בע"ה שבת פרשת קרח, כ"ח בסיון תשנ"ו, גליון מספר 552
"ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני...
אם כמות כל האדם ימותון... לא ה' שלחני
ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה... וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'" (במדבר ט"ז, כח-ל).
משה עורך מבחני אמת: האדמה תבלע את המנאצים, מטה אהרן יפרח. הם יורו מיהו שליח ה' האמיתי. האם
בני ישראל משתכנעים? "וכל ישראל אשר סביבתיהם נסו לקלם כי אמרו פן תבלענו הארץ". מדוע פוחדים
ישראל? האדמה בולעת את המורדים ולא אותם. אפשר שחשבו, שמגיע להם עונש על פקפוקם, על חוסר
אמונתם במשה.
האפשרות השניה היא, שגם במבחן האמת עצמו לא האמינו: אין הוכחה שהאדמה פוצה את פיה על פי ה'. משה
היה יכול לעשות זאת מעצמו בכוחותיו, ואולי זו סתם רעידת אדמה מקרית, היכולה לפגוע גם בהם.
אכן, נסים אינם הוכחה מכרעת. הם ראיה המקרבת לאמונה, המחזקת את המאמין, אך אינה הוכחה ניצחת.
וכך אומר הרמב"ם (יסודי התורה ח', א): "המאמין על פי אותות יש בליבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט
וכישוף".
מכיון שאין הוכחה מכרעת, ה' אינו מעניש את המתלבט, את המפקפק. המגיפה ממיתה את המתלוננים, האש
אוכלת את המורדים, את אלו שנוקטים עמדה - וכופרים. אבל האדם החי בחוסר ודאות, שאינו יודע מה
האמת, המעלה שאלות וחותר להגיע לאמת פנימית, לאמונה - הוא אינו נענש. איש זה אינו יכול לעשות שקר
בנפשו ולומר "אני מאמין", כאשר הספק מקנן בליבו. הוא איש אמת.
"כי הדעה אינו הענין הנאמר בפה אלא הענין שהצטייר בנפש כאשר מאמתים אותו" (מו"נ ח"א, פ"נ).
עמית ורהפטיג ואהרל'ה ברנשטיין
מזל טוב
יה"ר שתזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים
לדורון ובתיה פרידלנדר לנישואיהם
יה"ר שתזכו להקים בית נאמן בישראל
מזל"ט גם לאח - טלמון
לגזור ולשמור. לקוראנו הנמצאים בקצווי הארץ שטרם הגיעה אליהם הידיעה - ביבי ניצח!
קולות נודדים. בין שאר מחנות צה"ל והמוצבים, הגיעה הקלפי הנודדת גם לבט"ר הר עציון. את פני חיילי
השל"ת שניגשו להצביע במועדון קידם שלט צבאי - "חייל, שפר הופעתך!" (איפה הגרביים?!).
שהלך להשתטח על קברי אבות. במסגרת סיורי יום הששי, סיירנו השבוע בעיר חברון. פתחנו במערת המכפלה,
והמשכנו דרך האתרים היהודיים בעיר (בית הדסה, תל רומיידה ועוד).
ספרתש! הצבא לא עוזב אותנו. ביום שלישי זכינו לביקור נוסף של חביבינו - אנשי ה"מדור". האמתלא הפעם -
ביקורת של"ת. ("באותו יום הוסיפו 18 ספסלים בבית המדרש...").
לא הביישן למד. נשמתו של חוטא נתגלגלה לה בחתול אפור פרווה. לשם תיקון עולמו הרוחני, החליט הלז
לגדול בתורה. בתחילה בחר בראשות הישיבה - והתיישב לו על כסאו של הרב ליכטנשטיין. בהמשך, מתוך
ראיה מציאותית יותר, הסכים להיכנס לשיעור היומי. לאור התגובה הצוננת שקיבל - נעלב, ונאלץ להסתפק
בשוטטות במבואה ובפנימיות.
ב-י-ז-י-ו-ן. מספר הרזרבות שהופעלו בזמן האחרון מגיע למספר שיא: שמירות ותורניות בימי חול, ובעיקר
בשבתות. "למה לי רב זבחיכם אמר ה'... כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי".
| בית הישיבה משתתף באבלם של אסף וישי רוזן-צבי במות עליהם אביהם אריאל ז"ל המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים |
דרכי העברת הטומאה / הרב ליכטנשטיין*
א. מי הם המטמאים והנטמאים.
