| מזל טוב |
 |
|||||
| חדשות |
|
|||||
| עיונים באגדות החורבן/ הרב יהודה עמיטל | |
|||||
|
||||||
| מכתבים למערכת / ערן עיני בשם מחזור כ"ה |
|
|||||
| שירה / ח.נ. ביאליק |
|
|||||
| מדור בני"ש | |
|||||
|
||||||
בע"ה שבת פרשת דברים, ו' באב תשנ"ז, גליון מספר 612
"הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצוות התורה הצריכות
לישראל ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיהם שכבר ביאר
אותם להם והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה אבל בישראל יחזיר המצוות... להוסיף להם
ביאור... " (רמב"ן - הקדמה לספר דברים)
תודעת הפולחן היתה טבועה כה עמוק בלב העם, עד שלא היה כל צורך בחיזוקה, ושמא אף היה צריך
להקהותה. גם במהלך ימי האפילה של העם החוטא על אדמתו המשיכו הקורבנות לזרום, ועבודת המקדש
התבצעה במרץ, עד כדי הטחת דברי הנביא "כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" (ישעיהו
א', יב).
המקדש הוא לבו של העם, אבל רק כשהחברה נקייה מפשעים ומתועבות יוכל המזבח לכפר. פעמיים לא עמדה
לנו זכותו של ההיכל, מי ייתן ובמהרה נמצא עצמנו ראויים לו.
אסף בנמלך ועידו גוטהולד
מזל טוב
להולדת בתם - יעל עליזה
יה"ר שתזכו לגדלה לתורה לחופה ולמעשים טובים
חדשות
החזרה: התחילה.כמו לחמניות: נחטפים שיעורי הרא"ל בטהרות: 250 עותקים בישיבה, ועוד 100 בישיבת מרכז הרב (ערפילי
טהרות, בלשונם).
"לא היה כדבר הזה": תגובתו של חיימי נבון לידיעה הנ"ל.
ויהי הדבר לפלא: בבוקר יום ו' נוכחו התלמידים כי העיצומים בבזק הסתיימו, שעה שאת שיעורו של הרא"ל
פילח קרקור פלאפון צורמני במיוחד.
ד' ישמור צאתכם ובואכם: שורות בית המדרש הצטמצמו השבוע, עם יציאת בני שנה א' לצבא, לאחר חופשה
קצרה יתגייסו הבחורים השבוע ובשבוע הבא, ואנו נעקוב ונדווח.
חלופי משמרות: בשבת התארחו בישיבה בני שנה א' העתידיים, הכירו את צוות הרמי"ם וסיירו בישיבה
ובסביבותיה.
ולפעמים החגיגה נגמרת: שתי מסיבות פרידה התקיימו השבוע בישיבה, ביום א' נאספו ראשי הישיבה,
משגיחיה ורבניה לערב מרגש עם בני שנה ה' (ראה עמוד 4), יומיים מאוחר יותר היו אלו בוגרי שעורי ו' ומעלה
שנפרדו מהישיבה ומצוותה.
בסוף הזמן הקודם נאספו בגדים ונשלחו לנזקקים. גם עתה ניתן להעביר בגדים לדביר תכלת (ד') ולעדיאל לוין
(ד'). תודה.
עיונים באגדות החורבן [1] / הרב יהודה עמיטל[*]
"אמר רבי יוחנן : מאי דכתיב 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה'? אקמצא ובר קמצא חרובירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר" (גיטין נה:) משפט זה מהווה
פתיחה לתיאורם של המאורעות שהובילו לחורבן הארץ. את המשפט "אשרי אדם מפחד תמיד" מסביר רש"י
שם - "דואג לראות את הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת". תמיד צריך לקחת בחשבון את השלכות
המעשים. ייתכן ותגובה מסויימת נכונה וצודקת, אבל צריך להסתכל כמה צעדים קדימה, בניגוד לתרבות
ה"סמוך", אשרי מי שמבין לאן יכולים להתגלגל המאורעות.
קוצר ראות וחוסר הבנה לאן יתגלגלו הדברים, באים לידי ביטוי בסיפורים המובאים לפנינו.
