בע"ה שבת פרשת תרומה, ב' באדר תשנ"ח, גליון מספר 641
"וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה'
כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום
וארבעים לילה. וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה... " (שמות כ"ד, ט"ז - כ"ה, ב)
המסע במדבר ממשיך וקשיי היום יום מתגלים שוב.
באותו רגע בו הם נפרדים מהר-סיני ופונים אל שגרת יומם, מצווה אותם הקב"ה בבניית המשכן.
"וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר - 'כבוד ה' על הר סיני'
וכתיב 'הן הראנו ה' א-להינו את כבודו ואת גדלו', וכן כתיב במשכן - 'וכבוד ה' מלא את המשכן' " (רמב"ן כ"ה,
ג)
שעלולה להתרחש. כעת מצווה הקב"ה את בני ישראל לבנות את המשכן. שם הקדושה אינה גלויה כמו בהר
סיני, אלא נסתרת; אך בצורה כזאת היא יכולה ללוות את בני ישראל בכל מסעיהם.
מיכה ברניג ואבי הנדל
מזל טוב
לנאור ואורלי וילנר להולדת בנם
יה"ר שתזכו לגדלם לתורה לחופה ולמעשים טובים
חדשות
רפואה שלמה: אריה בן שלמה (ב') שוחרר מבית החולים השבוע, ומחלים כעת בביתו.חיילי שוקולד: הגולנצ'יקים (ב') מבלים השבוע בשבוע-נופש כהכנה לרגילה שתהיה בשבוע הבא.
הנאה מאוכל שהובא בשבת* / הרב יוסף צבי רימון
בנוגע לשאלה, האם מותר להנות מאוכל שהגיע לעמדת שמירה בשבת על ידי רכב, יש לדון מצד שלושה דברים:1. איסור תחומין של האוכל.
2. איסור הוצאה מרשות לרשות.
3. איסור הבערה בנסיעה.
ראשית, נבאר בקצרה דין מעשה שבת באופן כללי, ואח"כ נעבור לנושאים אלו.
הגמ' בכתובות לד. (ובעוד מקומות) מצטטת ברייתא, שבה נחלקו תנאים בדין מעשה שבת. התוס' (שם) סיכמו
את הדעות, כדלהלן:
| מזיד | שוגג | |
| מותר לכולם במוצ"ש | מותר לכולם בשבת | רבי מאיר |
| למבשל - איסור עולם. לאחרים - מותר במוצ"ש |
מותר לכולם במוצ"ש | רבי יהודה |
| אסור לכולם לעולם. | למבשל - איסור עולם לאחרים - מותר במוצ"ש |
רבי יוחנן הסנדלר |
וכתבו התוס' כלל: מזיד לר"מ = שוגג לרבי יהודה. מזיד לרבי יהודה = שוגג לר"י הסנדלר.
להלכה
הגמ' בחולין טו. אומרת:"כי מורי להו רב לתלמידיה, מורי להו כרבי מאיר, וכי דריש בפרקא, דריש כרבי יהודה, משום עמי הארץ".
לאור זאת כתבו התוס' (חולין שם, ד"ה ומורי) שהלכה כרבי מאיר.
אבל הרי"ף (שבת, תחילת פרק כירה), והרמב"ם (הלכות שבת, פ"ו, הכ"ג) פסקו כרבי יהודה. ונימק בפסקי
הרא"ש (חולין, סימן י"ח, בשם הגאונים), דהאידנא נפישי עמי ארצות.
להלכה, פסק השו"ע (שי"ח, א) כדעת רבי יהודה. ואילו הגר"א פסק כדעת רבי מאיר. המשנה ברורה אומר
שבמקום צורך ניתן לסמוך על רבי מאיר, בבישול בשוגג.
תחומין - לא השתנה דבר בגוף החפץ
הגמ' בעירובין מא: אומרת:"אמר רב פפא: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, אפילו במזיד - לא הפסידו את מקומם".