בין אבות הטומאה ישנם כמה שמוגדרים ש"טומאה יוצאת מגופם". אלו הם זב, זבה, נידה, יולדת, ואולי גםמצורע. בנידה (מב) דנים האם בעל קרי טמא משום שנוגע בשכבת זרע, או שמוגדר כ"רואה", בדומה לזב וכו'.
על פי פשט המשניות ברור שבעל קרי ראשון לטומאה בלבד, אך ה"מי נפתוח" טוען שלדעה השניה בגמרא,
דומה בעל קרי לשאר אלו שטומאה יוצאת מגופם, ומוגדר כאב הטומאה. בועל נידה אף הוא אב, אך לא ברור
מה מעמדו ביחס לאחרים.
באופן כללי, רק חפצים שמוגדרים כ"כלים" מקבלים טומאה. אך הרמב"ם מביא לפחות חריג אחד. בהלכות
מקוואות (א', ד) פוסק הרמב"ם שמפץ (=מחצלת) אינו נטהר במיקוה, משום שאינו כלי, ומיטמא במשכב רק
מגזירת הכתוב. הרמב"ם מוסיף וקובע (כלים כ"ג, א), שמדאורייתא מפץ אף אינו נטמא בטומאת מת, וגם זה
משום שאינו כלי (כנגד שיטתו של תוס' (נידה מט.)). אם כן, ישנו מקרה של חפץ שמקבל טומאה (טומאת
משכב ומושב) אף שאינו כלי.
ב. טומאת משכב ומושב.
במהלך הרגיל של קבלת טומאה, החפץ הנטמא מקבל את הטומאה, בלא שזהותו משתנה. אך טומאת משכבומושב חורגת מעקרון זה: במשכב ומושב החפץ מקבל זהות מסויימת, וזהות זו טימאה התורה. כדוגמה אפשר
להביא בועל נידה. לכאורה, בועל נידה אינו מקבל את הטומאה מהנידה על ידי הבעילה, אלא הבעילה מחילה
עליו שם מסויים, שאותו טימאה התורה (יש להעיר, שהגמ' בנידה (לג) מעלה הווא אמינא, שבועל נידה יהיה
טמא רק כל עוד הנידה אותה בעל גם היא טמאה. להבנה זו משתמע שאין לו טומאה עצמאית - אך הווא אמינא
זו נדחית).
נראה שכן הוא לגבי משכב ומושב, הטמא אינו מעביר אליהם את טומאתו, אלא מחיל עליהם שם - "משכב
הזב/הנידה וכו' ", ובמשכב כזה נוצרת טומאה עצמאית.
עקרון זה משתקף, קודם כל, בכך שאין ירידת דרגה בטומאה. משכב הזב הריהו אב הטומאה, כמוהו כזב
עצמו. וכן גם במטמאי משכב ומושב האחרים. הגמ' בב"ק (ב.) קובעת שבטומאה "תולדותיהן לאו כיוצא בהן",
כשכוונתה לכך שכל העברה של הטומאה מורידה אותה בדרגה. משכב ומושב חורגים מכלל זה, ומשתמע
שטומאתם עצמאית, ולא תולדה של הטמא ששכב עליהם. ייתכן שזו הסיבה בגללה אין צריך דווקא "כלי"
למשכב ומושב וגם מפץ שאינו כלי, נטמא בדרך זו (על פי פסק הרמב"ם). כלי נדרש במקום שישנה העברת
טומאה. במשכב אין העברת טומאה, אלא יצירת טומאה חדשה, החפץ שנוצרת בו טומאה אינו צריך להיות כלי
(לדוגמה: רוקו ומימי רגליו של זב, וכן מת, ודאי לא עונים על הדרישות שמאפשרות קבלת טומאה).
ג. שני מסלולים בטומאה.