א. טור מלכא וביתר
"אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא" (שם נז.).בעיר טור מלכא היה נהוג להוציא תרנגולים ותרנגולות בפני חתן וכלה כסמל לפריון. חיילים רומים שעברו
במקום נטלו אותם - וספגו מנחת זרועם של תושבי המקום. כתוצאה מכך נתפתחה שם מלחמה. ר' אסי מתאר
את זוועות הטבח - "תלת מאה אלפי שליפי סייפא עיילו לטור מלכא וקטלו בה תלתי יומי ותלתא לילותא, ומהך
גיסא הלולי וחינגי ולא ידעו הני בהני". בעת הטבח הנורא, היתה הילולה בצידו האחר של הכרך, והמשתתפים
בה כלל לא הבחינו במתרחש.
על גודלה של טור מלכא מעיד ר' יוחנן: "ששים ריבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך (טור מלכא) וכל
אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים, חוץ משלוש שהיו בהן כפליים...". התיאורים המוגזמים של חכמים מעידים
על איזור בעל אוכלוסייה ענקית.
חורבנה של ביתר החל, לפי הגמרא, בסיטואציה דומה: בביתר היה נהוג לנטוע ארז כשנולד בן, ואורן עבור בת,
עצים שהיו משמשים, כשהגיעו הנערים לפרקם, לבניית חופתם. בתו של הקיסר קצצה ארזים לתיקון מרכבתה
שהתקלקלה, ותושבי ביתר התקוממו כנגד המעשה. על ידי כך נתגלגלה המלחמה, ונחרבה העיר.
במדינה נורמלית קיימים שלושה מרכיבים:
א. עוצמה רוחנית - ירושלים, המסומלת על ידי מקום השראת השכינה.
ב. אוכלוסייה - טור מלכא ותושביה המרובים.
ג. חוסן - אנשי ביתר.
התרנגול המסמל את ריבוי אוכלוסייתה של טור מלכא, הביא עליה את חורבנה. הארז, החסון שבעצים, גרם
את מפלתה של ביתר. המסר העולה מדברי חז"ל הוא שבעת החורבן מקור העוצמה הוא מקור הכשלון.
ב. שנאת חינם וחורבן ירושלים
אך לא כן בירושלים, ביהמ"ק הראשון שימש כמקום השראת שכינה, בבית השני כבר לא שרתה השכינה, אבלביהמ"ק שימש כגורם מאחד, המקום היחידי בו ניתן להקריב קורבנות - "... שם עלו שבטים, שבטי י-ה עדות
לישראל... " (תהלים קכב). ירושלים נפלה לא בגלל עודף בתכונה המאפיינת אותה, אלא בגלל העדרה. במקום
ירושלים מאוחדת היתה זו ירושלים שסועה ורוויית שנאת חינם.
מאז ביטול הנבואה, מעבירה לנו ההשגחה האלוקית מסרים, דרך המעשים שאירעו. גם אם סיפורם הידוע של
קמצא ובר קמצא לא היה מתרחש היתה העיר נופלת, אך הסיפור שנקשר לחורבן ירושלים מסמל את אובדן
זכות קיומה של העיר. הגמרא מציינת "אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים", שמו של קמצא מוזכר כגורם
לחורבן. עיון בסיפור מעיד שהוא כלל לא נוגע כלפיו, בר קמצא הוזמן בטעות לסעודה, והושלך ממנה בבושת
פנים. קמצא שאליו נועדה ההזמנה המקורית כלל לא היה שותף במתרחש.
עיון בגמרא יבהיר נקודה זאת - הגמרא מציינת כי חברו של קמצא "עבד סעודתא". לא סעודת מצווה, או
סעודת נישואין, אלא סעודת מרעים - סעודה לקבוצה סגורה, מצב של ריבוי באגודות סתרים אופייני לחברה
הספוגה בשנאת חינם. חבורה זו, שממנה נזרק בבושת פנים בר קמצא, דומה לאגרוף קמוץ. מי שבתוכו מוגן,
אבל אי אפשר לחדור אליו. זהו גם חטאו של קמצא - שייכותו לחברה סגורה ומתבדלת.
הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג', פרק מ"ה) שואל מדוע לא נזכרה ירושלים בתורה, אלא רק בעקיפין, בתורת
המקום בו יבחר ה'. שתי תשובותיו הראשונות שם עוסקות באומות העולם: לו היו יודעים את מקום המקדש
היו מרכזים שם את כוחותיהם או הורסים אותו, כיון שהמלחמה בעם ישראל היא בראש ובראשונה מלחמת
תרבות. התשובה השלישית עוסקת בעם ישראל, לו היו יודעים את מיקומה של ירושלים היו השבטים נאבקים
זה עם זה ודורשים את הכללתה בנחלתם. ירושלים מסמלת את האחדות, אם היא גורמת לשנאת חינם אין לה
זכות קיום.