דהיינו, פירות שיצאו חוץ לתחום והוחזרו למקומם, מותר לאוכלם בשבת עצמה. לכאורה סותר הדבר את דין
מעשה שבת, שבו לכו"ע אסור להנות בשבת עצמה. ניתנו לכך מספר תירוצים בראשונים:
א. ריטב"א בשם רבינו יונה (שם):
"שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה, דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו, שזה נקרא מעשה".
דהיינו, מעשה שבת אוסר רק כשנעשתה מלאכה בגוף החפץ, אך במקרה כגון תחומין, שהחפץ לא השתנה, אין
החפץ נאסר.
ב. הרמב"ן ביאר, שרק במקרה זה מותרים הפירות, כיוון שהוחזרו למקומם, ואם כן, אין כאן כל הנאה מן
האיסור.
ג. תוס' (שם) הבינו שמדובר כאן באיסור דרבנן (מדובר רק לעניין יו"ט, ואם כך מדובר שאין איסור הוצאה,
וכן בתחומין דרבנן):
"ולא דמי למבשל בשבת דבמזיד לא יאכל, דהתם הווי איסור דאורייתא".
ד. הרמב"ם התייחס גם כן לעניין זה (הלכות שבת, פ"ו, הכ"ד), וכתב:
"פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו - בשוגג ייאכלו בשבת, שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, במזיד לא
ייאכלו עד מוצאי שבת".
סברות הראשונים: ניתן להבין בכמה צורות איסור מעשה שבת: ייתכן שזהו איסור בחפצא, שהאוכל עצמו
נאסר. ייתכן שזהו איסור בגברא, דהיינו שגוף האוכל לא נאסר, אך חכמים אסרו לאכול או כדי שלא יהנה
מחילול שבת, או בתור קנס.
הריטב"א כנראה הבין שאיסור מעשה שבת הוא איסור בחפצא, ולכן כאשר לא נעשה שינוי בחפץ, אין הוא
נאסר.
שאר הראשונים אוסרים: הרמב"ן הבין כנראה שאיסור מעשה שבת יסודו בכך שאסור להנות מדבר שנעשה
בעבירה. ולכן, אין משמעות לכך שלא היה שינוי בגוף החפץ, ובמקרה שיש הנאה ייאסר החפץ, אך במקרה
שאין הנאה (כגון שחזרו לתחומן) לא יאסר. התוס' כנראה לשיטתם, שיסוד דין מעשה שבת הוא קנס. ולכן
במעשה שבת בדאורייתא, תמיד אסור. הרמב"ם סבור כנראה שרק במזיד קנסו אותו, גם כשאין הנאה (וכשיש
הנאה, אסרו גם בשוגג, שהרי הרמב"ם פסק כר"י).
סיכום השיטות למעשה: הריטב"א הוא היחיד שמתיר כאשר לא נעשה איסור בגוף החפץ. שאר הראשונים
אוסרים. אמנם, בשוגג - מתיר הרמב"ם, וכנראה גם התוס' שפסקו כר"מ (והרמב"ן מתיר, כשגם לא נהנה
מהאיסור).
בשו"ע (ת"ה, ט) פסק שפירות שהוצאו בשבת מחוץ לתחומן במזיד, אסור לאוכלם אפילו למי שלא הוציאם,
ובשוגג מותר (בשבת עצמה). השו"ע הביא גם "יש מתירים" (אפילו במזיד) למי שלא הוציאם, אך המ"ב (ס"ק
נב) כתב שהלכה כדעה הראשונה (והוסיף, שאם הוציאו עבורו, אסור גם ליש מתירים).
באיסור דרבנן
הבה"ל (שי"ח, א, ד"ה אחת) כותב בשם החיי אדם, להחמיר גם כשלא נעשה תיקון בגוף החפץ באיסורי תורה.ומכך משמע, שבאיסור דרבנן ניתן להקל בכך, וכ"כ בנתיב חיים (על המג"א סימן ת"ה, ס"ק יד). לפי זה, נצטרך
לדון, מתי נחשב הדבר לאיסור תורה ומתי לאיסור דרבנן.
איסור יציאה של אלפיים אמה הוא מדרבנן. נחלקו ראשונים, האם יש כלל איסור תחומין מדאורייתא.
