| מזל טוב |
 |
|||||||||
| הקללה הרביעית / חיימי נבון | |
|||||||||
|
||||||||||
| נקודה למחשבה | |
|||||||||
|
||||||||||
בע"ה שבת שמיני עצרת, כ"ב בתשרי תשנ"ז, גליון מספר 568
"ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו"
התורה פותחת בסיפור דברים "בראשית ברא אלקים...". אין מבוא האומר מי המספר, מי המחבר. מדוע לאפתחה התורה בפסוק כמו "כה אמר ה'" או "ויאמר ה' אליי", על מנת שנדע שהסיפורים המופלאים של ספר
בראשית אינם דברי הבל, אלא דברי אמת, דבריו של הקב"ה?
ביסוד השאלה נמצאת הבעיה כיצד אפשר להבדיל בין אמת לשקר? כיצד נוכל להגיע מספק אינטלקטואלי
ונפשי לוודאות?
ברמה הגבוהה, התורה אינה רוצה שנאמין באמת בגלל שסמכות עליונה אמרה אותה, היא גם לא מוכיחה את
דבריה. שתי דרכים אלו לאמות דעות הן דרכים חיצוניות. גם בעל הטענה וגם הוכחותיו נמצאים מחוץ
לאמירה. המאמין תולה בהם את אמונתו, במשהו אחר מאשר באמת עצמה.
התורה אינה נוקטת בדרכים אלו, היא אומרת: אפשר להכיר באמת מתוך עצמה. הבודק ובוחן רעיון מסויים,
חודר עד לעומקו ויורד ליסודותיו, המתבונן בו ומעמיק בו, תופס אותו בכל משמעותו ומפנים אותו, יכול גם
להסתכל עליו ולהכיר באמת שבו. כמו שאנו בוחרים בטוב ודוחים את הרע, על ידי כך שאנו מכירים בטובו של
הטוב וברוע של הרע, כך ביכולתנו להכיר באמיתיות של האמת ובשקריות של השקר.
זהו התוכן המפורש של פרשת בראשית "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (ג', כב). וזה גם המסר
הסמוי: האמינו בתורה על ידי כך שתכירו באמת שלה.
עמית ורהפטיג וגלעד אלפסי
מזל טוב
יה"ר שתזכו לבנות בית נאמן בישראל
הקללה הרביעית / חיימי נבון
א. ראשית
עם בריאתו, דומה שהאדם לא הבדיל כלל בינו ובין הטבע שמסביבו. ברגע שהאדם פקח את עיניו, הוא ראהאת חוה שנבראה עמו - "זכר ונקבה ברא אותם" (א', כז). מיד לאחר מכן התבונן סביב, וראה את הציפורים
והחיות, העשבים והעצים. בדומה לתינוק שזה עתה נולד, אדם הראשון אינו מתווה את גבולות הסובייקט שלו.
באופן טבעי ותמים, הוא חי בצורה בלתי אמצעית, חי את הרגע. וכדרך שאי אפשר לתבוע מתנוק שלא יבכה
כשהוא זקוק לאמו - שהרי מבחינתו היא חלק ממנו - כך האדם מנצל את סביבתו לצרכיו, ואינו נזקק לכל
מחוייבות מקבילה מצידו הוא:
"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים... הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר
על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה" (א', כח-כט).
"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון גולם בראו והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו".
(ב"ר ח', א)
בדימויו ובשימושו של האדם. וכך חי לו האדם בשלווה, הוא העץ, והוא המים, והוא הרוח, והוא הנחש.
"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" . (א', לא)
ובכל זאת, לא הכל טוב. האדם לא נברא כדי להשתלב בטבע ולהיטמע בו. האדם של פרק א', אינו מנצל אתיכלתו כצלם אלוקים לחרוג מגבולותיו, לצאת מתוך הטבעי והנתון, ולעבוד את בוראו. אין לו מחוייבויות, אין
לו עכבות מוסריות, אין הוא מודע כלל לספירה של הקיום האתי מלא האחריות. הוא משועבד לאינסטינקטים
ולאינטואיציות , ואינו בוחן בשיקול דעת מדוקדק את מעמדו מול סביבתו ואלוקיו . עבודת ה' מחייבת
רטרוספקציה: התבוננות של האדם אל תוך עצמו, והגדרת גבולותיו אל מול עולמו ובוראו. לא עוד הסתכלות
ילדותית תמימה: על כן בפרק ב' מוגדר האדם כיצור לעצמו, נפרד ונבדל.
