בע"ה שבת פרשת פנחס, י"ט בתמוז תשנ"ו, גליון מספר 555
"א-לוהי הרוחות - הא-ל שהוא יודע דעת של כל רוח של כל אחד ואחד. איזו בגבוהה איזו בנמוכה איזו הימנית
ואיזו קפדנית" (ילקוט שמעוני פנחס, כ"ז).
ומשם ללמוד עליו ולנסות להבין אותו. אצל אנשים מבוגרים קשה להגיע לעומק כזה. אדם מעדיף להציג את
עצמו באופן מסויים, בדרך כלל ע"פ שיקולים חיצוניים ולא בהתאם למהותו העצמית הייחודית. אנחנו
חוששים לחשוף את עולמנו הפנימי בפני אחרים ולפעמים גם בפני עצמנו.
במיוחד בהוויית החיים המודרנית בה שאון החיים הבלתי פוסק, והריצה האינסופית מהווים חלק מהותי מחיי
היום יום, אדם יכול לגדול ולהתפתח מתוך תודעה חיצונית גרידא מבלי לחדור ולהכיר את עולמו הפנימי
המיוחד. הוא יודע כיצד לחיות ולמה לשאוף ובכך הוא עוסק כל הזמן, אך את אישיותו המיוחדת טרם זכה
להכיר.
משה לפני מיתתו מבקש "ואין דעתן של בניך דומין זה לזה... מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לאחד ואחד לפי
דעתו..." (במדבר רבה, כ"א). גדולתו של מנהיג ומורה דרך היא בכך שיוכל וגם יעז לפנות לנקודות הפנימיות
ביותר שבנפש האדם ולהאיר אותן, ובהתאם להן להורות לאדם את הדרך המיוחדת והמיועדת לו.
אבל גם ללא מורה דרך, כל אחד מוכרח "להפגש" עם עצמו לדעת מי הוא באמת ומה כוחותיו ורצונותיו. מי
שיתעלם מחלקים ניכרים בנפשו יוכל לחיות ככל האדם, אבל למעלת האדם השלם לא יגיע. במובן זה האדם
השלם הוא בעצם האדם החסר, היינו, זה שמודע לחסרונותיו, ושדרך התפתחותו הרוחנית מותאמת למצבו
הפנימי האמיתי.
אהרל'ה ברנשטיין ועמית ורהפטיג
מזל טוב
בורא עולם בקנין השלם זה הבנין
חדשות
לילה ראשון בלי רמב"ם. השבוע זכו סוף סוף בני שיעור א' (להלן: הצעירים) לטעום טעמו של צבא. בבוקר יוםשלישי השכימו קום, נפרדו מאבא ואמא בדמעות וחבוקים פנו ללשכת הגיוס שבתל השומר, שם ישהו זמן
ממושך (יומיים) לשם התחיילות.
קדוש ד'. שמועות מספרות שאת הלילה בתל השומר בילו החיילים החדשים בשמירה הדוקה על האוהלים
(שומר לכל אוהל...) יש לציין שכלי הנשק היעילים ביותר שנראו בסביבה היו כמה סכיני מטבח וזוג גרביים
משומשים. עד סגירת הגיליון לא נודע על אף שומר שנמנם במשמרתו חלילה.
תוקנה המנורה ברמפה. המנורה ברמפה תוקנה.
דוור אחר. תודות לחגי יונגר (ה) עם סיום תפקידו במחלקת ההפצה של העתון הפופלרי בישיבה (דף קשר).
ברכת הצלחה לדוור החדש.
ופלים בוטנים ודברי תורה. תודות למושי זלצמן (ד) עם סיום תפקידו כמפקד יחידת הביקורים. ברכת הצלחה
לאחראי החדש יוסי אורנשטיין (ג).
אמונתך בלילות / הרב יהודה שביב[*]
א.
"בא חבקוק והעמידן על אחת - 'וצדיק באמונתו יחיה' " (מכות כד.). מיצה חבקוק וריכז כל תרי"ג המצוותבמרכזית שבהן - אמונה. כדברי הפסוק "כל מצותיך אמונה" (תהלים קי"ט, פו).
מן הראוי לחשוף את הרקע לקביעה נבואית זו - "וצדיק באמונתו יחיה".
