עלון לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצבא
מזל טוב
חדשות
מכתבי ראשי הישיבה לראש השנה
הרב עמיטל
הרב ליכטנשטיין
ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד / הרב יעקב פישר - חלק ראשון
א. בחשאי
ב. מריחי ציקין וגנבי קוזמין
ג. שלא יראני אדם
ד. בסתר ובגלוי - בגלוי ובסתר
ה. אמת ליעקב ושיטת משיתא
ו. בגדי ישע
ז. יום אחד שאין שני לו
ח. יום אמת ויציב
ט. אם חטא אין - בושה מנין?
י. אור זרוע
שירה חדשה
הרהורי תשובה אל תורה שבעל פה/ עמוס ינון


בע"ה שבת פרשת האזינו, ג' בתשרי ה'תשנ"ז, גליון מספר 620

בראש השנה שבישיבה, האווירה משתנית.
הכל מתכסה לבן, הוד והדרת-קדש אופפים את ההיכל, ותחושת הרוממות שבהמלכת ה' נמהלת בחיל ורעדה
מהדין, מעוצמת היום.
בצבא נמשכת השיגרה. המדים אותם מדים, השמירות והפעילות המבצעית נמשכות כבכל יום, והתפילות
משתלבות בלו"ז הקבוע.
אך ישנה אמת בתפילה, בעמידה לפני ה' בראש השנה דוקא מתוך מהלך החיים השגרתי.
האווירה בישיבה זכה, טהורה - חלומית; אך ככל חלום - מסתיימת. דוקא בצבא, מתוך עולם רוחני הקשור
במציאות, בחיי היום יום, עומד האדם - כמו שהוא - ומתפלל.
שנה טובה
עדו גוטהולד ואסף בנמלך

מזל טוב

לאיתי וייס לאירוסיו עם נגה כהן
לניר ורגון לאירוסיו עם יסכה פריימן
ברכות גם לאח מוטי פריימן
בורא עולם בקניין השלם זה הבניין
לראובן ותמר וידר
להולדת הבת רבקה אלירז
יה"ר שתזכו לגדלה לתורה לחופה ולמעשים טובים

חדשות

הרב ליכטנשטיין: חזר לישיבה לאחר שהייה קצרה בארצות הברית.
הנדל וגרטל: אבי הנדל ואריאל לווינגר (ה') יחליפו כאחראי שמירות את רועי אביקסיס ובנימין קוזלובסקי,
שחוזרים למעגל העבודה.
כבוד לתלמיד בפני רבו: הראשל"צ הרב אליהו בקשי-דורון ביקר בישיבה והעביר שיעור בבית המדרש. בשיעור
השתתף הרב עמיטל - רבו של הראשל"צ בצעירותו.
"שמע ה' קול יהודה - ואל עמו תביאנו": השנה יעבור הרב עמיטל לפני הבימה, על מנת שישמע קולו בכל רחבי
בית המדרש (שהתרחב). לשם כך נוסרו שני מקומות הישיבה שלפני הבימה, לפנות מקום להשתחוויות במוסף.
ממקומו הוא יפן: לר' אמנון בזק שלאור הידיעה הנ"ל התפנה מרצון, יימצא מקום חדש.
אקסטרפולציה: שיטה להסקת מסקנות לגבי ערכים לא ידועים של משתנים, על סמך מגמות וגורמים הפועלים
על ערכים נתונים; השערה או מתן הערכה לגבי דבר, על סמך עובדות ידועות או תצפיות.