יתכן שישנן שתי דרכים להעברת טומאה במשכב ומושב: 1. שינוי זהות החפץ כנ"ל. 2. העברת טומאה באופןרגיל (ללא שינוי זהות החפץ). נביא מספר דוגמאות לדרך זו: בועל נידה הופך את משכבו לראשון בלבד, שלא
כשאר אלו שטומאה יוצאת מגופם. לכאורה הלכה זו תנומק בכך שבועל נידה אינו ממש אדם שטומאה יוצאת
מגופו. התורה הטילה עליו דיני נידה, אך הוא אינו נידה בגברא. על פי דרכנו נוכל להסביר שמשום כך אינו
יכול להחיל שם "משכב הנידה" על משכבו, ויכול רק לטמאו על ידי העברת טומאתו אליו. לכן משכבו אינו אב,
אלא ראשון בלבד.
דוגמא נוספת, בעירובין (כז) קובע ר"ת שאם שכב זב על חפץ שאינו מיוחד למשכב, החפץ הופך לראשון
לטומאה (אף בלא שנגע בו). נראה שר"ת גורס שבמיקרה כזה החפץ לא יכול להיות מוגדר כ"משכב הזב"
בחפצא, ויש כאן העברת הטומאה בלבד. (אמנם, שאר הראשונים שם חולקים על חידושו של ר"ת - אך אפשר
להסביר שאינם דוחים את ההלכה העקרונית של אפשרות העברת טומאה על ידי משכב, אלא גורסים ששכיבה
על חפץ שאינו מיועד לכך אינה מוגדרת כלל כשכיבה).
יש להעיר לפי המהלך שהוצע לעיל, שאם אכן משכבו של בועל נידה מקבל טומאה בלבד, ולא מתחדשת בו
טומאה מקורית, לא יוכל מפץ - שכזכור אינו מקבל טומאה (אלא רק זהות חדשה) - להטמא כמשכב בועל
נידה.
ד. אופי טומאת מגע.
הדרך המרכזית של העברת הטומאה היא מגע. אפשר להבין שבמגע מטמאת הזיקה הפיזית, במציאות שלהשקה בין שני עצמים, או שמעשה המגע מטמא. אמנם, חפץ דומם יכול לטמא חפץ דומם אחר, ושם ודאי קשה
לדבר על מעשה כלשהו. אך יתכן בכל אופן שבאדם יש גם טומאה שנוצרת על ידי מעשה מגע. נפקא מינה תהיה
למיקרה בו יש מעשה מגע, אך אין מציאות של נגיעה פיזית.
הרמב"ם (טומאת מת א', ג) קובע: "ונראה לי שאם נגע בציפורניו או בשיניו נטמא, כיוון שהם מחוברים לגוף -
הרי הם כגוף". אמנם, בהלכות מטמאי משכב ומושב הוא פוסק, שאם נושא אדם טהור ציפורניים של זב
ולהיפך, "יראה לי שטומאה זו מדבריהם" (ח', יא). ייתכן שכשמדובר בטומאת מגע די במעשה המגע, המתקיים
גם על ידי שיניים וציפורניים, וע"כ טמא מדאורייתא, (על אף שבמשא אין בכוחם לטמא. כי אינם הטמא
עצמו). ייתכן אף להרחיב קטגוריה זו: מקבילים במשהו לשיניים וציפורניים באדם הם 'שומר' ו'יד' בדוממים.
ייתכן שגם בהם שיש מעשה מגע יטמא, למרות שלא נגע פיזית בפרי עצמו. כמו כן יש לדון באפשרות שקיים
הבדל באם האדם הוא הנוגע בציפורניו, או אחר הוא המגיע טומאה אליהן.
ה. סניפיה של טומאת מגע.
ישנם מקרים בהם ברור שאין מגע פיזי, ובכל אופן הם מסווגים כטומאת מגע. כאשר מת, או חפץ שטמאטומאת מת בדרגת אב הטומאה, נמצאים מעל או מתחת לאדם, הוא נטמא. טומאה זו נקראת "טומאה רצוצה".
מהסוגיה בחולין משתמע שטומאה רצוצה מסווגת כמגע. אם אכן כך, יש לדון האם בטומאה רצוצה כלולים
שני הפנים של טומאת מגע, או רק מציאות של מגע, שאינה מוגדרת כמעשה. ייתכן גם שטומאה רצוצה יסודה
בדין של צירוף, בדומה להלכה שכלים מצרפים כל הנמצא בתוכם ליחידה אחת בקודש (חגיגה כג:). כך או כך,
בטומאה רצוצה אין מגע פיזי, ואם נראה אותה כסניף של טומאת מגע - לפנינו דוגמה לטומאת מגע שאין בה
נגיעה פיזית.
