
בעת שהוא נושא עיניו למעלה מבחין דוד במצוק הדרומי, ממש על שפת התהום, בנתיב התקדמות צר, תלול,מסוכן ומפחיד, העולה מן הערוץ התלול אל רמת חבר שבדרום. בתחושה של אנשים שאין להם מה להפסיד,
מסתערים דוד ואנשיו אל המצוק התלול, עולים בזריזות לשיפוליה הצפוניים של רמת חבר, ויורדים ממנה
במשעול התלול, אי-שם ליד מעלה איסיים או במעלה עצמו, אל המעוק התחתון של נחל ערוגות.
ד.
בהגיעם למטה, מזיעים ומתנשפים, מתנפלים דוד ואנשיו על מעיינות המים הזכים, ומרווים את צמאונם בצילםהנעים של עצי הסרק ועצי הפרי שבנחל התחתון. בעת מנוחתם, לאחר שאכלו מפיתם ומפירות המקום, מוציא
לפתע דוד את כינורו הקטן שלא מש ממנו, ופוצח בשירה:
"מזמור לדוד ה' רעי לא אחסר
בנאות דשא ירבצני על מי מנחות ינהלני
נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו".
"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"
שוב נושא דוד את עיניו כלפי מעלה. מעל ראש המצוק המאיים נשקפים אליו ראשיהם המשתאים של אנשישאול, שלא גילו את המשעול הנסתר, בו חמק דוד, או שלא העזו לעלות בו, והם נאלצים לשוב בבושת פנים על
עקבותיהם.
כינורו של דוד מתנגן לו והולך:
"תערך לפני שלחן נגד צררי".
הרודפים שבים על עקבותיהם. חייל מפוחד מאנשי דוד מעלה את ההשערה שמא הרודפים בעקבותיהם, ודודעונה לו בבת צחוק סלחנית:
"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי".
ה.
תיאור דמיוני מעין זה, יכל להתרחש אף בנחלים אחרים עתירי מים, צל ועצים במדבר עין גדי, או במדבריותהסמוכים לו. הוא יכל להתרחש בנחל דוד, בנחל רחף (זוכרים?), בנחל אשלים, או צפונה משם, בנחל דרגה או
בנחל תמרים. העדפנו ברשימתנו את נחל ערוגות, הן בשל כך שהוא נראה מתאים יותר מאחרים והן בשל חוויה
אישית.
לפני מספר שנים, צעדתי בנחל התחתון בעקבות הרב יואל בן נון נר"ו. בצל אחד העצים, ששורשיו טבלו במים,
הוציא הרב יואל ספר תהילים וקרא את מזמור כ"ג. שם, בעומק השטח, לא היה צריך להוסיף כל הסבר.
המצוק הענק והמעיין אמרו בעצמם את כל הכתוב ברשימה זו.
הדמיון הפרוע שברשימה זו הוא איפוא של כותב שורות אלו. הרעיון והפרשנות - משל הרב יואל הי"ו.
ועל חוויה נוספת מן הטיול ההוא - ברשימותינו הבאות, אם גומר ה' עלינו.
[1] מעניין שבקידוש אנו סומכים - "יום הששי ויכלו השמים..." ומחדדים בכך את התפיסה שהבריאה
הסתיימה ביום השישי.
[2] מבחינה זו, הוצאה מרשות לרשות (המלאכה ה- 39) הינה מלאכה גריעא.
[3] "לחם לאכל ובגד ללבש".
[4] בפורים ניתן להרגיש זאת היטב, חוסמים את הראש/שכל והלב ממריא אל-על.
[5] נקודה זו בולטת לאור הפסוק המקביל בפרשת ואתחנן - "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". אי הזכרתו של
האדם בטעמה של המצוה מוכיח כי מגמת המצוה אינה התפתחותו של האדם, אלא כאמור - דאגה לחלש.
[6] מעניינת ההקבלה: מנוחת השור והחמור כנגד "ויתרם תאכל חית השדה", וכן "וינפש בן אמתך והגר" כנגד
"ואכלו אביני עמך".
[7] יתכן שזוהי מתנה מיוחדת שנתן ה' רק לנו, או לחילופין לתלות זאת בכך שאין לגוי נשמה.
[8] לא רק בחיוב של ישראל ביחס לגר, אלא אף חיוב לגר עצמו.