מכתבי ראשי הישיבה לראש השנה

הרב עמיטל

לתלמידינו וידידינו בכל מקום שהם
השלום והברכה, נועם ד' עליכם!
מבקש אני לשתף אתכם מתוך תחושת קרבה וידידות בהרהורים הפוקדים אותי בימים אלה של ימי הרחמים
והסליחות.
קדמונינו זכרונם לברכה כבר התריעו נגד התופעה שנתקלו בה בימיהם, והיא שימת הדגש העיקרי על חובות
האברים תוך הזנחת חובות הלבבות.
בזמננו אלה כאשר האוטומטיזציה הולכת ומתרחבת והאלקטרוניקה משחררת את האדם מחשיבה ושימת לב
בתחומים הולכים ורבים, הסכנה של הזנחת חובות הלבבות מוחשית ביותר.
הבה נבדוק את עצמנו האם הבצועיזם לא חדר גם לתחום של עבודת השם שלנו, והאם לא הפכו תפלותינו
להיות חובות האברים במקום חובות הלבבות.
הנביא זועק: ויאמר אדני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות
אנשים מלומדה. בעוה"ר לעתים אנו נתקלים בתופעה שה"מלומדה" הפכה להיות ערך במקום בקורת.
לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי.
נבקש מאת הקב"ה שיטהר לבנו לעבדו באמת.
לתלמידינו בצבא בתוספת ברכה,
את הברכה הנ"ל ייעדתי לכל תלמידינו, לכם אוסיף מילים אחדות.
אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב זו תפילה, מובן שניתן להסיק מכאן גם להיפך - איזו היא תפילה זו
עבודה שבלב.
אני בטוח שתשכילו להפנים דבר זה בלבותיכם ואז תווכחו לדעת שהתנאים החיצוניים כמו מקום התפילה הם
פחות משמעותיים ממה שנדמה לכאורה.
בתפילה ובציפיה לשובכם לשלום בכל המובנים לבית מדרשנו,
באהבת רעים נאמנה,
הרב יהודה עמיטל
ראש הישיבה.

הרב ליכטנשטיין

לתלמידי, ידידי ומקורבי הישיבה דבכל אתר ואתר,
שלומכם ישגה,
אחולים, דברי התעוררות, בקשת מחילה - הכל לכאורה מהלך שיגרתי הנערך מדי שנה בשנה. ברם, ליראי ה'
ולחושבי שמו, בכלל לא שיגרה אלא פן של עבודת השם בה משתלבים חשבון הנפש וקירוב לבבות כאחד.
השאיפה לתיקון ולשלימות מובילה ומכוונת כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד - לבדיקה עצמית ולהתלכדות
ציבורית, ולשניהם כאחד. שכן דוקא מתוך צירופם ושילובם אדם מישראל מגיע לשיזור שברון הלב
והתרוממות הנפש שעומד במוקד הימים הנוראים, על כל הודם וחרדתם, יפעתם ועוצמתם.
מי יתן ונזכה כולנו להתעלות, להתקדש ולהיטהר בימים אלה, ויערה עלינו אדון כל רוח קדשו ושפע טובו
וחסדו בתוך כל קהל עדת ישראל המצפים לישועת ה' כהרף עין ולשמע שופר הגאולה.
דברים נוספים לתלמידינו בצבא:
בתום תפלת הכהן הגדול בצאתו מבית קודש הקדשים ביום הכפורים, היה מוסיף, על פי דברי הירושלמי,
סיומת קצרה:

"ועל אנשי השרון היה אומר יהי רצון מלפניך ה' או"א שלא יעשו בתיהן קבריהן".

להתייחסות מיוחדת ולתפלה ממוקדת זכו השרויים בצל סכנה נוספת. ואם לגבי השרויים בו מפאת סיבה
מקרית, הרי שלגבי החשופים על מרומי שדה בגין התמסרותם להגנת העם והארץ, על אחת כמה וכמה.
ובכן, ברכה ותפלה מיוחדת לכם ועבורכם, תלמידנו-בנינו, הפזורים במחנות ישראל למיניהם, הרחק מבית
המדרש אך קרובים לליבו וללבותינו. מי יתן ולמתח בו אתם נמצאים מכורח המציאות תתלווה נימת חרדת
הקודש השייכת לשגב תקופה זו.
ויהי רצון שהנותן עוז לעמו יפרוש עליכם ועל כל בית ישראל סוכת שלומו, ותחזרו בשעה טובה שלמים בגופכם
וברוחכם לתפוס את מקומכם באהלה של תורה.
בברכת כתיבה וחתימה טובה
לשנת חיים ושלום,
הרב אהרן ליכטנשטיין