"המשא אשר חזה חבקוק הנביא. עד אנה ה' שועתי ולא תשמע, אזעק אליך חמס ולא תושיע. למה תראני און
ועמל תביט ושד וחמס לנגדי, ויהי ריב ומדון ישא. על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט, כי רשע מכתיר את
הצדיק על כן יצא משפט מעקל" (חבקוק א', א-ד).
והפתרון - "ראו בגוים והביטו והתמהו תמהו, כי פעל פעל בימיכם לא תאמינו כי יספר. כי הנני מקים את
הכשדים הגוי המר והנמהר... אים ונורא הוא... כלה לחמס יבוא..." (שם שם, ה-ט).
והזעקה מעתה גדולה עוד יותר - "טהור עינים מראות רע והביט אל עמל לא תוכל, למה תביט בוגדים תחריש
בבלע רשע צדיק ממנו. ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא משל בו..." (שם שם יג-יד).
זעקה זו אי אפשר לה להידום עד שתיענה - "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור, ואצפה לראות מה ידבר
בי ומה אשיב על תוכחתי" (שם ב', א).
ובא המענה הא-להי - "ויענני ה' ויאמר כתב חזון ובאר על הלחות... כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, אם
יתמהמה חכה לו כי יבא לא יאחר. הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה" (שם שם, ב-ד).
זהו הרקע: הארץ מלאה אוון ורשע וחמס, תורה ומשפט מושפלים לדיוטא תחתונה וצדיק זועק ואינו נענה.
כאשר כבר נענה, אומרים לו: "עוד חזון למועד... וצדיק באמונתו יחיה". הרי זה גילויי לעניינה ומהותה של
המצוה. "אמונתך בלילות", לילה - זמן המצוה.
ב.
בהקדמה לתורת התארים (מורה הנבוכים חלק א', פרק נ) אומר הרמב"ם: "דע כי האמונה אינה העניין הנאמרבפה, אבל העניין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו, שהוא כן כמו שצוייר".
אין האמונה עניין להצהרות ודיקלומים. אין היא אף עניין לציור דמיוני שבנפש, אלא לציור פנימי, שאינו נראה
כך במציאות, ובכל זאת מאמינים שהמציאות האמיתית כך צריכה להיראות, כפי שמצוייר הדבר בנפש. ציור
זה יכול להיות מצוייר כתוצאה מקבלה, מסורת, עיון ואף מרגעי חסד אמיתי בהבריק הברק להאיר לרגע משהו
מתמונת האמת, וכיוצא באלה מקורות.
ברור איפוא, כי אין עניין לאמונה כשעיני בשר רואות התאמה מלאה בין הציור שבנפש לבין תמונת המציאות.
קשה גם לראות מקום לאמונה שתגשר על פני סתירות ממשיות, שהרי לא דורשים מן האדם להיות כובש פניו
בקרקע ולא לראות את המציאות נכוחה. עיקר האמונה בלילה, כאשר תמונת המציאות אינה בהירה, כאשר
הכל עוטה עלטה. אז יש מקום לאמונה, כי המציאות האמיתית, אותה יראו כשיאיר האור זהה לזו המצויירת
בנפש. "ואמונתך בלילות".
ג.
באמת, ראוי לו לאדם להיות דבק באמונה גם כשלמראית עין התמונה שונה וסותרת, אלא שאז ישנה משמעותחדשה לאמונה.
המלה אמונה נקרית לנו לראשונה בפרשת בשלח, בתיאור המלחמה עם עמלק. שם נאמר: "והיה כאשר ירים
משה ידו וגבר ישראל... וידי משה כבדים... ואהרן וחור תמכו בידיו... ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (שמות
י"ז, יא-יג).
אמונה המופיעה כאן משמעה קיום יציבות - החזיקו מעמד איתן, השאירו את הידיים יציבות עד חשכה.
ברם, במשנתו של ר' נחמן מברסלב הוסטו הדברים לכאורה מפשטן ושימשו כאסמכתא ל'תורה' בעניין אמונה.