ג. כשל בהנהגה
את הלשנתו של בר קמצא לקיסר תולה הגמרא באכזבתו מן החכמים שנכחו במסיבה ולא מחו כנגד סילוקו -"אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא ליה... אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי".
אמנם ניתן וצריך לפקפק ברבנים היושבים באגודות סתרים, אך המשך הסיפור מעמידנו על בעיית הנהגה קשה
אחרת.
בהמשך הסיפור שלח הקיסר עגלה משולשת כקורבן, ובר-קמצא הטיל בה מום בניב השפתיים, או לפי גירסה
אחרת בדוקין שבעין. לגויים יחס דו-ערכי כלפי ירושלים, שנאה ופחד מחד, אך גם שאיפה לקרבתה. בית
המקדש הוא גם "בית תפלה לכל העמים" (ישעיהו נו, ז). התנהגותם של היהודים כלפי מנחת הקיסר תבהיר
לאן מועדות פניהם.
חכמים בחנו דרכי פעולה שונות להתמודדות עם המום, אבל הפתרון הנוח ביותר לא מוצע - מדוע לא ניסו
החכמים להסביר לקיסר, מדוע אין הם יכולים להקריב את עגלתו? התשובה נעוצה באופי המום, הגמרא
מציינת שמומים אלה - "לדידן הוה מומא ולדידהו (לגויים) לאו מומא הוא".
השלמות עבור הקיסר מסמלת שלמות גופנית, חוסן ובריאות, ממילא לפגם בניב השפתיים או בדוקין שבעין אין
כל משמעות, אך לנו מרמזים מומים אלו על שלמות רוחנית. ניב השפתיים - כוח הדיבור, העין - ראי הנפש,
מרמזים על הפנימיות ועל האיכויות הרוחניות. משלחת שתנסה להסביר עובדה זו, תעמיד את הקיסר על
התבדלותינו, על עולמינו הרוחני הסותר את עולמו של הקיסר ומתקומם כנגדו. דבר זה - אי אפשר לאומרו
למלך.
חכמים סברו להקריב את העגלה הפגומה בגלל חשש לפיקוח נפש - "אמר להו ר' זכריה בן אבקולס: יאמרו
בעלי מומין קריבין לגבי מזבח". האפשרות הבאה היתה להרוג את בר-קמצא כדי שלא ילשין - "אמר להו ר'
זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג". חוסר המעש הזה הוביל להתגשמות מזימתו של בר-קמצא ולחורבן
העיר. ר' יוחנן אומר משפט מצמרר על ר' זכריה: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו
ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" אותו ביטוי מופנה בהמשך הפרק בדף נז: כלפי מלכות הרשעה. ביטוי
חריף זה מופנה כלפי חכם בעל שיעור קומה, אחד מן החכמים, שהיה נטול כושר החלטה, יש צורך להחליט,
לנקוט מעשה, מנהיג בלי כושר החלטה גורר לאסון. שילוב נורא בין שנאת חינם, הנהגה מושחתת (החכמים
שישבו במסיבה ולא מיחו), ואיש בעל שיעור קומה אך ללא כושר הכרעה, חברו יחדיו וגרמו לחורבן ירושלים.
מכתבים למערכת / ערן עיני בשם מחזור כ"ה
"וירץ אחרי אליהו ויאמר אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך" (מל"א י"ט ד). עזיבת בן נובעת בדרך כללמצורך והכרח המציאות. הבן רוצה לבנות בית משלו, להתנסות בחוויות ואתגרים חדשים. אך עזיבה זו, טבעית
ככל שתהיה, מלווה בצער ותוגת פרידה.
במשך שנותינו כתלמידים בישיבה למדנו לראות את הישיבה לא רק כמוסד לימודי אלא גם ובעיקר כבית. אנו
זוכרים היטב את היציאה לצבא לשירות ראשון ושני והשמחה שלוותה את חזרתינו לישיבה - הביתה. בבואנו
לכתוב מילות פרידה, נמהלת השמחה בעצבות על סיומה של תקופה נפלאה.