מדאורייתא, מותר ללכת עד י"ב מיל (כ11.5- ק"מ), אולם לדעת הרי"ף והרמב"ם (שבת, פכ"ז, ה"א) מעל י"ב
מיל הווי איסור דאורייתא. לעומת זאת הרא"ש והטור סוברים, שגם מעל י"ב מיל הווי איסור דרבנן (בדרך
כלל, מקובל לחוש לדעה המחמירה, שהווי דאורייתא).
אמנם, יש כמה דברים לצרף גם במעל י"ב מיל:
א. בבה"ל (ת"ד, ד"ה למאן) מביא שיש הסבורים שרק לגבי האדם הווי דאורייתא, אך לגבי אוכלים וכלים,
הווי דרבנן גם מעל 12 מיל, ויש חולקים.
ב. לדעת המגיד משנה (הלכות שבת, פכ"ז, ה"ג) אף הסוברים שאיסור י"ב מיל הוא מן התורה, הרי כל זה
מדבר ברשות הרבים, אך בכרמלית הווי איסור דרבנן.
ג. הגמ' בעירובין מג. מתלבטת:
"בעי רב חנניא: יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה?...".
דהיינו, שישנו ספק האם איסור תחומין נאמר למעלה מעשרה טפחים. להלכה, פסק השו"ע (ת"ד, א) שמקלים
בתחומין דרבנן בלבד (עד י"ב מיל).
לעניין תחומין ברכב: המגן אברהם (רס"ו, ס"ק ז) כתב שרק כאשר זוהי דרך שאינה נוחה לטלטול, אין בכך
איסור תחומין, אך ברכיבה על סוס, כיוון שזהו תשמיש נוח, יש איסור גם מעל עשרה. הב"י שם (בסוף הסימן),
מקל ברכיבה על סוס, אך אוסר בקרון רחב.
לפי כל הנ"ל, מסתבר שאין קולא של תחומין מעל עשרה, ברכב. אמנם, בשו"ת חת"ס (ח"ו, צו, צח) כתב להקל
בכך גם בקרון, ולפי זה, לכאורה הוא הדין ברכב.
אמנם, כאשר מניח את הדברים עשרה טפחים מעל לתחתית הרכב, הרי שזו סיבה להקל גם למחמירים ברכב
(הרב הלפרין - ספר הזיכרון לרב נסים; שבת ומועד בצה"ל, עמ' עט-פ).
הוצאה
בדרך כלל מדובר בצבא ברשויות דרבנן. וא"כ כיוון שלא נשתנה דבר בגוף החפץ, יש כאן צד להקל.כמו כן, אם האוכל נמצא מעל עשרה טפחים (מהכביש), בפשטות הווי מקום פטור, ברכב ללא מחיצות, שאינו
רשות היחיד. ואם זהו רכב שהוא רשות היחיד, מסתבר להקל מסיבה אחרת - והיא, שכנראה שאין הוצאה
בתוך רשות היחיד (ע"פ שבת ח., ותוס' שם ד"ה כוורת; שבת ומועד בצה"ל עמ' סד-סה).
אם מדובר בנסיעה מבצעית, ניתן לצרף את דעתו של החפץ חיים במחנה ישראל (ל"א, א-ב) שדן להקל בריבוי
שיעורין בהוצאה[1].
לעניין הנסיעה ברכב
אם מדובר בנסיעה מבצעית, אין כמובן בעיה. אם מדובר בנסיעה לא מבצעית, יש כאן כמובן איסור. לענייןמעשה שבת, יש להקל לפי הריטב"א דלעיל, כי לא נשתנה דבר בגוף החפץ. אמנם, כאמור הבה"ל החמיר בכך
בדאורייתא.
סיבה אחרת להקל: נחלקו ראשונים בתוס' (שבת, קכב, ד"ה משקה), האם כאשר ניתן לבצע את הדבר ללא
איסור, נאסר החפץ. הר"י מחמיר, ור"ת מקל. לכן, כאשר ניתן להגיע אל האוכל גם ברגל, יהיה האוכל מותר
לפי ר"ת. אמנם, במשנה ברורה (שכ"ה, ס"ק נו) החמיר בכך כדעת הר"י.