" 'ויהי ידיו אמונה...' - כי יש כמה מיני אמונה, יש אמונה שהיא רק בלב. והעיקר שצריך להיות לאדם אמונה
כל כך עד שיתפשט בכל האברים... וכשיש לו אמונה כזו, בא מן האמונה אל השכל. וכל מה שמחזיק את עצמו
באמונה, בא אל שכל יותר, כי הדבר שהיה צריך מתחילה להאמין, עכשיו כשבא אל אמונה יותר גדולה, מבין
הדבר הראשון בשכל. וזה שכתוב 'ויהי ידיו אמונה', שהיה לו אמונה כל כך גדולה עד שנתפשט בכל האברים,
שאפילו בידיו היה האמונה כל כך גדולה. 'עד בוא השמש' היינו להשכל של הדבר, ושמש הוא בחינת חוכמה..."
(ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן צא).
העשייה שבו. על כל חיי האדם להיות מושפעים מאותם ציורי אמונה שבנפש, עליו לחיות חיי אמונה.
אך מה לזה ולכתוב ? ומה רחוק רעיון זה מפשוטו של מקרא!
אולם אם נעמיק, נראה כי לעומקו של מקרא קרובים הדברים ביותר.
עמלק - הוא ביטוי ללילה היותר אפל וקודר. במפגש עם עמלק נפגש עם ישראל עם תהומות של שנאה ורשע,
נפגש עם פיסגת הרע בעולם. היש לך עלטה גדולה מזאת? עמלק - "אשר קרך בדרך" (דברים כ"ה, יח), ופירשו
רבותינו - לשון קרירות. אכן, אין כתופעת עמלק דבר העשוי לצנן חומה של אמונה בעצם נוכחותו, בעצם הויתו.
אמרנו עמלק - לילה, ולא דקנו, שהרי הלילה סתום ועמלק מפורש, הרע גלוי לעין. האף כאן מקום לאמונה? וכי
קרואים אנו לעצום עינינו? כאן מבחנם של כלי המעשה - ידיים. אמונה חזקה משמעה שציור שבנפש צריך
לגבור על מציאות נראית. ויש צורך אף להילחם, לפעול לביעור הרע והשלילה ולהתמים התמונה שתהיה זו
שבמציאות שווה לזו שבנפש. כשהאמונה מגעת עד הידיים, כי אז ניתן לצפות לבוא השמש - אור החכמה
הגלויה הנראית.
עם עמלק יש להילחם - "מלחמה לה' בעמלק מדר דר", כדי להשלים הכיסא ולהתמים האמונה.
ד.
אף זה מחבקוק למדנו.לא בכדי משתמש חבקוק בביטויים הלקוחים ממילונם של לוחמים: "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור
ואצפה" (חבקוק ב', א). ואם תמצי לומר, שתי הדרכים, "אעמודה" ו"אתיצבה", רמוזות במענה ה' שבא
אחריהן. האחת - "אם יתמהמה חכה לו" (שם ב', ג) - ציפיה פסיבית במשמע. והשניה - "וצדיק באמונתו יחיה"
(שם ב', ד) - חיים, משמעם פעילות דינמית.
כשמתבוננים בשורשו ומוצאו של חבקוק, עולים דברים נפלאים.
כך מספר הזוהר הקדוש: "דחיל ר' שמעון ובכה. אמר: 'ה' שמעתי שמך יראתי' (חבקוק ג'), האי קרא חבקוק
אמר בשעתה דחמא מיתתיה ואתקיים על ידא דאלישע. אמאי איקרי חבקוק, בגין דכתיב 'למועד הזה כעת חיה
את חובקת בן' (מל"ב ד', טז), ודא, ברא דשונמית הוה, יתרין חבוקין הוו חד דאימיה וחד דאלישע..." (הקדמת
הזוהר דף ז:). בנה של השונמית.
הבה נתבונן. זו האישה זכתה לבן לאחר שכבר אמרה נואש מלזכות בפרי בטן. "ותהר האשה ותלד בן... ויגדל
הילד ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים. ויאמר אל אביו ראשי ראשי... וישאהו ויביאהו אל אמו וישב על
ברכיה עד הצהרים וימת" (מל"ב שם יח-כ).
צהריים - עת החמה מאירה ביותר, חשך עולמה של השונמית. בנה יחידה, משוש חייה ותקוות עתידה גווע
לעיניה. מה עשתה? השמה קץ לחייה שלה? הפרשה מן החיים? השמה שק במתניה? לא זו ואף לא זו. אלא -
אמרה ועשתה. אירגנה ורצה עד איש הא-להים. ואתה תמה, וכי טחו עיניה מראות את בנה המת, ומה יש לה
עוד לפעול ולעשות. והרי זו המציאות - מרה ומכאיבה, אך היא המציאות הראלית, האמיתית. אמנם כן, זו
המציאות אך זה לא הציור המצוייר בנפש! והיא אינה משלימה והיא נלחמת לשינוי, נלחמת לעשות את הבלתי
אפשרי, ועולה בידה - "ותשא את בנה ותצא".