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד / הרב יעקב פישר
- חלק ראשון

א. בחשאי

"ת"ר כיצד היו כורכין את שמע? אומרים - 'שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד', ולא היו מפסיקין; דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ואנן מאי טעמא
אמרינן ליה? כדדריש ר' שמעון בן לקיש. דאמר רשב"ל: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר - האספו ואגידה לכם';
ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר - שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם
שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו - שמע ישראל! ד' אלקינו ד' אחד. אמרו, כשם
שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר - 'ברוך שם כבוד מלכותו
לעולם ועד'. אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו - לא אמרו משה רבינו. לא נאמרוהו - אמרו יעקב. התקינו שיהו
אומרים אותו בחשאי
" (פסחים נו.). 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בחשאי - מייצג ומשקף עולם של ספק,
של פשרה ושל היסוס[1]. אמירתו - מבקשת לגשר על פני תהום המבוכה, הנפערת בנפשנו תדיר[2].

ב. מריחי ציקין וגנבי קוזמין

ברם, חז"ל לא הסתפקו בתיאור דלעיל במגמה להעמידנו על הפער הזה ועל זו המבוכה. משום מה, למרות
שהעניין ברור, לכאורה, לחלוטין, בוחרים הם להדגיש ולהדגים במשל: "... משל לבת מלך שהריחה ציקי
קדירה. אם תאמר - יש לה גנאי. לא תאמר - יש לה צער. התחילו עבדיה להביא לה בחשאי" (שם)[3]. לא עוד
מבוכה לבד יש, כי אם עלבון ועליבות. לא רק התלבטות מהוססת ופשרנות כאן, אלא קרע ושסע עמוק וכואב
בין רצון פנימי, לבין מוסכמה קונפורמית-חברתית, בין אמת לריטוריקה דיאלקטית ומאוויי נפש כמוסים -
לנימוסי בגדי מלכות חיצוניים.
לכאורה - שפחה היא, הלבושה בגדי מלכות; באמת - בת מלך, העוטה בגדי עבדות. בגדי עבדות הם - כי
מגבילים וכובלים אותה, בגדי עבדות הם - כי אינם הולמים אותה. שאולים בידה הבגדים, כך היא חשה, ואולי
אף גנובים. לא לה הם, אף כי עליה. מעתה נדע: אמירת בשכמל"ו לנו כבגד, ובכל ימות השנה - כבגד לא לנו
הוא, או כתכשיט גנוב. ומדרש ילמד: "בשעה שעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקב"ה
בשכמל"ו, והוריד אותה לישראל. ולמה אין ישראל אומרים אותו בפרהסיא? אמר ר' אסי - למה הדבר דומה?
לאחד שגנב קוזמין (תכשיט) מתוך פלטין של מלך. נתנה לה לאשתו ואמר לה: אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא
בתוך ביתך. אבל ביום הכיפורים, שהן נקיים כמלאכי השרת[4], הן אומרים אותו בפרהסיא - בשכמל"ו.
(דברים רבה ואתחנן ב', כה)[5].

ג. שלא יראני אדם

בכל ימות השנה חסרים אנו בגד מקורי משלנו - אין לנו כיסוי. חסרים אנו תחושת ההתאמה, ההשלמה
והאחדות שבין פנימיות לחיצוניות. אין כברנו תוכנו, וכגנבים נחוש.
היה זה רבן יוחנן בן שזכאי שהסביר לתלמידיו: "מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן. אמר להן: זה
השווה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השווה כבוד עבד לכבוד קונו. כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה
רואה, ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת" (ב"ק עט:)[6]. אותו רבן יוחנן בן זכאי, זה הדבר שמוצא הוא לנכון
לצוות לתלמידיו על ערש דווי: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד
כאן?! אמר להם: ולוואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר - שלא יראני אדם... " (ברכות כח:)[7].