שוגג
פעמים רבות ניתן לראות את הדבר כמקום צורך ולהקל כר"מ בשוגג.הגדרת שוגג: בצבא יש יותר מקום להקל בדין מעשה שבת, כיוון שחייל שעושה דברים לצורך הצבא, גם אם
הוא חילוני שהיה עושה את הדברים בכל מקרה, הרי שברור לו שמותר לעשות את הדברים האלו אפילו
לדתיים (צורך צבאי), ומסתבר לדונו כשוגג לעניין זה. וכן כתב בכף החיים (שי"ח, ס"ק יט), שגם "אומר מותר"
נחשב כשוגג (ובפרט שהוא גם תינוק שנשבה). [אמנם, כמובן מדובר במצב שהוא באמת חושב שצריך להיות
מותר, ולא כשאומר כך מתוך זלזול בדתיים].
אמנם, רצוי לבדוק כל עניין לגופו, כי פעמים עדיף להחמיר ולא לסמוך על הקולות הנ"ל, כדי שבעתיד לא
יימשך חילול שבת כזה. והנסיון מוכיח, שלעתים החמרה בכך, אכן מועילה לעתיד.
למעשה
מצד תחומין והוצאה, הבעיה קלה יותר, מאשר מצד נסיעה אסורה:א. מצד תחומין: כיוון שלא השתנה דבר בגוף החפץ ומדובר בתחומין דרבנן (עד 12 מיל), ומסתבר שבדיעבד
גם במעל 12 מיל, כיוון שמדובר בתחומין של אוכל; וכן י"א שבכרמלית גם תחומין דרבנן גם מעל 12 מיל; וכן
כיוון שהאוכל נמצא מעל 10 טפחים מהקרקע.
ב. מצד הוצאה: בדרך כלל מדובר ברשויות דרבנן (ולא נשתנה דבר בגוף החפץ); מסתבר שבתוך רכב אין בכך
איסור טלטול.
ג. מצד הנסיעה: כאמור, כאשר הנסיעה נעשתה באיסור, יש בכך יותר בעיה. יש יותר מקום להקל, כאשר ניתן
להגיע אל האוכל ללא רכב, אך דבר זה איננו ברור להלכה כדלעיל.
אבל, בדיעבד מסתבר להקל גם בכך, כיוון שמסתבר שדבר זה מוגדר כשוגג (צריך לשקול במקרה הספציפי
האם דבר זה נכון), ואם כך ניתן להקל במקום צורך (וכאשר אין אוכל ראוי לשבת וכד', הווי לכאורה מקום
צורך).
אם הנסיעה עצמה היא מבצעית, הרי שכמובן אין בעיה מצד הנסיעה. וכן, גם מצד תחומין והוצאה ניתן לצרף
נקודה נוספת פרט להיתרים שנאמרו לעיל: ייתכן שמותר לרבות בשיעורים בהוצאה, ובפרט ברשויות דרבנן,
וייתכן להקל בכך אף בתחומין.
לכן, להלכה - אם הנסיעה היתה מבצעית - האוכל מותר. אם הנסיעה לא היתה מבצעית, אך ניתן לראות זאת
כשוגג, הרי שיש להקל במקום הצורך[2].
לעניין לנהוג כך לכתחילה (דהיינו, לבקש שיביאו אוכל):
אם זו נסיעה מיוחדת בודאי שאסור (אלא אם כן, אי הבאת האוכל עשויה לפגום בפעילות המבצעית, וכגון
שאין מנות קרב וכו' בעמדה).
אם זו נסיעה מבצעית[3] - לכתחילה בודאי שעדיף למצוא פיתרון שיובא האוכל מבעוד יום. אם לא נמצא
פיתרון - ניתן להקל בכך בתוך אלפיים אמה. וכשיש בכך צורך חשוב לשבת ניתן להקל אף מעל אלפיים
אמה[4]. ויניח את האוכל במקום הגבוה מתחתית הרכב עשרה טפחים, ואין בו רוחב של ד' על ד' (עיין בכך
בשבת ומועד בצה"ל, עמ' סו-פב).