חבקוק בעצם היותו, מהווה את הסמל לאמונה, הוא חי בכוחה של אמונה. אין פלא איפוא, שהוא הקרוא לבשר
לעולם - "וצדיק באמונתו יחיה".
וכמה עולה יפה ומדוקדק מטבע שטבעו חכמים בתפילת עמידה, שלא מצאו מקום להזכרת אמונה אלא בתחית
המתים. "ונאמן את להחיות מתים", "ומקיים אמונתו לישיני עפר".
ה.
עד כאן לחשכה של היחיד, מכאן לחשכה של האומה.החשכה היותר גדולה שירדה על האומה הישראלית - חורבן הבית הראשון והשני, עת "השליך משמים ארץ
תפארת ישראל" (איכה ב'). כמו חייץ נפער בין שמים לארץ, בין ישראל לאביהם שבשמים. לכן "סכותה בענן
לך מעבור תפלה" (איכה ג', מד); "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי" (שם ח).
בעת לילה אשר כזה מבחנה של אמונה. וזו מתחזקת מדי בוקר - "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (שם כג).
כי-כן, כדרך שהבוקר חוק נתון הוא ולא יעבור ושמש מאירה לאחר לילה, כך חוק הוא שגאולה עתידה להאיר,
ועולם מתוקן בוא יבוא - "כי לא יזנח לעולם ה' " (שם לא).
המפתח מצוי בידי האדם - "נחפשה דרכנו ונחקרה ונשובה עד ה' " (שם מ). ומכאן השוועה - "השיבנו ה' אליך
ונשובה חדש ימינו כקדם" (שם ה', כא).
זו האמונה, זו גם ההבטחה.
בכל דרכיך דעהו/ הרב יעקב מדן
עמק יהושפט
ברשימה זו נעמוד על שני שיבושי לשון גיאוגרפיים אגב סקירה של אחת מן המלחמות הגדולות שנערכו ממערבלירדן בימי המקרא, מלחמת יהושפט בעמי מזרח הירדן במדבר ירואל, מלחמה המתוארת בדברי הימים ב'
פרק כ' (מומלץ לקרוא את הפרק).
א - הלשון
בשם הלשון מכונה חצי האי החודר אל ים המלח ממזרח באמצעו, מול מצדה וחוצה את ים המלח (לפני שיבשבחלקו הדרומי בדורנו) לחלקו הצפוני ולחלקו הדרומי. אך חצי אי זה מעולם לא דמה ללשון, ואין זה שמו
המקורי.
ההיפך הוא הנכון. חצי האי הנידון חוצה את ים המלח לשתי לשונות, הלשון הצפונית והלשון הדרומית,
ושתיהן לשונות ים ולא לשונות יבשה. וכך נאמר בתיאור גבול יהודה שבספר יהושע
"וגבול קדמה ים המלח עד קצה הירדן וגבול לפאת צפונה מלשון הים מקצה הירדן". (ט"ו, ה')
וכן בגבול בנימין
"והיה תוצאותיו הגבול אל לשון ים המלח צפונה אל קצה הירדן נגבה". (י"ח, יט)
מפגש הירדן עם ים המלח הוא קצה הירדן נגבה ולשון ים המלח צפונה. אף מפרץ סואץ נקרא בנביא "לשון יםמצרים" (ישעיהו י"א, טו). ים המלח הנחשב בנביאים במספר מקומות לביטוי של הרשעה עוד מאז סדום -
כאילו מוציא את לשונו ושותה את מי הירדן הזורמים אליו. וכך מתאר ה' לאיוב את 'מפלצת' הרישעה,
ה'בהמות' הנורא: "הן יעשק נהר ולא יחפז יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו" (מ', כג)
כביכול אותו 'בהמות' נורא - הוא ים המלח בעצמו.