ד. בסתר ובגלוי - בגלוי ובסתר

מטרידה ומציקה - כציקי קדירה - תחושת חוסר התיאום בעולם הזה שבין פנים לחוץ, שבין בסתר לבגלוי. על
כן, בבוקר כל יום חדש נצריך עצמנו אף נתפלל - בתפילה שעוד קודם לתפילה - "לעולם יהא אדם ירא שמים
בסתר ובגלוי (ובנוסחאות סידורי עדות המזרח: בסתר כבגלוי!) ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו".
ובכל תשעת וידויי יום הכיפורים לא נשכח להתוודות גם "על חטא שחטאנו לפניך בגלוי ובסתר". לא על חטאים
שבגלוי ועל חטאים שבסתר, אף לא על חטא מסוים - שחטאנו בגלוי ושחטאנו גם בסתר - נתוודה, כי אם על
עצם מציאות ההפרדה שבחיינו בין "בגלוי" לבין "בסתר"[8]!

ה. אמת ליעקב ושיטת משיתא

" 'ודובר אמת בלבבו' - כגון רב ספרא[9]. 'לא רגל על לשונו' - זה יעקב אבינו, דכתיב: 'אולי ימושני אבי והייתי
בעיניו כמתעתע' " (מכות כד.). "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז', כ) - גם כשעוטה הוא בגדים, ואפילו יהיו אלה
בגדים שאינם שלו, ואפילו יהיו בגדי עשו הרשע. ובבואו אל יצחק אביו, והידיים ידי עשו, נשאר קולו קול
יעקב. או אז - "... וירח את ריח בגדיו ויברכהו" (בראשית כ"ז, כז). ובמדרש: " 'וירח את ריח בגדיו' - ריח
בוגדיו. כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות. יוסף משיתא, בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית, אמרו
ייכנס מהם ובהם תחילה. אמרין ליה - עול, ומה דאת מפיק - דידך הוא. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו
ליה - אין דרכו של הדיוט להשתמש בו, אלא עול זמן תניינות, ומה דאת מפיק - דידך הוא, ולא קיבל עליו. נתנו
לו מכס שלש שנים, ולא קיבל עליו. אמר, לא די שהכעסתי לאלוקי פעם אחת, אכעיסנו פעם שניה?! ומה עשו
לו? נתנוהו בחמור של חרשים (=משטח שמנסרים עליו נסרים) והיו מנסרים בו, והיה צווח: ווי דאכעסתי
לבריי"
(ילק"ש בראשית, תולדות כ"ז, קט"ו). כשמדובר על הקול קול יעקב - גם ידי עשו קול אמת ישמיעו. כאשר
מתרחש המפגש עם הקודש - גם בוגד כיוסף משיתא לתשובה גמורה אל אמיתת עצמיותו יגיע, בקידוש ד'
ובמסירות נפש, ממש כזו של רבי עקיבא.
יוסף משיתא, שברגל גאווה ובמצח נחושה מסוגל היה לחדור אל הקודש ולמעול בכלים בפעם הראשונה, איננו
מסוגל עוד לכך בשנית. כי בבואו אל הקודש חווה חוויית המפגש עם עוצמת האמת, ספג קדושה, ושב אל
עצמיותו, אל גרעין האמת הקדושה שבקרבו, כמו גם בכל יהודי[10].

ו. בגדי ישע

ביום הכיפורים מתרחשת חוויית המפגש עם הקודש ועם המקדש. על כן "... אבל ביום הכיפורים, שהן נקיים
כמלאכי השרת, הן אומרים אותו בפרהסיא - בשכמל"ו". חווייה של אותנטיות ושל עצמיות ואמת יש במפגש
עם עיצומו של יום הכיפורים, שסגולה בו וכח בו להשיב הדברים אל עצמם, להסיר הבגדים הצואים ולהלביש
בגדי ישע. "אורי - בראש השנה, וישעי - ביום הכיפורים" (ויק"ר כ"א)[11]. לא עוד בגד גנוב הוא - בשכמל"ו -
ביום הכיפורים. אין בושה בלבוש ישע, אין בגידה בבגדי יעקב, אין מעילה במעיל קודש וצדקה. כיסוי פנימי
יש[12].
"שוש אשיש בד', תגל נפשי באלוקי, כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני" (ישעיה ס"א, י).