וכמובן, שכל היתר זה הוא בתנאי שלא יעצור במיוחד עבור האוכל (אלא יוריד את האוכל כאשר הרכב מונע),
אלא אם כן הוא צריך לעצור להפסקות בכל מקרה, ועוצר כעת במקום הפסקה אחרת.
רב שיח - חוק ההמרה
השבוע אנו פותחים פינה חדשה שתעסוק בנושאים שונים העולים על סדר היום. הנושא הראשון העולה לדיוןהוא שאלת "חוק ההמרה", הגיור הרפורמי וספיחיהם.
הרב ישראל רוזן (ראש מינהל הגיור מטעם הרבנות הראשית לישראל):
מזה כשנה נושא הגיור עומד בראש מעייניו של עם ישראל, בארץ ובתפוצות, משל כולם ממתינים בהמוניהם
לגיור. יש מקום ל'מילון מקוצר' להבהרת 'מושגי יסוד' בסוגייה זו:
ה"סטאטוס קוו": על פי פקודת העדות המנדטורית כל המרת דת בישראל זקוקה לאישור "ראש העדה הדתית"
הקולטת את האדם שזה עתה החליף את דתו. ראש העדה הדתית היהודית היא הרבנות הראשית, ובפועל -
אחד משני הרבנים הראשיים לפי הסכם פנימי ביניהם. כיום הראשל"צ הרב אליהו בקשי דורון. כמובן שהוא
מאשר רק גיור על פי ההלכה.
אישור הראשל"צ מאפשר למתגייר להנשא בישראל ול...הקבר כיהודי, וכן להירשם "יהודי" בתעודת הזהות
ובמירשם האוכלוסין; הוא 'זכאי חוק השבות' לעניין אזרחות ישראלית, משכנתא, בריאות ממלכתית, סל
קליטה, זכות עבודה נכסף וכיו"ב.
גיור חו"ל: לפני כעשר שנים "נפרץ" הסטאטוס קוו על ידי סוזאן מילר שעתרה להירשם כ"יהודיה" (ולא לעניין
נישואין או חוק השבות!) עקב גיורה הרפורמי בחו"ל. בג"צ הכיר ב"יהדותה הרישומית" בנימוק שהמירשם
הינו אזרחי ולא דתי. אגב, זמן קצר לאחר "מילוי שליחותה" ערקה העותרת ההיסטורית וחזרה למולדתה
החמימה בארה"ב, והותירה אותנו לאנחות.
עתירות בצנרת: מאז הוגשו מעל עשרים עתירות לרשום כ"יהודי" גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים שנערכו
בישראל. חלקן מתוחכמות כמו גיחה ל"בית דין" בחו"ל או אישרור פקס מעבר לים. בג"צ נטה לקבלן מתוך
הנימוק הנ"ל אך השאיר פתח "למחוקק לומר את דברו", ומזה כשלוש שנים מתקבלות דחיות חוזרות ונשנות
מכס המשפט.
חוק ההמרה: שם עממי לסעיף קואליציוני המבטיח חוק שבארץ יוכר רק גיור אורתודוקסי, גם לעניין המירשם
וחוק השבות. החוק עבר בכנסת בקריאה ראשונה, והוא צומצם לגיורים בישראל ולא בחו"ל (בהם כבר נקבעה
"הלכה"). החוק המוצע לא מתייחס לפקסים ולגיחות, ואלו נותרו להכרעת בג"צ. מ"מ, חוק-פוטנציאלי זה עורר
אינתיפאדה בכל התפוצות כאילו קובעים בישראל כי לא-אורתודוקסי איננו יהודי, ו"לך תוכיח שאין לך
אחות". הסיכוי לחוק ההמרה אפסי, בשל התנגדות סיעות קואליציוניות כישראל בעלייה, הדרך השלישית
וצומת.
ועדת נאמן: ועדה מכובדת תלת-זרמית, בראשות פרופ' נאמן, שישבה על המדוכה כשבעה חדשים בנסיון להגיע
לפתרון מוסכם, ללא צורך בחקיקה ומבלי "לכופף ידיים". המלצותיה הן שתים: הגיור עצמו יהיה אורתודוקסי
(בבתי דין מיוחדים, במירב ההתחשבות, באמת הבניין של "בית הלל" וכיו"ב, בדיוק כפי שכבר קיים מזה
שנים במסגרת "מינהל הגיור"). והמלצה פרובלמטית: מכון משותף ליהדות שיכשיר מתלמדי גיור. ה"שיתוף"
יתבטא בחברות לא-אורתודוקסית בהנהלה (כמיעוט) ובמעורבות מסויימת בתכנית הלימודים ובמורים וכדו'.