מכל מקום, 'לשון היבשה' כביכול, זו הנקראת בטעות לשון, - דרכה עברו כנראה, בעת שפל בים המלח צבאות
עמון ומואב ואדום להתקפת הנגד שלהם נגד יהושפט ועמו לאחר כישלון התקפתם של יהושפט מלך יהודה
ויהורם מלך ישראל על מישע מלך מואב בדרך מדבר אדום.
ב. מעלה הציץ
משחצו את ים המלח או ביבשה גמורה בעת שפל או במים רדודים מן ה'לשון' כביכול, מערבה - נעו צבאותעמון, מואב ושעיר ונערכו בחצצון תמר - עין גדי (דהי"ב כ', ב). יהושפט, שהוכה כנראה קשות בנסיגתו דרך
מדבר אדום במלחמה עם מישע מלך מואב אינו מעיז לצאת כנגדם, והוא פונה כשליח ציבור בתפילה בבית ה'
ואומר: "ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו". (פס' י"ב)
לגבי המשך דרכם של הפולשים וזירת המערכה הדברים סתומים מעט יותר. מן הכתובים עצמם אנו יודעים
רק את דברי הנביא יחזיאל לצבא יהושפט:
"מחר רדו עליהם ומצאתם אותם בסוף הנחל פני מדבר ירואל" (פס' ט"ז)
אך היכן הם מעלה הציץ ומדבר ירואל ?סקר שעשו כמה גיאוגרפים באיזור מעלה, שהדרך הקדומה היחידה המתקבלת על הדעת שדרכה היה ניתן
להעביר צבא כו גדול היא זו המכונה היום 'מעלה עין גדי', וועדת השמות אכן אישרה לו את השם - 'מעלה
הציץ'.
מעלה עין גדי מטפס משמורת נחל דוד דרך מפל דוד (או בדרך אלטרנטיבית הפונה סמוך למפל שמאלה
ודרומה) לכיוון דרום אל מעיין שולמית ומעיין עין גדי. משם פונה הדרך פניה חריפה ימינה ומטפסת לכיוון
צפון מערב דרך המקדש הכלכוליתי. היום יש סמוך למקום עבודה זרה זה פיצול בין שביל סימון ירוק העולה
אל ראש הקניון היבש לבין שביל סימון שחור המטפס את ראש המעלה מצפון למצפה עין גדי, כשבאמצע דרכו
הוא פונה בתפנית חריפה שמאלה לכיוון דרום מזרח. באיזור מצפה עין גדי ובסביבותיו ישנן מספר מיצדיות.
האחת מתקופת השופטים (ברזל II) והשאר מתקופת מלכי יהודה הממחישים לנו את חשיבותה של דרך זו,
שהיתה הדרך החשובה ביותר לים המלח ולארץ מואב.
הדגשנו שמצודת עין גדי היא מתקופת השופטים. משמע, אף בתקופה זו היתה זו הדרך העיקרית. ייתכן
שבדרך זו ירדו אלימלך ונעמי בשנות הרעב למואב. וייתכן שבה עלו כעבור שנים נעמי ורות כלתה לבית לחם
יהודה.
ג. מהלך הקרב.
כיצד הוכה צבא העמונים והמואבים במעלה הציץ? הפסוקים סותמים במידה רבה ואינם מפרשים. החוקריםהשתוו כולם בכך, שהנביא יחזיאל ציווה על יהושפט לשלוח כח מצומצם ונבחר למעלה הציץ לראש המצוק
ולחסום את העליה התלולה בפני חילות הפולשים. יתרונו הטופוגרפי- טקטי של כח החסימה שמעל ראש
המצוק ברור וכך ניגף חיל הפולשים לפניו.
אך הפסוקים מדברים על כך שיהושפט לא נלחם כלל, ורק אמר שירה. ולפי תוכנם של הפסוקים נראה,
שהעמונים והמואבים עלו את מעלה עין גדי במסע לילי במטרה להגיע למעלה בבוקר. ייתכן שחלק מו הכוחות
(עמון או מואב או שעיר) טעו במעלה ו"משכו" שמאלה אל צידו הדרומי של המצוק של מצפה עין גדי בעוד
שהדרך הראשית עולה מצפון לו. הכוחות השונים עקפו את המצוק הענק משני צידיו ונפגשו בצידו המערבי.
עקב החושך לא זיהו הכוחות זה את זה, וכל אחד חשב שחבירו הוא צבא יהושפט, וכך הסתערו כוחות
הפולשים זה על זה וניגפו איש לפני אחיו.