ז. יום אחד שאין שני לו

מה כוח יש בו, בעצם, ביום הכיפורים, שמביא את האדם למפגש עם עצמו? כח יש בו, בעצם, במה שאין בו.
אין בו שטן ויצר הרע[13] של פירוד וזיוף בין פנים לחוץ. "שטן ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני.
ממאי? אמר רמי בר חמא - השטן בגימטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי. תלת מאה ושיתין וארבעה יומי
אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטוני" (יומא כ.). יום לעצמו הוא יום הכיפורים,
יום של עצמיות ויום של עצמאות. יום שמופקע ממסגרת שס"ד הימים, שאין בו זרימת השיגרה המסגרתית
שפועלת חמה, שבקדם תזרח תדיר ואל הים תשקע ותשקע. "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו, ימים יצרו
ולו ("ולא" כתיב!) אחד בהם" (תהלים קל"ט, טז). "ימים" - אלו שני ימים של ראש השנה, "ולא אחד בהם" -
הוא יום הכיפורים[14]. אחד ומיוחד הוא היום. אצילי ניצב הוא מעל שאר ימות השנה, משקיף מחשב
חשבונם. אחד הוא, אך לא כאחד הסידורי שאחריו יש שני, אלא אחד ואין שני בערך האחדות העליונה,
וכישראל - שגוי אחד הוא בארץ[15], וכאמת - שאחת היא ואין שני לה[16].

ח. יום אמת ויציב

אמנם, הורתו ולידתו של יום הכיפורים באמת, שכן, קודם למתן תורה, טרם שהוסיף משה רבינו ע"ה יום
מדעתו, היה מניין ימות השנה רק שס"ד ימים, ורק במתן תורה נוסף היום השס"ה, שהוא יום הכיפורים. אמת
הוא יום הכיפורים ויציב, ומייצב כל העולם כולו. "ואילולי יום הכיפורים, לא היה העולם עומד... ואפילו כל
המועדים עוברים, יום הכיפורים אינו עובר" (פרקי רבי אליעזר, פר' מ"ו).

ט. אם חטא אין - בושה מנין?

לך ד' הצדקה, ולנו בושת הפנים. יום הכיפורים מחזיר את העולם ואת האדם אל מעמדו הקמאי-בראשיתי, זה
שטרם חטא[17]. קורע הוא לבוש בושת, וומלביש אדם ועולמו בבגדי ישע ובמעיל צדקה. לבוש בושת - בחטא
הדעת הורתו, ובפשע גניבת הדעת לידתו. שאם חטא אין - בושה מנין? קודם החטא: "ויהיו שניהם ערומים
האדם ואשתו, ולא יתבששו" (בראשית ב', כה). לאחר החטא: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם,
ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת" (שם ג', ז).
והקב"ה אינו מסתפק, כביכול, בבגדים שעשו לעצמם, ומוסיף משלו: "ויעש ד' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור
וילבשם" (שם שם, כא)[18].

י. אור זרוע

כל זה אפשרי אף נדרש, בימים רגילים, שבמעגל הזמן סובבים ושוטפים. ימים, שנוצרים במסגרת "ויהי ערב
ויהי בקר יום אחד... שני... שלישי וכו' ". אך "יום אחד" יש, שאחד אחר הוא: "ויהי ערב - אלו מעשיהן של
רשעים. ויהי בקר - אלו מעשיהן של צדיקים. יום אחד - שנתן להם הקב"ה יום אחד; ואי זה? זה יום
הכיפורים" (בראשית רבה ג', י).
אחד הוא יום כיפורנו, שקורא תיגר על מסכים ועל מסכות (פורים-כיפורים). אחד הוא היום, אורו של
עולם[19], שקורע בגדי עור, עוטה אור כשלמה, ונפתח בליל כל נדרי בקריאה הגדולה: "אור זרוע לצדיק,
ולישרי לב שמחה".
(המשך המאמר יובא בעז"ה בגיליון הבא)

