בע"ה שבת פרשת תולדות, כ"ט בחשון תשנ"ח, גליון מספר 628
"ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה
עתה לקח ברכתי".
הברכות ולשקר לאביו ולומר "אנכי עשו בכרך".
אולם למעשה המרמה יש מחיר. בצעקת יעקב אל לבן "הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני" רואים חז"ל מענה
למעשהו של יעקב:
"כל הלילה היתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבוקר 'והנה היא לאה', אמר לה: בת הרמאי! למה רמית
אותי?! אמרה לו: ואתה למה רמית אביך כשאמר לך 'האתה זה בני עשו' אמרת לו 'אנכי עשו בכרך', ואתה
אומר 'למה רמיתני'?! ואביך לא אמר עליך 'בא אחיך במרמה'?!" (מדרש תנחומא ויצא יא)
"לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה"
לא יעשה במקומינו כשם שעשית אתה הצעיר במקומך כשלקחת מעשו את הבכורה.בדרכו להיות ישראל נאלץ יעקב לעקוב את עשו ולקחת את ברכתו ובכורתו. ההליכה בדרך זו על אף היותה
נכונה ומוכרחת, גובה מיעקב מחיר כבד בחייו כפי שמעיד הוא על עצמו בסוף ימיו: "מעט ורעים היו ימי שני
חיי".
לקח באה התורה ללמדנו: כל התנהגות שאינה מוסרית, למרות היותה מוכרחת ועל אף שהיא משרתת מטרות
נעלות - גובה מחיר.
אולם דווקא המודעות למחיר שעל אדם לשלם והנכונות לויתורים בחייו (ולא ההתעלמות מהם) מהוים אבן
בוחן לדרך בה הוא בוחר ללכת - לאמת לאורה הוא חי.
עדו גוטהולד ומיכה ברניג
מזל טוב
יה"ר שתזכו להקים בית נאמן בישראל
למיכאל סטבון לאירוסיו עם אושרית בר-גיל
בורא עולם בקניין השלם זה הבניין
לרון ונעמי שר להולדת בתם
יה"ר שתזכו לגדלה לתורה לחופה ולמע"ט
חדשות
קיצור החדשות: הגולנצ'יקים (ב') יצאו לרגילה ראשונה (ראה "משדרים מהשטח"). מיקי צימרינג (ג') יצאלקורס מפקדים. ראשוני השריונרים שבים מן הצבא.
ידיעה לסיום: על ה - Screansaver במחשב שבחדר רמי"ם נמצא כתוב: "אין שום יאוש בזה העולם כלל"!
חג הסיגד (חג ההשתחוייה) / שרון שלום*
על פי המסורת[1], ביתא ישראל[2] הם צאצאי שבט דן[3]. ככל הנראה, בתקופת המלך ירבעם בן נבט גלההשבט לכוש עקב מלחמה שהתחוללה בין השבטים, בה לא רצה ליטול חלק.
"ביתא ישראל" היו מנותקים במשך דורות מן העולם ושימרו את מסורתם התרבותית בתנאים של בידוד
וריחוק ממרכזי היהדות. מעבר לכך, הם גם סבלו מתנאים סוציאליים קשים ביותר שנוצרו עקב האנטישמיות
והשנאה הנוראה אשר היו לנחלתה של העדה בתקופת גלותה.
נשאלתי על ידי מספר חברים - האם היה תנ"ך באתיופיה? האם קיימתם מצוות באתיופיה? תשובתי אליהם
היא שהתנ"ך בשלמותו היה בידי "ביתא ישראל". קיימנו ושמרנו על כל מצוות התורה, קלה כחמורה, מתוך
מסירות נפש ומתוך אמונה חזקה ומוצקה בצור ישראל וגואלו! "ביתא ישראל" קיימה את מסורת החגים
השונים בדרכים משלה. השוני בין לוח החגים המקובל לבין לוח החגים שהיה נהוג באתיופיה הוא, שלוח
השנה של "ביתא ישראל" אינו כולל בתוכו חגים שהתחדשו אחרי חורבן בית שני [חנוכה, פורים, ל"ג בעומר,
ט"ו בשבט]. כאן מקומו המיוחד של חג הסיגד. זהו חג יחודי שאינו קיים בלוח השנה בשאר קהילות ישראל
בשום ואריאציה.