הלא-אורתודוקסים התנו את חתימתם ב'ברכת' הרבנות הראשית לישראל וזו בוששה לבוא, בשל התנגדות
רבנית עזה לכל "שיתוף". מאידך, 80 חכי"ם חתמו על אימוץ המלצות אלו ולא ברור ברגע זה האם הליברלים
מסתפקים בכך. כמו כן הם דורשים את "מבחן המעשה" לפני שיסירו עתירותיהם, וכל צד מחזיק בגרונו של
זולתו עד שתימצא נוסחה גואלת בנוסח כן ולא!
הצעה טכנית-אזרחית: הועלתה הצעה טכנית (שהייתי בין יוזמיה) לרישום אזרחי של כל המתגיירים, מכל
הזרמים, בצורה שיש בה רמז לגירותם, בשונה מן הנולדים כיהודים. פרטים על הגיור ומרכיביו יהיו בארכיון
ציבורי נגיש לרשויות שיקבעו. בנוסף, מתגייר לא יקבל אוטומטית זכויות חוק השבות (למניעת מוטיבציית גיור
אצל עובדים זרים, "נדחי ישראל" וכדו') אלא כעבור 5 שנים, למשל. עקרון ההצעה: כל המתגיירים שוים, אך
יש רמז לגרותם. כל המתעניין "מאין באו?" ימצא מידע אמין במירשם האוכלוסין. וכאמור לא תחול "הטבה
כלכלית" אוטומטית למתגיירים. סיכויי ה'הצעה הטכנית' יגבהו ככל שיונמכו סיכויי האלטרנטיבות.
הרב יעקב מדן:
נתבקשתי על ידי העורכים לכתוב בקצירת האומר מספר נקודות על נושאים נכבדים אלו האמורים לחבוק
יותר ממספר שורות בדף קשר ודעות של אנשים המבינים בכך יותר מכותב שורות אלו, אך בינתיים - זה מה
שיש.
1. אימה יולדתה של התנועה הרפורמית לפני קרוב למאתיים שנה היתה האמנציפציה במערב אירופה, שאחד
מתנאיה הבסיסיים היה ביטול תחושת ההשתייכות של היהודים ללאום היהודי. יותר משקמה התנועה
הרפורמית על בסיס הכפירה בתורה מן השמיים, שבכך קדמתה תנועת ההשכלה, קמה התנועה הרפורמית על
בסיס העיקרון, שיהודי גרמני הוא קודם גרמני ורק אחר כך - יהודי. כלומר - הזדהותו עם גוי גרמני גדולה
מהזדהותו עם יהודי אלג'יראי, למשל.
גם עקרון הגיור הרפורמי מבוסס במידה רבה לא רק על אי קבלת הש"ך ורעק"א בהלכות גרים, אלא על עקרון
הטשטוש הלאומי ביחס לעם היהודי. העובדה שמספר עסקנים של תנועת מר"ץ הפכו לפתע לרבנים רפורמיים,
קשורה במידה כלשהי לעמדתה של תנועה זו כלפי מושג הלאום היהודי ביחס למושג האזרחות הישראלית
כמסגרת יחידה לגיבוש זהותנו כאן.
נסכם: המאבק אינו על תוקפה של ההלכה אלא על משקלו של המושג 'העם היהודי'.
2. תמימות היא לחשוב, שהמאבק ייגמר בסוגיית הגיור. לאחר שיזכו הרפורמים להכרה בסוגיית הגיור יעלה
המאבק על מעמד חוקי בנישואין וגירושין רפורמיים, בכשרות רפורמית ועוד. יש לראות את מאבק הגיור כשלב
במערכה כוללת ולחשוב בהתאם.