יתכן שדוגמה אחרת לאפשרות כזו תימצא בכלי חרס. כלי חרס אינם מקבלים טומאה מאחוריהם, אלא
מאוירם, אף אם אין מגע פיזי כלל בין המטמא לכלי. הראשונים גורסים שטומאה זו יסודה בטומאת מגע (ב"ק
כה:). הגמ' בשבת קלח: מעלה אפשרות שכששרץ ופת נמצאים יחד בתנור הפת ראשונה לטומאה, כאילו השרץ
נגע בה במישרין. לה"א זו, ודאי בטומאת כלי חרס רואים את השרץ כאילו הוא ממלא את כל חלל הכלי ונוגע
בכולו. ייתכן שגם למסקנה, שהפת שניה לטומאה בלבד, העקרון היסודי לא נדחה, ויש כאן טומאת מגע שאין
בה נגיעה פיזית.
הגמרא בשבת פב. קובעת "נידה אינה מטמאה לאיברים". רש"י שם מסביר שכוונת הגמ' היא שאם חתכו איבר
מנידה אין הוא מטמא. הדבר לכאורה פשוט: אשה היא הטמאה נידה, ולא רגל, ולכן הרמב"ם מציע פירוש אחר
(מטמאי משכב ומושב ח', ד). לשיטתו, אם נידה מכניסה לכלי חרס אחד מאיבריה, בלא לגעת בו, הכלי טהור.
הראב"ד שם חולק על הרמב"ם בנחרצות, וגורס שהכלי טמא. הראב"ד מוסיף ומסביר שהגמ' קובעת, שאם רק
איבר אחד של הנידה נמצא על המשכב, אין הוא יכול לטמאו, כשאף זו הלכה הגיונית כשלעצמה.
ייתכן ששורש מחלוקתם באופי טומאת כלי חרס. לראב"ד מדובר בטומאת מגע, וברגע שאיבר של הנידה נמצא
בחלל הכלי, כאילו נגעה בכלי כולו - ולכן זה טמא. לרמב"ם, לעומת זאת, טומאת כלי חרס אינה מבוססת על
טומאת מגע. (אך ייתכן גם שמחלוקתם מתמקדת בהגדרת המטמא: גם אם טומאת כלי חרס ביסודה היא
טומאת מגע, צריך נוכחות מלאה של האדם בתוך חלל הכלי, כדי שתופעל טומאה זו. מקצת שרץ - הריהו שרץ;
אך מקצת אדם איננו אדם).
אם כן, ייתכן שטומאה רצוצה וטומאת כלי חרס מציבים בפנינו מודל של טומאת מגע, שאינה כרוכה בנגיעה
פיזית.
בכל דרכך דעהו / הרב יעקב מדן
אל מערת האימה ומערת האיגרות
א.
'מסורת' היא במכללת הרצוג שליד הישיבה ("המכון" - בלשון העם), לפתוח את לימודי הקיץ ביום ראשוןשלאחר חג הפסח - ביום של סיור לימודי.
לפני מספר שנים חל אותו יום א' בכ"ז בניסן - יום נפילת גטו ורשא - 'יום השואה'. הנהלת המכללה התלבטה
האם היום מתאים לסיורים המשלבים לימוד עם טיול, ומעט תמהנו על כך, שהרב יואל בן נון התעקש להוציא
את הסיור ביום הנזכר. יצאנו אחריו לנחל ערוגות ולנחל חבר, ועל חוייה אחת מן הטיול (כבר כתבנו במדור
זה, "על צורי היעלים במדבר יהודה").
בשורות אלו נכתוב על עיקרו של הסיור ההוא, ועל התרשמותו האישית של כותב השורות. ממילא נענה גם על
השאלה האם היה מוצדק לערוך את הסיור ביום נפילת גטו ורשא.
ב.
למרות האביב, היה זה יום חם במיוחד (כארבעים מעלות), ואנו העפלנו את מעלה איסיים בשעת הצהרים,בצאת השמש בגבורתו. כבר אז לא היינו צעירים, והגענו לרמת חבר, למערת האימה ולמערת האיגרות שבנחל
חבר כשאנו עייפים, עייפים מאוד. שם התחלנו ללמוד על המקום.