מקור החג
המקור התנכ"י לחג הוא בספר נחמיה: "ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה וכפתחו עמדו כלהעם: ויברך עזרא את ה' האלוקים הגדול ויענו כל העם אמן אמן במועל ידיהם ויקדו וישתחוו לה' אפים
ארצה" (נחמיה ח'/ה-ו)
"ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רבעית היום ורבעית מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם"
(נחמיה ט' ג)
זמנו של החג
הזמן אשר בו נחגג החג במשך דורות רבים הוא בכ"ט חשוון, 50 ימים לאחר יום הכיפורים[4].כאן אולי המקום לתת משמעות מיוחדת למיקומו ולזמנו של החג. חג הסיגד מגשר בין חשבון הנפש של הפרט,
שזמנו יום הכיפורים, לבין מקור האסון המרכזי של עם ישראל - הגלות, שבאה בגלל העדר יחסי אנוש
מתוקנים. הנחת המוצא אומרת שכדי להיות ראוי לעלייה לירושלים אין די בצום יום הכיפורים, בתיקון
בתחום האישי. יש לקיים במשך שבעה שבועות ספירה של ימים המוארים באור החזק של התשובה האישית
והכפרה של יום הכיפורים. ביום החמישים עם סגירת המעגל השלם של ספירה זו עלינו לשוב אל חויית יום
הכיפורים, אך הפעם - כקולקטיב שעבר חוייה מתקנת ועלייה במתח הערכי, האישי והחברתי.
משמעותו של החג
מספר מוקדים קשורים במהות החג:א. הסיגד מזכיר את מתן תורה בהר סיני כיסוד הברית עם ה'.
ב. בחג מציינים את חידוש הברית על ידי הגולים שחזרו לירושלים בימי שיבת ציון.
ג. הסיגד שימש הזדמנות להזכיר ל"ביתא ישראל" המרוחקים משאר עם ישראל את הצורך להיות נאמנים
למצוות לתורה ולירושלים, על אף הסבל הכרוך בכך.
ד. החג היווה הזדמנות ל"ביתא ישראל" להכיר בתשובה, להפגין את נאמנותם לברית ולפנות בצום ובתחינה
לאביהם שבשמים.
ה. הסיגד איפשר פיוס בין אנשים. הוא יצר תחושה של אחדות, ושל ביטחון.
ההכנות לסיגד
יום לפני הסיגד התכוננו כולם, מקטן ועד גדול, בהתרגשות רבה לקראת יום המחר. נהוג היה להכין את בגדיהחג, ולכבסם[5]. ה"כהנים[6]" שחטו פרות וכבשים והכינו את הבשר לסעודה החגיגית בתום יום הסיגד.
כולם מתאספים בכפרים המרכזיים שבהם קיימו את החג. בכדי להגיע בזמן נאלצו לפעמים לצאת למסע
ממושך[7] של כמה ימים. בערב החג נהוג היה להתפלל תפילות מיוחדות לכבוד החג.
מיקום הסיגד
את הסיגד קיימנו תמיד על הר גבוה. לעניין הזה ישנם שני הסברים:* בדרך זו המחשנו וחוינו את עליית משה להר סיני ביום מתן תורה.
* מקום גבוה נחשב ונתפס כמקום טהור.
לפני תחילת התפילה נהגו ה"כהנים" או זקני העדה לעלות למקום התפילה בהר, לוודא שהוא נקי וטהור, ולחזק
את הגדר שהקיפה את המקום. בחלק הקדמי של הגדר הוכן מקום להנחת האורית[8].
יום הסיגד
השכם בבוקר כל בני הכפר והאורחים שהגיעו טבלו בנהר, ולבשו את בגדי החג הנקיים. כולם התאספו, כאישאחד בלב אחד, בצלות בית[9]. ה"כהנים" הוציאו את האורית בשירה, והנשים השמיעו קולות שמחה. כך,
כאשר ספר האורית צועד בראש השיירה צעדנו במעלות ההר. חלק מן העולים אל ההר נשאו על גבם או על
ראשם אבן שסימלה את ההכנעה לפני ה' ואת הרצון לבקש סליחה על החטאים.
בהגיענו למקום התפילה פתחו ה"כהנים" בתפילות היום, וכך היה הסדר:
א. תפילות על ירושלים ועל הרצון להשתחוות לקב"ה בירושלים.
ב. פניית הכהן הראשי אל הקהל בחובת זכירה ושמירה על חוקי התורה.
ג. קריאה מהאורית:
* סיפור התגלות הקב"ה בהר סיני.
* נחמיה ט' - חידוש הברית בין העם לבין ה' בימי שיבת ציון.
* ויקרא כ"ו וכן דברים כ"ז-כ"ח - הברכות והקללות.