שירה חדשה

הרהורי תשובה אל תורה שבעל פה/ עמוס ינון


את התורה שבעל פה
ביקשתי ללמוד
מאד
הרבה יותר מאשר
את זאת שבכתב
ועוד לא עלה בידי
ביקשתי
דביקות
ביקשתי
מסורת
ביקשתי
את אבות אבותי
וביקשתי
להיות
גם אני
ואולי
ביקשתי
יותר מדי
ואולי
שכחתי
שתורה בעל פה נכתבה
והיום
גם היא
אש שחורה על גבי אש לבנה
כמו אדם שמבקש מאשתו
להיות
אם ואחות
וגם אשה
וגם...
ואולי זה מספיק התיאור הזה
בשביל להבין:
השאלה היא:
הרי (בסתר לבי) רציתי
שתורה תהיה לי כאשה
מה באמת רציתי?
פעם רציתי
שתהיה לי מתווך
שיפגיש אותי עם א-להים
וזה היה אולי יחס לא רציני
לא מכבד
אחר כך רציתי
שתהיה לי מתווך
שיפגיש אותי עם אבותי
וגם רציתי
שתהיה לי מתווך
להיות כמו אבותי
וגם
ליצור
וגם -
להנהיג?
להמשיך?
האם פעם ביקשתי
שתהיה לי תורה?
שתורה לי דרכה?
האם פעם ביקשתי
לבוא בשעריה
להיאסף אל תוכה
להתאחד עימה
כמו עם אשה
ואפילו פחות?
וצר היה לי
וצר לי
על כך שעד היום
עדיין - בעז"ה - עדיין
לא זכיתי
למסור את הנפש
להגיש אותה
לתורה
אבל גם אז -
האם לא היה הצער
על כשלוני
על חוסר ההצלחה שלי
להיות מסור?
ואם הייתי באמת אוהב
האם לא הייתי מצטער
מתגעגע
לתורה עצמה?
הן הכל נכון
שתורה שבעל פה היא
הזמנה למפגש עם א-להים
עם עם ישראל
עם המסורת
עם הדביקות
עם אבות אבותי -
והיא גם -
יצירה
ועוד
כמו שנכון שכל אדם הוא גם
בעל תכונות אופי מסויימות
והוא יכול להיות
טוב או רע
נדיב או קמצן
צנוע או גאוותן
ואחרי הכל
הוא עדיין יהיה
אדם טוב או אדם רע
אדם צנוע או אדם גאה
ולא
הטב או הרע
הצניעות או הגאווה
מהי אם כן
נקודת הארכימדס
נקודת האני
של תורתינו?
מיהי?
האם אפשר להפסיק לשאול מהי
ולהתחיל לשאול מיהי?
האם פעם ניסיתי לשאול:
"מי את?"
ואולי
לא שייך לשאול
לא מי ולא מה
ורק שאלה אחת נשאלת
אבל לא אני שואלה
אלא היא:
"ברצונך להצטרף אלי
או לא?"
נעשה ונשמע
כמו באמונה
שאולי גם בה
השאלה איננה לא מה
ולא מי
אלא:"האם אתה רוצה להצטרף
לא-להים?
לעם ישראל?"
זאת אומרת
אין פה עמידה של דבר מול דבר
שלי מולה
כשאני שואל את עצמי
שווה או לא שווה
להיכנס
לבוא בשעריה
לשקוע ביופיה
"האם אתה רוצה להצטרף אלי?
האם אתה רוצה להצטרף עימי?
האם אתה רוצה יחד איתי
למסור את הנפש
כדי להבין
כדי ליצור
(את דברי)
ואף שלא חדים הדברים בפי
ולא ברורים לי
אני חש
שאם אבקש מסורת -
אולי אמצא מסורת
אבל כל עוד אבקש
לא אוכל להיות
אוהב
להיות
איתה
להיות
יחד איתה
מוסר נפשי
לראות את כאבה
להשתומם
לשמוח את שמחתה
להתפעל
להתרומם
לא על ידה
אלא בה
(אלו הדברים אשר חשבתי
אשר חלמתי
על תורה שבעל פה)
פה חלום
פה המציאות
הנה הגמרא מונחת לידי
כולה
ואני
תחת להצטרף אליה
מביט בה מרחוק
וכותב
עליה