כל הסימנים מורים, שאנשי היישובים שבאזור עין גדי הצטרפו למרד בר כוכבא, והיוו את אגפו המזרחי של
המרד (האגף המרכזי במרד היה כידוע באיזור גוש עציון, ועל כך עוד נרחיב ברשימותינו הבאות, אם גומר ה'
עלינו). משפרצו הרומאים את שרשרת ביצורי המורדים שבדרום, בעת שחיילותיהם נעו מצפון מאזור
ירושלים, הם עברו ממבצר למבצר גם במדבר יהודה, ולאחר שכבשו את ההרודיון מידי לוחמי בר כוכבא, הם
המשיכו להתקדם לכיוון דרום מזרח, כלפי מדבר יהודה. ישובי עין גדי נאלצו לנטוש את בתיהם ולהעפיל
לרמת המדבר. הם התחבאו במערות במצוקי הואדיות, ולא תמיד ברור לנו איך הצליחו להגיע שמה. באיזור
שאנו דנים בו מצויות מערות רבות עם שרידי הלוחמים, בני משפחותיהם ורכושם. מן המערות היותר קשות
לגישה הן מערות נחל חבר - מערת האימה ומערת האיגרות. שרידיהם נמצאו גם בנחל צאלים, בנחל הרדוף
וכמובן אף בנחלים הצפוניים יותר - בנחל מורבעת, קומראן ועוד.
נחל חבר הוא נחל קשה לגישה במיוחד, והוא כמעט בלתי עביר לחלוטין. אנשי עין גדי וסביבתה יכלו להגיע
למערותיו רק דרך נחלים אחרים, ומעלה איסיים העולה מנחל ערוגות לרמת המדבר הוא הדרך העתיקה
הידועה ביותר באזור זה. בימי הקיץ החמים, שבהם התמוטטו ביצורי המרד (בקיץ שבו נלכדה ביתר), ייתכן
שטיפסו במעלה קשה זה הלוחמים המובסים ובני משפחותיהם, רצו את רמת חבר מצפון לדרום, והתחבאו
במערות נחל חבר, כשבליבם תקווה שלא יתגלו, ושהאויב לא יוכל להגיע אליהם. עמידה אל מול המערות
המצויות באמצע מצוק שגובהו מאות מטרים, מעלה השתאות על העזתם של הנמלטים, שנכנסו אל תוך
המערות. ההנחה היא, שהנמלטים השתלשלו למערות מראשי המצוקים המצויים בגובה שמונים עד מאה מטר
מעל המערות, או שנכנסו למערות בדרך שאינה ידועה לנו, ושנהרסה ברבות הזמנים. הנמלטים הביאו עימם
אוכל, מים ורכוש, ועם כל אלו נכנסו למערות.
אך הם נתגלו בידי הרומאים. הרומאים חששו להיכנס למערות, ולכן הטילו עליהן מצור. ישנם סימנים ברורים
למחנה רומאי מול מערת האימה ולמחנה אחר אל מול מערת האיגרות. הנצורים לא יכלו לצאת ממערותיהם
ולהביא מים ומזון, הם מתו ברעב ובצמא בתוך המערות, לעיני הרומאים הצופים עליהם מראש המצוק. המצור
היה ממושך מאוד, הנצורים החזיקו מעמד זמן רב, ובחרו למות בייסורי רעב מליפול בידי הרומאים.
ג.
המערות נתגלו על ידי בדואים לפני כחמישים שנה, ונחפרו למטרות שוד. חפירות מסודרות החלו בהן בשניםשלפני מבצע קדש ושוב - בשנים תש"כ-תשכ"א, בהנהלת יגאל ידין וי' אהרוני. נאספו שם עשרות שלדים של
גברים, נשים וילדים, כלי בית רבים, מטבעות, מסמכים ועוד.