הכהנים תרגמו את הדברים משפת הגעז[10] לשפה המדוברת - אמהרית או טיגרית. לקראת סיום כולם
מבקשים סליחה ומחילה על חטאיהם, כורעים על ברכיהם ומשתחווים ארצה תוך כדי פרישת כפיהם אל
השמיים. אחר כך תוקעים בחצוצרות ואומרים "כשם שזכינו לחגוג את החג השנה, כך נזכה לקיים אותו בשנה
הבאה בירושלים".
היום נחתם כאשר יורדים מן ההר בשמחה ובריקודים אל בית צלות, ושם מתקיימת סעודת המצווה שחותמת
את היום הנשגב, את חג הסיגד.
סוף דבר
הנה בחסדי ה' יתברך אשר גמל עם עבדיו חסד, וקיים הבטחתו לקיבוץ עם הקודש בארץ הקודש, אל יעלהבליבנו שום שמץ של מחשבה שהגענו אל התכלית, אל השלמות, אל פסגת ההר, ולנסות להשליך את העבר. אלא
אדרבה, בימים אלה של פילוג בעם ומחלוקות קשות הגורמות לחוסר יציבות במישור המדיני, הבטחוני,
החברתי והרוחני - יש מקום להמשיך מנהג יפה זה של חג הסיגד לפחות ברובד הרעיוני והעמוק.
לעלות לירושלים, לעיר שעושה כל ישראל חברים, ושם להגביר את האהבה, את הסליחה, ואת השאיפה
לסובלנות ולהבנה הדדית. להגביר את החיפוש המשותף להתחברות ולהתלכדות, עד אשר "נכון יהיה הר בית
ה' בראש ההרים", מתוך 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל'.
ואם יהפוך חג הסיגד בעתיד לחג לאומי, יהיה זה שכרנו ותרומתנו לעם קודש בארץ הקודש.
מדור בני"ש / הרב י.צ. רימון
שאלה:
כשאין יין או כשכמות היין מצומצמת - מהו סדר העדיפויות לקידוש ולהבדלה?תשובה:
(חלק א')[*] נבחן את האפשרויות השונות:א. קידוש על פת
הגמרא בפסחים ק"ו: אומרת -"רב - זימנין חביבא ליה רפתא - מקדש ארפתא".
א. רש"י, רשב"ם, רא"ש, רמב"ם (כ"ט,י') - לפעמים רב קידש על הלחם.
ב. ר"ת (תוס' שם ד"ה מקדש ארפתא) - אין לקדש על פת. כוונת הגמ' שרב קידש על היין כדי לאכול פת מיד,
ולכן נטל ידיו קודם הקידוש (ואז יכול היה לאכול פת מיד בתום הקידוש).
פסק השו"ע (רע"ב, ט') - במקום שאין יין יקדש בלילה על פת. רמ"א - אם יש יין בעיר לא יקדש על פת. מ"ב
(ס"ק ל"ב) - לכתחילה חוששים לר"ת. ומי שאינו נהנה מיין, יכול לקדש על פת - ב"י סימן רע"ב, בה"ל ד"ה ואם
אין יין בעיר.
כשמקדש על הפת, יטול ידיים תחילה, יאמר 'ויכולו', יגלה את הלחם, יאמר 'המוציא', יכסה, יאמר את ברכת
הקידוש, ויאכל כזית בתוך כדי אכילת פרס (4 דקות, ויש מחמירים ב2- דקות) - מ"ב רע"א, ס"ק מא.
ב. פת בקידוש בבוקר
לדעת הראב"ד (הו"ד בב"י רפ"ט) גם בבוקר ניתן לקדש על פת. אולם לדעת המגיד משנה והרא"ש אין לקדשבבוקר על פת. וטעמם - בערב מברכים "מקדש השבת", וא"כ ניכר החידוש לשבת. אולם בבוקר, אם יברך
"המוציא" לא יהא בכך שום חידוש, ולכן צריך יין.
השו"ע (רע"ב, ט') פסק להחמיר (וכ"כ בשעה"צ ס"ק ב'). אמנם אם אין לו יין או שכר מדינה מקדש על הפת
ואין צריך להמתין (מג"א. שלא כבקידוש הלילה שצריך להמתין עד חצות אם הוא מצפה שיגיע לו יין, ואם אין
הוא אדם חלש - מ"ב רפ"ט ס"ק י). בשו"ע (רפ"ט, ב) כתב שכאשר אין לו יין לבוקר "אוכל בלא קידוש". אולם,
כשיש לו פת, יאכלו לשם קידוש, ורצוי שיאמר את הפסוקים של הקידוש וייצא לפחות לראב"ד (עי' בשש"כ,
נ"ג, יב, והע' מג).