סוף סדר בוקר
י"א בסיון ה'תשנ"ז

[1] ואמנם - "אמר רבי תנחום בר יודן: צריך לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', שלא להזכיר שם שמים
לבטלה" (ירושלמי ברכות פ"ו ה"א. וכך נפסק להלכה ברמב"ם בטור ובשו"ע - לומר בשכמל"ו כל אימת שצריך
לברך ברכה אחרת, ונמצא שהראשונה היתה לבטלה (טוש"ע או"ח סי' ר"ו). ובעניין ברכת התפילין כתב הרמ"א
- שכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שתי ברכות, וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה בשכמל"ו משום
חשש ספק ברכה לבטלה. בכל מקום שיש חשש, בכל מקרה שיש ספק ולכל אדם שנוקפו ליבו שמא הוציא שם
שמים לבטלה - בשכמל"ו יש, ששייך לעולם של חשש, שמייצג עולם של חשאי.
[להלכה, לא כל הפוסקים שלמים עם פתרון זה בתפילין. הלבוש השמיט בשכמל"ו, וגם הב"ח פקפק בזה,
והמעי"ט כתב שהוא לרווחא דמליתא. דומה, שהשאיפה לעולם של יציבות וודאות - הלכתית ומציאותית - לא
הניחה להם להסתפק בפתרון בשכמל"ו. היטיב לבטא זאת בעל ערוך השולחן: "... ואינו מובן כלל, דממה נפשך
- אם הדבר מרופה בידינו, דלכן יאמר בשכמל"ו - למה לנו לברך שתיים? נברך אחת כדין כל ספק ברכות. ואם
הדין ברור בידינו, א"כ למה לנו לומר בשכמל"ו?! (סי' כ"ה). מכאן מגיע ערוה"ש למסקנה, שאמירת בשכמל"ו
איננה מטעם ספק, אלא קריאת הודאה לד' על הקשר עמנו, כקריאת יעקב אבינו].
[2] א. "כל מגמת הרצון של האדם הוא לנוס ולהמלט ממבוכות, כי רק המה המעיקים לו ומפריעים את
מנוחתו" (אורי וישעי עמ' פה). ב. "העולם כולו מלא הוא הרמוניה... קל קציצה... גורמת יסורים" (אורות
התשובה ח', ז).
[3] והראי"ה קוק זצ"ל יסביר: "... ועל כן אומרים בחשאי, שהמושג מתוך הנבראים איננו מכוון בעצמותו
לקלוסו ית', אלא לשלילת מדותיהם של מטה, באין אומר ודברים בלי נשמע קולם" (עולת ראיה חל' א', עמ'
רמ"ט, נראה שם ההסבר השלם; וכן בעולת ראיה ח"ב, עמ' שמ"ה לעניין בשכמל"ו ביוה"כ).
[4] "מה מלאכי השרת אין להם קפיצין [=ארכובות לכוף את שוקיהם, רש"י יחזקאל א', ז], כך הם ישראל,
עומדים על רגליהם ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת אין להם אכילה ושתיה, כך ישראל... מה מלאכי השרת
נקיים מכל חטא, כך ישראל... מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם, כך הם ישראל, שלום מתווך ביניהם
ביום הכיפורים" (פרקי ר' אליעזר, פרק מ"ו).
[5] ומובא בטור או"ח סי' תרי"ט.
[6] גנב וגזלן - בתוכנו הם מצויים. שכך מובא בשם משמואל: "... ידוע דגנב גרע מגזלן, ומן העונש יוודע - זה
שגנב משלם תשלומי כפל ולא כן הגזלן. וכנגדן יש באדם שני מיני יצה"ר. יש שהוא כגזלן המפתה לעבור אפי'
שיודע שזה אסור... וכי יש גזלן גדול מזה. ויש שהוא בחי' גנב, היינו המחליק הדבר בעיני האדם עד שלא
יחשבנו לעבירה... " (הושענא רבה, שנת תר"פ).