נעיר בקצרה על כמה מן הממצאים:
א) על המטבעות ישנה כתובת - שמעון בר כוסבא נשיא ישראל. הצורה הטבועה בהן לעיתים היא של ארבעת
המינים אגודים כאחד - לולב אחד, אתרוג אחד, הדס אחד וערבה אחת. מימצא זה מעניין, משום שעולה ממנו
שלוחמי בר כוכבא נהגו כשיטת ר' עקיבא במשנה בפרק ג' בסוכה, ולא כשיטת ר' טרפון ור' ישמעאל, שסברו
שאוגדים עם הלולב שלושה הדסים ושתי ערבות. ולרבי עקיבא שם - "כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס
אחד וערבה אחת". גם העצמות מלוקטות בסלים כשיטת רבי עקיבא ולא כרבי ישמעאל. כל זה תואם את
המסורת, שהמרד נוהל בידי תלמידיו של רבי עקיבא ובהשראתו. על המטבעות טבוע גם תאריך לחרות ישראל
או לחרות ירושלים.
ב) נמצאו איגרות ובהן הוראות של בר כוסבא ללוחמיו בעינגדי, ציציות עם תכלת ושטרות מכר וכתובות.
ג) המציאה החשובה ביותר והאנושית ביותר היא הארכיון של בבתא בן שמעון. אשה זו, שהיתה עפ"י
שטרותיה כבר מבוגרת, נטלה עימה למערה את כל שטרותיה, תביעותיה המשפטיות, כתובתה ומלוותיה, מה
שמוכיח שהיא וחברותיה התכוונו לחזור לבתיהן עם שוך הסערה. התקווה התמימה שהסערה אכן תעבור
והיהודים יוכלו לשוב לבתיהם עם הנצחון - נוגעת ללב. למרות החורבן והתבוסות, לא (רק) אנשים מיואשים
הלכו למדבר, אלא גם בעלי תקוות תמימות, שהאמינו שסוף הטוב לנצח.
ד.
כבר בעת הקמת המדינה חלמו בן גוריון ומצביאו - יגאל ידין על מציאת תעודותיהם של הקנאים, לוחמי המרדהגדול ולוחמי בר כוכבא. כשכאן בארץ ספרו כל פרוסת לחם וכל כדור תחמושת מחוסר אמצעים, הורה בן
גוריון לקנות בארצות הברית את מגילות הלוחמים העבריים, שנשדדו בידי הבדואים ונמכרו מעבר לים. בן
גוריון ויגאל ידין ראו את צה"ל כממשיכו של צבא בר כוכבא וניסו לגבור על הפער בן אלפיים השנים בין הצבא
האחרון של עם ישראל בארצו לבין צבא ישראל המתחדש בעת הכרזת העצמאות בדורנו. אדם שלישי חבר
לשני בעלי החזון הרחב הזה - הרב שלמה גורן זצ"ל, שדמה עד מאד לבן גוריון, ופיתח עימו בשל כך יחסים
מיוחדים. הרב גורן היה זה שלחם להבאת עצמותיהם של לוחמי בר כוכבא בטקס ממלכתי ובקבורה צבאית
ממלכתית בידי צה"ל. לוחמי בר כוכבא, שהובאו לקבורה כעבור אלפיים שנה במסוק של צה"ל ובטקס צבאי
מלא בידי מי שהיה הרב הצבאי הראשי - ביטאו את הקשר בין שני הצבאות ואת התחושה שהשלשלת לא
פסקה. שתקוותה של בבתא בת שמעון התמימה - לא היתה לשוא.
ה.
בעירוב שמשו של יום כ"ז בניסן מצאנו עצמנו על ראש מצוק תלול, מעל לתהום הייאוש ואל מול מערתהתקווה, דנים על תקוותם האחרונה של לוחמי גטו ורשה וחבריהם אל מול השריון הגרמני, שרידיהם של אלו
עוד זכו לראות את מדינת ישראל המתחדשת. בהתרגשות חנוקה שרנו שם אל מול השקיעה את "אל נא תאמר
הנה דרכי האחרונה" - שיר הפרטיזנים - שבקע ועלה גם מסל השטרות של בבתא, שייתכן שעברה את כל הדרך
הקשה במעלה איסיים ביום לוהט, עם אמונה, שיום אחד תרד משם לביתה בעין גדי. כפי שירדנו אנו מיד אחר
כך בערב המחשיך, כדי לשיר כעבור שבוע את שירת 'התיקוה' בבתינו המרווחים, יובל שנים אחרי שיר
הפרטיזנים ואלפיים שנה אחרי לוחמי בר כוכבא.
[*] על פי שיעור שהועבר ב"חבורות". הדברים לא עברו את ביקורת הרב; סיכם - חיימי נבון.