ג. קידוש על שכר מדינה (בערב ובבוקר)
הגמ' בפסחים ק"ז. אומרת שרבין היה מבדיל על שכר. רב הונא שאל את רב חסדא האם מותר לקדש על שכר.ענה לו רב חסדא - כשם שאין מקדשין עליו כך אין מבדילין עליו.
משמע שאין מקדשין על שכר - וכ"כ הרמב"ם, והגהות מיימוניות בשם הרשב"ם, הגאונים, בה"ג, רי"ף, ראבי"ה
ור"ח. אולם הרא"ש כתב שכמו שאין הלכה כגמ' זו בהבדלה, ומותר להבדיל בשיכר, כך מותר לקדש בשיכר.
להלכה, פסק השו"ע (רע"ב, ט') שבלילה אין לקדש על שיכר אלא על פת (כשאין יין), [ובשעה"ד רשאי להקל גם
בלילה - כה"ח אות נ', יבי"א ח"ג, י"ט, י'], אך ביום עדיף לקדש על שיכר מאשר על פת (כדלעיל).
ד. הבדלה על פת
כתב רב עמרם גאון (הו"ד בטור רצ"ו) שאין מבדילין על הפת. ולמרות שניתן לקדש על הפת, היינו משום שהפתהוא מעניין הקידוש, שהרי אין קידוש אלא במקום סעודה, מה שאין כן בהבדלה. וכן פסק השו"ע (רצ"ו, ב).
[אמנם, ביו"ט שחל במוצ"ש, כיוון שיש סעודה, יש המקלים בכך. בשו"ע (רצ"ו, ב) הביא את שתי הדעות,
ומשמע שהקל (י"א בתרא), וכ"כ הרמ"א].
ה. חמר מדינה בהבדלה
ראינו לעיל את הגמ' בפסחים קז. ואת השלכותיה לעניין קידוש. לעניין הבדלה פסק השו"ע שניתן להבדיל עלחמר מדינה. בביאור הלכה (ד"ה אם הוא) כתב שפסק זה הוא לכו"ע. ואמנם, אם השכר לא עדיף עליו יותר,
יבדיל על היין (שם. וכן כתב הרמ"א, שאף יין פגום עדיף על השכר).
מכאן הטעם למנהג העולם להקל בהבדלה בחמר מדינה. אולם, עדיין צריך לברר מהו חמר מדינה.
הרשב"ם (שם, ד"ה חמר מדינה) כתב שמים לא הוי חמר מדינה. וכן כתב השו"ע (רצ"ו, ב): "ומבדיל על השיכר
אם הוא חמר מדינה, והוא הדין לשאר משקים חוץ מן המים". משמע מדבריו, שניתן להבדיל על כל המשקים
חוץ ממים.
אולם, החיד"א בברכי יוסף (הובא במ"ב ס"ק כ"ד) כתב שאין להבדיל על חלב. ובשו"ת הלכות קטנות (סימן ט')
כתב שאין להבדיל אלא על שכר מדינה, וכדברי השו"ע "ומבדיל על השכר...". ומה שכתב "חוץ מן המים", לאו
דווקא מים, אלא כל משקה שאינו משכר, אפילו הוא משקה מדינה. וכן כתב בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן ל"ח),
ובשו"ת יביע אומר (ח"ג סימן י"ט).
אולם, בערוך השולחן (רע"ב, יד) כתב שכמה גדולים נהגו להקל בשעת הדחק להבדיל על כוס תה מתוק או על
חלב. גם הרב פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, או"ח, ח"ב ע"ה) כתב שבשעת הדחק ניתן להבדיל על תה וחלב.
והגדיר הרב פיינשטיין מהו חמר מדינה: משקה ששותים אותו לא רק כשצמאים (אלא לכבוד הסעודה, ולכבוד
האורחים).
גם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח, טז) הקל בשעת הדחק, ו"כשאין לו יין או שכר מצוי בבית", או מחמת מצב
בריאותו, להבדיל על קפה שחור ואפילו על תה מתוק. והוסיף שגם האדר"ת הקל בכך (ושרק שו"ת הלכות
קטנות, מצריך שכר).
מסתבר שהוא הדין בקפה נמס, ואצל אשכנזים אולי אפילו עדיף קפה נמס, שדווקא בו נהגו לכבד אורחים, ולא
בקפה שחור (ואמנם יש שאמרו שצריך דווקא קפה מבושל, אך הגרש"ז אויערבך כתב שגם על קפה נמס ניתן
להבדיל - שש"כ ס' הע' יח).