[7] וחז"ל במשנת חסידים לימדונו: "כל המחלל את השם בסתר, נפרעין ממנו בגלוי" (אבות ד', ה). שכן, "כל
העובר עברה בסתר - כאילו דוחק רגלי שכינה" (חגיגה טז.).
[8] ובעשרה וידויים נתוודה על כי "דיברנו דופי"=דו-פי, אחד בפה ואחד בלב. והגרי"מ חרל"פ ילמדנו: "סוד
התשובה... להתאחז במידת אמת, שיהיו פיו וליבו שוין, איש תם יושב אהלים" (אורי וישעי, עמ' קמ"ו).
[9] א. וברש"י שם: "והכי הוה עובדא, דרב ספרא היה לו חפץ אחד למכור, ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה
קורא ק"ש ואמר לו: תן לי החפץ בכך וכך דמים, ולא ענהו מפני שהיה קורא ק"ש. כסבור זה שלא היה רוצה
ליתנו בדמים הללו, והוסיף ואמר: תנהו לי בכך יותר. לאחר שסיים ק"ש אמר לו: טול החפץ בדמים שאמרת
בראשונה, שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך". ומכאן גם נפסק להלכה: "וראוי לו לאדם לעמוד לו בדיבורו...
וירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבת ליבו... לקיים מה שכתוב 'ודובר אמת בלבבו' " (קצושו"ע סי' ס"ב, סע'
ט"ז).
ב. "הרגשת האמת היא יסוד התשובה" (אורות התשובה ט"ו, א).
[10] עפ"י הסברו של הרב מפוניבז' הגר"י כהנמן זצ"ל.
[11] "ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד' קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיה
כ"ה, ט).
[12] ומורנו הרב א' ליכטנשטיין שליט"א מצטט מדברי ההיסטוריון והמסאי הסקוטי Thomas Carlyle, בן
המאה ה-י"ט, שאמר: "הבגדים עשו אותנו לאנשים. עלינו להזהר לבל יהפכו אותנו לקולבים... ".
[13] "הוא שטן הוא יצר הרע" (זהר בראשית רנח). ובבבא בתרא טז. "אמר ר"ל: הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא
מלאך המות".
[14] עי' תנחומא בובר בראשית כ"ח, ותנדב"א א', ו.
[15] "ומכיון שיוה"כ הוא יום האחד מעין האחד העליון ב"ה, על כן מתגלה בו סגולתם של ישראל שהם ג"כ
נקראו גוי אחד בארץ, שגם הם אינם לא אחד מספרי ואל אחד הרכביי הם, אלא מעין האחדות העליונה,
'אורייתא וקב"ה חד הוא' " (אורי וישעי עמ' שעה).
[16] "אמת אחת ולא שתיים, כשמש אחת, וכשם שאין שתי ירושלים" (אורי צבי גרינברג, כל כתבי אצ"ג חלק ג'
ספר הקטרוג והאמונה עמ' 179).
[17] א. "יסוד הכל הוא, להשיב הכל אל מקור הקדושה כמו שהוא האמת לאמתו" (הגרי"מ חרל"פ, אורי וישעי
עמ' כ"ו).
ב. "התשובה היא שיבה אל המקוריות, אל הראשית, לחבר את כל ענפי החיים אל השורש אשר משם הם
יוצאים" (אורות התשובה, עמ' קל"ד).
[18] א. על משמעות הצורך בבגדים שניים, ועל ההבדל בין בגדים ראשונים שעשו לעצמם לבין אלה שעשה
להם הקב"ה, ראה מאמר הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל: "ימי זיכרון" עמ' 200‎-214.
[19] ובהלכות יוה"כ יודגש: "אסור לנעול סנדל או מנעל של עור... אפילו של עץ ומחופה עור אסור" (שו"ע או"ח
סי' תרי"ד, ס' ב').

לעמוד הראשי ארכיון דף קשר חפש בדפי הקשר עשה מנוי לדף קשר כתוב לדף קשר