בפרק א' מכונה הבורא בשם אלוקים בלבד. בפרק ב' נוסף "שמו הפרטי" של הא-ל: שם הוי"ה. שם אלוקים
מבטא את הכח, את העוצמה, את השליטה בטבע. הוי"ה הוא החריגה מעל הטבע; הא-ל האישי מופיע ומצוה על
האדם לכבוש את טבעו. מעתה נתבע האדם לכונן יחסי אחווה עם הסובבים אותו מתוך מודעות ואחריות. רק
בשלב הזה, כשהאדם מודע לכך שהעולם ניצב כנגדו כגורם עצמאי, יכול להווצר קשר אמיתי, קשר בין שניים
הניצבים זה לנוכח זה. האדם נדרש כאן למשימה חדשה ותובענית : אין הוא רשאי עוד לשקוע בתוך המערכת
הטבעית הנתונה, ולהשתלב בזרימתה . עליו לגבש כללי קיום ונורמות התנהגות שינחו אותו ביחסו לעצמו ,
לעולם ולא-ל .
וכעת מופיעים הקרעים. האדם אינו מצליח ליצור יחסי רעות של אמת וברית של קירבה. ארבעה הם הקרעים.
וכנגדם שלוש קללות, ועוד קללה אחת.
ב. קללה ראשונה: אדם וטבע
האדם של פרק ב' לא נברא אל תוך עולם טבעי קיים."וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח" (ב', ה)
האדם נברא גם ללא רע-חי וללא אשה: יחיד ובודד הוא ניצב בעולם, מודע עד ייאוש לייחודו ולגבולותיו. (פס'יח - כד) . עתה האדם אינו מתייחס לטבע כחלק אורגני ממנו. הוא רואה בעולם משימה וייעוד: "לעבדה
ולשמרה" (טו). העץ איננו עוד איבר נוסף בגופו של אדם הראשון, והופך למושא הציווי: "ומעץ הדעת טוב ורע
לא תאכל ממנו" (יז).
חטא עץ הדעת יסודו בחריגת האדם מסיפוק צרכיו, ומהתעוררות היצרים והתאוות שאינם רתומים לעבודת ה'
ולצוויו. האדם אינו מצליח להכניע את נטייתו לנצל את הטבע ולראותו ככפוף לצרכיו שלו, ואנו פוגשים כאן
לראשונה את שד התאווה השם חייץ בין מושל ונמשל , בין מנצל ומנוצל:
"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל". (ו)
לאחר החטא, הפכו האדם ואשתו "יודעי טוב ורע" ( ג' , כב ). ברזילי הגלעדי מסרב להלוות אל דוד בנמקו:
"בן שמונים שנה אנכי היום, האדע בין טוב ורע, אם יטעם עבדך את אשר יאכל ואת אשר אשתה, אם אשמע
עוד בקול שרים ושרות" (שמו"ב י"ט, לו)
ולאחר שכשל האדם במשימתו לרתום גם את הטבע לעבודת ה', להתייחס אליו כעמית למשימה הגדולה של
קיום צו ה', נתקלל האדם. "ארורה אדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך... בזעת אפך תאכל לחם" (ג',
יז-יט). הקללה בסך הכל מתארת את היחסים שכונן האדם בינו לבין הטבע : לא שותפים ואחים, אלא יריבים
קנאים, ומלחמה נטושה בין האדם לדומם הסובב אותו.