וכן ניתן להבדיל במשקאות ממיץ טבעי (ע"פ ערוה"ש. וכ"כ בשש"כ, ס' ה). ומסתבר שגם במשקאות מוגזים
למיניהם וכד' (שהם כיום לעתים 'המשקה' של המדינה. וכמדומני שבמשקאות אלו, יש בדרך כלל תהליך
בישול או פיסטור. ומסתבר שאין להקל במיץ עם תרכיז - עיין שש"כ ס' ז', ולעומת זאת בשש"כ ס' סוף הע' יד)
- ו"הכל כמנהג המדינה".
על בירה לבנה או קוניאק וכו', ניתן להבדיל לכתחילה (כשהם טובים לו יותר מן היין), כי הם ממש 'שכר
מדינה' (ובמ"ב כתב שרצוי לא להבדיל על יי"ש כי אי אפשר לשתות ממנו כשיעור. אמנם לדעת הט"ז השיעור
ביי"ש קטן יותר).
משדרים מהשטח
אם ראיתם פה בישיבה כמה חבר'ה שמסתובבים עם חיוך של "רגילה" ועם גאווה בלתי מוסתרת של כומתהחומה - זה אנחנו. מסתבר שלא ממש רע לנו עם העובדה שהטירונות כבר מאחורינו, ועוד-יותר-פחות רע עם
העובדה שיש קצת זמן לנשום אוויר גשמי ורוחני ולמלא את המצברים (לקראת האימון המתקדם...). האמת
היא שלא כל-כך נורא שם ב902-, וזה למרות שנזכרו פתאון שלא קידרנו מספיק ולא תיזזנו מספיק במהלך
הטירונות, ואת כל החוסר הזה היה צריך להשלים בשבוע האחרון במרוכז.
מתגעגעים מאד לשריונרים שלרוע מזלם אי-אפשר להשיג אותם בשום מקום (אל תדאגו חבר'ה, מתי שהוא גם
לכם תהיה רגילה...). בהצלחה גם לאלו שעושים את העבודה החשובה באמת (הג'ובניקים).
* תודה מיוחדת לחיים פרי, לשושנה דור ולרב ולדמן שסייעו לי בכתיבת המאמר.
[1] כך כותב אלדד הדני במאה התשיעית: "ויש לנו קבלה איש מפי איש שאנחנו בני דן היינו בתחלה בא"י
יושבי אוהלים ולא היה בכל שבטי ישראל בעל מלחמה גבורי חיל כמונו". כך כתבו גם רבי עובדיה מברטנורא
והרדב"ז.
[2] כך מכנים יהודי אתיופיה את קהילתם.
[3] ישנם מספר רמזים לגלות שבט דן מן הארץ:
א. על שבט דן שהתנחלו בארץ ליש נאמר: "ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו
היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ וכו' " (שופטים י"ח, ל-ל"א), היינו מועד מעבר המשכן לשילה או
שביית ארון ה' ביד הפלשתים יוצרים מקום לפרשנות שהיתה גלות מיוחדת לבני דן בתקופת השופטים.
ב. דבורה בשירתה מוכיחה את השבטים שלא השתתפו במלחמה, "דן למה יגור אניות". תרגום יהונתן: בני דן
בפחדם ברחו ממקומם.
ג. בכל שלבי הגלויות מן הארץ, גלויות ישראל וגלויות יהודה, לא נזכר שבט דן לא במקרא ולא במדרשי חז"ל.
ד. בין יחוסי השבטים הנזכרים בתחילת ספר דברי הימים בימי שיבת ציון נזכרים כל השבטים מחוץ לשבטי
דן, זבולון ויששכר.
[4] יש בכך דמיון לחג השבועות המתקיים 50 יום לאחר חג הפסח.
[5] באופן דומה, ההכנות למעמד הר סיני כוללות כיבוס הלבוש - "וקדשתם היום ומחר וכיבסו שמלותם"
(שמות י"ט י).
[6] כהין=כהן. כך כונו הרבנים של "ביתא ישראל" על אף העובדה שהם לא מזרע אהרן.
[7] גם העלייה בימי קדם חייבה מסע ממושך לירושלים.
[8] אורית=תורה. מונח זה בהשפעת הארמית (=אורייתא).
[9] בית כנסת - מן המילה הארמית 'צלותא'.
[10] געז - היא שפה שמית שפת הקדש והשפות המדוברות הן אמהרית או טיגרית.
[*] חלקה השני של התשובה בצירוף מסקנות הדברים יובאו בגיליון הבא בעז"ה.