3. ישנם סימנים מעודדים כלשהם בתנועה הרפורמית בעשור האחרון בהתקרבות לרעיון הלאום היהודי. הם
מעטים מכדי לראות קו ברור של שינוי מהותי באופייה של התנועה, אך יש לעודדם ולקוות - אולי...
4. המאבק החזיתי בתנועה הרפורמית ובתומכיה באמצעות חוק ההמרה - יש בו נזק בשל הדרך שהוא הובן בה
בארה"ב ובאירופה ובשל המתיחות המיותרת שהוא יוצר כאן בארץ בין דתיים לחילוניים, ואינני רואה כל
תועלת הצומחת ממנו.
5. הרעיון של ביטול סעיף הלאום בתעודת הזהות כפתרון למחלוקת עם הרפורמים בשאלת ההכרה בגיור הוא
רעיון שאומץ על ידי גורמים שונים - ממר"ץ, חוגים דתיים לאומיים ועד אנשי ש"ס. הקשר בין חוגי מר"ץ לש"ס
בעניין זה ברור. אנשי מר"ץ מחשיבים את סעיף הלאום באותה מידה שאנשי ש"ס מחשיבים את תעודת הזהות.
לא ברור לי איך גורמים דתיים לאומיים וכן הרב רוזן חברו לרעיון שמשמעותו - ניתוק הלאום היהודי
מתעודת הזהות. לאחרונה יש לחץ חזק להפוך את מדינת ישראל ממדינתו של העם היהודי (עפ"י מגילת
העצמאות) לאירגון גג של מדינת כל אזרחיה. ספק בעיני אם מסגרת מלכדת חדשה זו תוכל חלילה לשרוד ביום
פקודה.
6. הפתרון של ועדת נאמן נראה לי הטוב מכולם. מנהל הגיור טוען כנגדו בצדק, שאולפן משותף לגיור יסרבל
את תהליכי הגיור שנעשה עמל רב לפשטם. וגרים רבים הבאים בכנות וביושר לאולפנים כשרים למהדרין
כדוגמת זה של הרב גרוסמן ממגדל העמק (מאות ואלפי גרים) ועוד, יירתעו מאולפן משותף שבו ינסה כל אחד
לדחוק את רגלי רעהו, ונמצא תהליך הגיור מפסיד את התנופה היחסית שהוא נמצא בה.
יש לי הצעות קונקרטיות לפתרון הבעיות שמעלה מנהל הגיור, אך נגמר לי הדף ואשמח למוסרן בעל פה למאן
דבעי.
7. כל פתרון עם הרפורמים רצוי לדעתי, שיבוא במסגרת אמנה חברתית כוללת בין דתיים לחילוניים כדי למנוע
סחף לכיוון נישואין וגירושין וכשרות.
* מפאת חוסר מקום, מובאים לפנינו עיקרי הדברים בנושא זה.
[1] אמנם המחנה ישראל נטה להתיר רק ב"שעת דוחק גדול", אך ייתכן להקל יותר ברשויות דרבנן - וכ"כ
בשש"כ פרק מ', הערה קל"ה. אמנם, יש חולקים על המחנה ישראל - עיין בנושא זה בשו"ת הר צבי, או"ח ח"א
סימן קע"ז; יביע אומר ח"ח. לעניין ריבוי שיעורין בתחומין - עיין בתורת היולדת י"ז, ד, ובשבת ומועד בצה"ל
עמ' סז-סט.
[2] וכ"כ בשבת ומועד בצה"ל, עמ' קנג-קנח, ע"ש בהרחבה.
[3] אם זהו מסלול הנסיעה המבצעי הרגיל, הרי שזו בודאי נסיעה מבצעית. אמנם, ייתכן שגם כאשר אין זה
המסלול המדויק, אך גם במסלול זה חשובה נוכחות הצבא, יוגדר הדבר כנסיעה מבצעית. כמו כן, אם מטרת
הנסיעה היא לשמור על עירנות וכו', מסתבר להקל. וכן, כאשר האוכל נחוץ לפעילות מבצעית טובה יותר.
[4] בפרט בתוך י"ב מיל, אך גם הנוהג כך מחוץ לי"ב מיל יש לו על מה לסמוך.