ג. קללה שניה: אדם וחיה
כאשר האדם חי כחלק מהטבע, הוא לא נזקק להגביל כל פרט בו בשם מוגדר ומסויים. ועתה, הזיקההראשונית של האדם לחיות היא קריאת שמותם:
"ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים וכל חית השדה" (ב', כ)
קריאת השמות היא שליטה. האדם הוא הבוחר את שמות החיות, הוא המגדיר ומגביל את תפקודן. מעמדוהיסודי של האדם כמנהיג עולם החי ומובילו , טומן בחובו את הסכנה שהאדם לא ינווט את כל יצירי אלוקים
בדרך שתוסיף אחווה , שלום ותיקון לעולם - אלא ינצל אותם לצרכיו האנוכיים . לא עוד חזית אחת של איש
ונמר , אלא אדם וחיה הניצבים זה מול זה. והאדם אכן אינו משכיל לראות את שאר בעלי החיים כשותפים
וסייעים, ורואה אותם כראות אדון את עבדיו הנרצעים.
וזו היא קללת הנחש, שהיא גם קללת האדם:
"ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (ג', טו)
ימי דור המבול היו מאבק מתמיד בין האדם לחיות, טלפיים ושיניים וזרועות הנלחמות על מזון, מקום ושליטה(עיין ט', ה וברש"י שם). ועל כן לאחר המבול התיר ה' לבני נח את אכילת החיות: כאשר אין יכולת לחיות
בשיתוף, ואת מקומה מחליף מאבק מתמיד, מוטב שהאדם ינצח בו (ט', ג). האדם המנסה לבנות עולם המבוסס
על שותפות שביסודה מודעות ואחווה שוב נכשל במשימתו.
ד. קללה שלישית: איש ואשה
בתחילת פרק ב' עדיין מובעת התקווה שאדם יוכל להתחבר עם חוה ולשזור את זהותו הייחודית בחיי השיתוף:"ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (ב', כד). לפני החטא, עדיין "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו, ולא
יתבוששו" (ב', כה). המסגרת הזוגית היא טבעית ופשוטה, כמעט מובנת מאליה, למרות שלא מזמן עוד עמד
האדם לבדו, ו"לא מצא לו עזר כנגדו" (כ).
אך לאחר החטא - "ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירמם הם" (ג',ז). המין הופך לתשוקה והשותף לאוביקט.
הזוגיות אינה טבעית , אלא הופכת להתגוששות של איש ואשה. כאשר כל אחד מנסה לנצל את רעהו ולא לחבור
אליו, ישנה רק תוצאה אחת מתבקשת: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (ג' , טז). כאשר ניתן דרור
לתאוות, האינטרס והכוחניות מחליפים את הפעולה המשותפת. וכבר אי אפשר למנוע את השלב הבא : " ויקח
לו למך שתי נשים" (ד', יט). לא עוד יחידה זוגית המבוססת על הדדיות ושוויון. אין ביטוי בולט יותר
להתגשמותה של הקללה שהמיטה חוה על עצמה, מאשר הופעת ריבוי הנשים :" והוא ימשל בך".
חז"ל מוסיפים ודורשים, בעמקות פסיכולוגית מרשימה, מה היה טיבן של שתי נשי למך: "כך היה דרכן של דור
המבול:אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש" (רש"י). הפרדת התפקודים השונים של האשה, יסודם בהסתכלות
על האשה כאוביקט, כמכשיר להשגת יעדים ולסיפוק תאוות.
יש להעיר, שהאמור ביחס שבין האדם לאשתו, שייך גם, באינטנסיביות פחותה, ביחס שבין האדם לאחיו.
שנאה ואיבה אינן נותרות במחשבה בלבד, אלא מתגלגלות גם למעשים, ואות קין טבועה לא רק על מצחו של
רוצח אחיו, אלא על מצח כל המין האנושי.
ה. הקללה הרביעית
בבריאתו הראשונה , בפרק א' , האדם רואה עצמו כחלק מן הטבע , משוחרר לטבוע ביצריו החייתיים . האדםשהובדל מן הטבע, הובדל גם מן האל , וניצב אל מולו כיצור לעצמו. ההבדלה באה לידי ביטוי ראשוני בציווי:
זה מצווה וזה מצווה, זה בשמים וזה בארץ. האדם שנברא בשנית בפרק ב' נדרש לאחריות , לשתוף פעולה,
למעשה מתוך אחווה וברית. ברית עם אחיו, ברית עם סביבתו, וברית עם אלוקיו.