"ויעמדו בני עמון ומואב על יושבי הר שעיר להחרים ולהשמיד וככלותם ביושבי שעיר עזרו איש ברעהו
למשחית".
של"ג, קרב שהיו בו הרוגים לא מעטים.
ד. המשך הדרך, מדבר ירואל ועמק הברכה.
משעלינו למצפה עין גדי - נעזוב את שביל הסימון השחור היורד בתלילות לנחל ערוגות עליון ונפנה ימינה(מערב צפון מערב) בשביל סימון אדום (שביל רכב) העולה בסמוך לתוואי דרך עתיקה ונעלה לראס אל חממה
(לא ניתן לעלות ברכב בשביל זה אלא ברגל בלבד) ומשם לרוג'ום אל נקה, מחנה תקוע והכביש המטפס לעבר
מעלה עמוס על גב השלוחה המלווה את נחל ערוגות מצפון מזרח לו. עפ'י הנחתנו, בדרך זו ירדו יהושפט וצבאו
למדבר ירואל, שמדרום מזרח למחנה הצבאי תקוע (והמיזנון של פדי).
בהמשך הדרך בעליה לכיוון מעלה עמוס מתפצלת הדרך לשתי דרכים עתיקות, בין תל אבו זומיטר לזהרת
א-מקטח. שם נמצא קו פרשת המים בין ה'חססה' - השלוחות והואדיות הפונים לכיוון נחל חצצון שמצפון לבין
אלו הפונים לנחל ערוגות שמדרום. הכביש למעלה עמוס סמוך לנתיב הצפוני המוביל לתקוע דרך שלוחת
הצחבא, ומסתבר שמשם עלו נעמי ורות לכיוון בית לחם.
אך הדרך העתיקה העיקרית יורדת אל נחל ערוגות בשיפוע נוח סמוך לעין א-רשידה חוצה אותו ומטפסת אל
השלוחה שמדרום לנחל בואכה הישוב מיצד ומשם מצפון לסעיר לכיוון עמק ברכות שבין כפר עציון והמחנה
הצבאי לבין אל-ערוב. דרך זו רצופה מצדיות מתקופת המלוכה ומבנים נוספים, ונסקרה ותועדה באביב
תשמ"ט בידי ידידנו דוד עמית איש כפר עציון.
מציאתה של דרך זו היתה סיבה אצל דוד עמית לאשש את הסברה העתיקה שעמק הברכה שאליו נקהלו
יהושפט ועמו לברך את ה' לאחר הישועה במעלה הציץ - הוא העמק שמדרום לנו, שהחורבה שבין ישיבת
המבתר ומגדל עוז - חירבת ברכות - משמרת את שמו.
אך הסבר זה, הקושר את עמק הברכה שאליו נקבצו יהושפט ועמו למרכזו של גוש עציון קשה, שהרי לשם מה
היה עליהם להגיע למקום כה רחוק מזירת הקרב ?
ההסבר המקובל לעמק הברכה שאליו נקהלו לברך את ה' הוא העמק שמצפון מערב לתקוע העתיקה, כלומר,
העמק המצוי "בצומת הטי" - מסעף הדרכים לתקוע ולמעלה עמוס, כ - 5 ק"מ ממזרח לאפרת.
לי אישית מסתבר, שעמק הברכה קרוב עוד יותר לזירת הקרב (ודומני שכך שמעתי לפני שנות חצי יובל מהר"י
בן-נון), והמקום המתאים לו הוא ליד המחנה הצבאי של תקוע, למרגלות רוג'ום אל נקה מצפון מערב, בואכה
מדבר ירואל.
ה. ואדי ג'וז.