כשבן עוזב את הבית הוא משנה את מקומו אך לא את שם משפחתו. משפחה היא חלק מאישיותו של אדם. כך
גם אנו עתידים לשאת שם משפחתנו: "בוגרי ישיבת הר-עציון". לא נוכל להפרד מבלי להזכיר את הכלים
והתכנים שניתנו לנו בלימוד התורה, בעבודת ה', במידות ובמוסר, על ידי ראשי הישיבה ורבניה. את כל אלה
נישא עמנו בלכתנו הלאה.
נקודה לדמותו של המחזור:
הצטיירנו בעינינו ובעיני אחרים כמחזור שמח וחברתי. חלק חשוב מהרגשת השייכות לישיבה נבע מהעובדה
שלא היינו אוסף תלמידים אלא מחזור מלוכד ודינאמי. לא ראינו בסתירה לימוד תורה ומסיבות יום-הולדת...
לסיום נודה בפני מי שאמר והיה העולם ששם חלקנו מיושבי בית המדרש. יהי רצון שנזכה להמשיך ללמוד
תורה ולהיות מיושבי בית המדרש בכלל ומיושבי (ומבקרי) ישיבת הר-עציון בפרט. "אחת שאלתי מאת ה' אותה
אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".
שירה / ח.נ. ביאליק
וכשנצנץ השחר על ההרים ואדים חוורורים פשטו בעמקים - וישקטו ימי הלהבה ותשקענה לשונות האשמהיכל ה' השרוף על הר הבית.
ומלאכי השרת נאספו כמשפטם במקהלות קדש לאמר שיר של שחרית, ויפתחו את חלוני הרקיע, וישלחו ראשם
מול הר הבית לראות הנפתחו דלתות ההיכל ואם עלה עתר ענן הקטורת?
ויראו והנה ה' א-להים צבאות עתיק יומין יושב עם דמדומי השחר על המשואות. מעטהו תימרות עשן והדום
רגליו עפר ואפר. ראשו שמוט בין זרועותיו והררי היגון על ראשו. מחריש ושומם הוא יושב ומביט אל החרבות.
זעף כל עולמים הקדיר עפעפיו, ובעיניו קפאה הדממה הגדולה.
והר הבית עודנו עשן כולו. עיי אפר, תלי רמץ ואודים עשנים יחד נערמו, וגחלים לוחשות, ציבורים ציבורים,
נוצצות כערמות אקדח וכדכד בדומיית שחר.
וארי האש אשר ירבץ על המזבח תמיד יומם ולילה - גם הוא דעך ואיננו. עוד תלתל יתום אחד מקצה רעמתו
מהבהב ורועד וגוסס על גל האבנים השרופות בדומיית שחר.
וידעו מלאכי השרת את אשר עשה להם הא-להים. ויזדעזעו מאד, וירעדו עמם כל כוכבי הבוקר. ויליטו
המלאכים את פניהם בכנפיהם, כי יראו מהביט אל צער הא-להים.
ותהפך שירתם בשחר ההוא לקינה חרישית ונהי דממה דקה. דומם פרשו ובכו, מלאך לנפשו, מלאך לנפשו,
ויבך בדממה כל העולם עמם...
ואנחה חרישית אחת, חרישית ועמוקה, מכנף הארץ עלתה ופשטה - ותשבר בדומיית הבכייה... נשבר נשבר לב
העולם, ולא יכול עוד א-להים להתאפק. וייקץ ה' וישאג כאריה ויספוק את כפיו, ותעל השכינה מעל החרבות
ותבוא במסתרים.
מדור בני"ש
שאלה:
האם מותר לחיילים במחנות צ.ה.ל. לנעול נעליים צבאיות בט' באב?תשובה:
בשהייה במחנה צבאי, בזמן שאין החייל בתפקיד, נראה שאין לנעול נעליים צבאיות, וחייב לחלוץ אותם,ואפשר שאף בשעת שמירת מאהל בתוך המחנה (אולם בזה יש להקפיד על נעילת נעלי גומי יציבות על הרגליים,
ולא להסתפק בקפקפים למיניהם), והכל לפי המקום והזמן.
בשעת פעילות מבצעית בלבנון ובמקומות אחרים פשוט שיש להתיר נעילת נעליים כמקובל בצ.ה.ל. . עם תום
הפעילות וחזרה לשגרת מחנה, יש לחולצם.
יהי רצון שיקויים בנו "צום החמישי... יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה".
9932105 - 02 - הרב ברוך גיגי
9932346 - 02 - הרב שלמה לוי
[1] בעקבות המהר"ל.
[*] סוכם על פי שיעור שהועבר בישיבה.