אך האדם יכול לשנות את משימתו, ולשקוע בסיפוק צרכי עצמו במקום בעבודת בוראו: " עוונותיכם היו
מבדילים ביניכם ובין אלוקיכם". זהו הקרע הרביעי והאחרון, שממנו ובו כל הקרעים האחרים. כאשר האדם
מסור באמת לעבודת ה', הוא רואה באדם ובטבע סביבו עמיתים למשימה הגדולה, ולא אוביקטים לניצול
וסיפוק תאוות. רק מי שזנח את החובה שהוטלה עליו, ורואה את חזות הכל בעצמו ובצרכיו, יגיע למצבו של
אדם הראשון לאחר חטאו. במקום הערכים מופיע היצר , במקום האחריות - התאווה , במקום המחוייבות -
הניצול .
בעקבות הסטיה מיעודו הראוי , משתנה לחלוטין מצבו הקיומי של האדם. האדם של פרק א' אינו ירא את
המוות : אימת המוות , על פי טענתם של כמה מהוגי זמננו , אינה אלא גלגולה של חויית הניכור והיראה של
האדם הניצב לבדו מול העולם . האדם שרואה עצמו כחלק אורגני של הטבע שסביבו , שאינו חש בסופיותו
במישור הקיומי , אינו חווה גם את אימת סופיותו במישור הזמן . לו היה האדם של פרק ב' משכיל לכונן
יחסים של אחווה ושיתוף , היה יכול למנוע את תודעת הניכור והזרות שלו בעולם : כבן בית , כשותף למשימה
הגדולה , היה יודע שסופיותו מתמתקת באין-סופיותה של שלשלת הפועלים למען ה' ודברו. אמנם אין הוא חלק
בלתי נפרד של סביבתו , אך ידיו אוחזות בידיהם של מיליוני יצורי א-ל, ומעיניו ניבטת חכמתם של מאות
דורות . אך האדם לא זכה ולא השכיל , ונידון לחיים של ניכור ויראה , לחיים של חרדה מתמדת מפני כליונו
המתקרב : " כי ביום אכלך ממנו מות תמות " (ב',יז) .
כאמור, תמציתם של שלושת הקרעים מצויה בקרע הרביעי : הקרע שבין האדם לאלוקיו. וקללתו של הקרע
האחרון, כשאר הקללות, רק מתארת את מה שהאדם כבר הביא על עצמו:
"וישלחהו ה' אלקים מגן-עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם. ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן-עדן את
הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" (ג', כג-כד)
"עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר. דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום".
נקודה למחשבה
תורה לשמה
בעל התניא: "כמו שאין אדםעושה דבר בשביל חברו למלאת רצונו אלא אם כן אוהבו או ירא ממנו, כך איאפשר לעשות לשמו יתברך באמת למלאת רצונו לבד בלי זכרון והתעוררות אהבתו ויראתו כלל במוחו
ומחשבתו ותעלומות ליבו..." (ליקוטי אמרים פרק ל"ט).
הרמב"ם: "העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת
הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהיא אמת..." (הל' תשובה פ"י ה"ב).
"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא
ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה" (שם ה"ה).
נפש החיים: "ענין עסק התורה לשמה, האמת הברור כי לשמה אין פירושו דבקות כמו שסוברים עתה רוב
העולם... אבל האמת כי ענין 'לשמה' פירוש לשם התורה, והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר רבי אלעזר
ברבי צדוק (נדרים ס"ב): 'ודבר בהן לשמן' כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין,
ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות... ר"ל הדבור בעניני המצוות והלכותיהן יהיה 'לשמן' פירוש לשם
הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול" (נפש החיים שער ד' פר' ב-ג).
הרב קוק: "ענין תורה לשמה - לשם התורה. כי מציאות החכמה הוא רצון השי"ת שתהיה בפועל... והנה כל
הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפועל את מציאות חכמתה מצד נפשו ובודאי אינו דומה האור המתחדש
מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלימודו...
ומכל שכן לחדש בתורה שהוא ודאי הגדלת התורה ממש באור כפול" (אורות התורה פרק ב', א).