בשם זה נקרא הנחל היורד ממרגלות הר הצופים והמתחתר אל נחל קדרון שממזרח להר המוריה ועיר דוד -בואכה ים המלח. השם 'תורגם' לעברית במפות ובשם הרחוב - ל'נחל האגוז'. אך זוהי טעות JOS באנגלית הוא
קיצור שמו של יהושפט ושמו העברי של הנחל הוא 'עמק יהושפט', על שם הנבואה ביואל:
"יעורו ויעלו הגויים אל עמק יהושפט כי שם אשב לשפוט את כל הגויים מסביב". (ד', יב)
בנבואה מתוארת נקמת ה' בגויים על הרעה הגדולה שעשו בירושלים, שמכרו את בניה לעבדים בארצות ניכר.זיהויו של עמק יהושפט בנחל קדרון בנוי מן הסתם על הקשר בין משפט הגויים לירושלים החותמת את
הנבואה:
"והיתה ירושלים קדש וזרים לא יעברו בה עוד" (ד', יז)
לפי זה נקרא העמק "יהושפט" כי ה' שופט בו את הגויים.זמנו של יואל הנביא לא נזכר. חז"ל הבינו באחת הדיעות, שמדובר על ארוע הקשור לימי יהורם מלך יהודה,
בימיו ניבא יואל ובימיו נמכרו בני ירושלים לעבדים.
יהורם היה בנו של יהושפט. וייתכן איפוא שהנביא מזכיר את הישועה הגדולה ונקמת ה' בגויים שהיתה בימי
יהושפט אביו, ושעמק יהושפט אינו נחל קדרון, אלא העמק הנזכר שאליו נקהלו יהושפט ועמו לברך את ה' -
כאן בלב גוש עציון, ב"צומת הטי" או ליד מחנה תקוע, דור אחד לפני הפורענות של יהורם.
ו. שורות סיום
לגמרי במקרה יש קשר מחריד בין עמק יהושפט שבואדי ג'וז לעמק יהושפט שבמחנה תקוע, למרגלות משטרתרוג'ום אל נקה. החוט השוזר אותן הוא עלילותיו של מאיר הר-ציון, מפקדה הראשון של סיירת צנחנים, ומי
שהוגדר בידי הרמטכ"ל דאז - משה דיין, כלוחם הטוב ביותר, שקם לעם היהודי מאז בר כוכבא.
באיזור מחנה תקוע בואכה נחל החצצון ונחל ערוגות שכן מזה שנים רבות שבט בדואי של שוסי מדבר וגזלנים,
שבט הראשידיה. הללו נהגו לצאת אל שדות המזרע של הפלאחים הערבים ולגזול את יבולם הדל, ובשנות
החמישים אף חצו מדי פעם את הגבול ובזזו את מטעי קיבוץ עין גדי. באותן שנות גבול פרוע חצו שני
הרפתקנים, שושנה הר-ציון וחברה לחיים, עודד, את הגבול בעת טיול מירושלים לעין גדי בדרך תקוע-מעלה
עין גדי, שבה הלך יהושפט. השניים נתפסו בידי אנשי השבט האכזר ונרצחו על ידם באכזריות. אחיה של
שושנה הי"ד - מאיר הר-ציון יבל"א יצא עם חביריו לנקום את מות אחותו וערך טבח בגברי השבט ליד מחנה
תקוע, ב'עמק יהושפט'. נקמה איומה של "שלחו מגל כי בשל קציר... השיקו היקבים כי רבה רעתם" (יואל ד',
יג). בעקבות הפרעות הקימו הירדנים את תחנת רוג'ום אל נקה מעל העמק הנ"ל, ויסדו שם את משטרת
הרוכבים המדברית להגן על שטחי המזרע מפני שבט שוסי המדבר הבדואי, ובמטרה להשליט סדר באיזור.
תפקידה של משטרת רוג'ום אל נקה היה להבדיל, כתפקיד גדודו של דוד בשדות כרמל ומעון ובאחוזת נבל
הכרמלי.
אור ליום ד' כ"ח באייר תשכ"ז היה מאיר הר-ציון בעמק יהושפט שבנחל קדרון. הוא נקרא לשם כדי לחלץ את
הפצועים וההרוגים של סיירת צנחנים שטעו בדרכם בנחל קדרון, ובמקום להיכנס לכביש החוצה את ואדי ג'וז
לכיוון בית החולים 'אוגוסטה ויקטוריה' (לימים - כביש ישיבת 'בית אורות') - פנו ימינה לכיוון הגשר המוביל
לבית הקברות שבהר הזיתים ולדרך יריחו, ונלכדו באש צולבת מהר הזיתים ומן החומה.
על האירוע הנורא שהיה בעמק יהושפט שם, כעשר שעות לפני כיבוש הר הבית כבר אמר הנביא יואל באותה
נבואה:
"ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור
ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון" (ד', כ-כא).
[*] לקוח מעלון שבות 76.
