| מזל טוב |
 |
|||||
| חדשות |
|
|||||
| גדרי פסיק רישא בשיטת רש"י/ הרב ברוך גיגי | |
|||||
|
||||||
| מכתבים למערכת | |
|||||
|
||||||
| משדרים מהשטח |
|
בע"ה שבת פרשת במדבר-שבועות, ה' סיון תשנ"ח, גליון מספר 654
שני חגי "מתן תורה" ישנם לעם ישראל השונים לחלוטין זה מזה. ישנו חג שבועות מצד אחד ופורים מצד שני.
נתינת התורה בחג השבועות לא היתה נתינה רגילה (שבה יש רצון הן מצד הנותן והן מצד המקבל) אלא נתינה
בכפיה כדברי הגמרא:
" 'ויתיצבו בתחתית ההר' - אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא - מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית
ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח.).
"אמר רבא אף על פי כן הדור קיבלוה בימי אחשורוש כדכתיב 'קימו וקבלו היהודים' - קיימו מה שקיבלו"
(שם).
חג השבועות מאפיינו העיקרי בימינו הוא לימוד התורה, ומנהגם של אנשים ללמוד כל הלילה נובע מרצונם
להוכיח שהמצב השתנה. יחסינו לתורה כיום הוא לא מתוך כפייה חיצונית, ואילו מעמד הר סיני היה מתרחש
כיום לא היה צורך בכפייה כזו.
בפורים לעומת זאת לא חלה עלינו כל חובת הוכחה, אלא להיפך, פורים מציין את המגמה החדשה אשר נשבה
בעם ואת קבלת התורה לאחר מעשה מתוך הזדהות ומתוך השלמה. תופעה זו של שלימות האדם עם הציווי
האלוקי היא זו הגורמת לנו לשמוח שמחה אמיתית בפורים.
ויהי רצון ונזכה כולנו לקיים את התורה מתוך הזדהות פנימית ולא מתוך כפיית הר כגיגית בין אם זו כפייה
פנימית ובין חיצונית.
אמיתי אחימן ואבי הנדל
מזל טוב
ברכות גם לנתן ואושרית ינאי
יה"ר שתזכו לבנות בית נאמן בישראל
לגלעד אלפסי לאירוסיו עם נעמה אולמן
ברכות גם לאח אבנר
לדניאל קבזון לאירוסיו עם חן לחובסקי
בורא עולם בקניין השלם זה הבניין
חדשות
קר שם בחוץ: ביום ב', כ"ב אייר בשעה 15:30 בדיוק נפל דבר בישיבה - המזגנים החלו לעבוד ולצנן אתביהמ"ד (והביאו עלינו את מזג האוויר ההפכפך ששרר באזורינו).
"ניתקלת": הודעה נמסרה מאת הגבאים: "מעתה על כל המתפללים להיות בכוננות בשעת התפילה למקרה
ש"יותקלו" ויקראו לעלות לתורה".
| בית הישיבה משתתף באבלו של יעקב דואק על מות אביו אהרן הכהן דואק ז"ל המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים |
גדרי פסיק רישא בשיטת רש"י/ הרב ברוך גיגי
I.
ר"ש סובר דבר שאין מתכוון מותר, ועם זאת אמרו אביי ורבא מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות (עיין שבת עה., קג.ועוד רבים). המקרה הקלאסי של דבר שאין מתכוון, הוא בעניין גרירת מיטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוון
לעשות חריץ, ואפילו נעשה החריץ אין לאסור משום שחסרה הכוונה, ואפשר לומר שאין התורה אוסרת מעשה
ללא כוונה, ואפשר לומר יותר שמעשה שכזה אין לייחס אותו לאדם, שהרי לא נתכוון לו. אמנם עיקר דיוננו
יהיה בדין פסיק רישא. יש להבין מה נשתנה פס"ר מדבר שאין מתכוון בלא פסיק רישא, ולמה מודה בה ר"ש.
במסגרת זו, ננסה לעמוד על שיטת רש"י בלבד.
א. רש"י בסוכה לג: כותב: "באומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות, דכיון דאי אפשר שלא
תמות כמתכוון חשיב ליה". בכריתות כ: כתב: "ומכל מקום יודע היה שיתבערו ועל מנת כן עשה וה"ל מתכוון".
לכשנדייק בלשונו של רש"י, נראה שבפסיק רישא דניחא ליה הוא מבין שאם אי אפשר שהמעשה לא יעשה
ומעוניין בו, הרי הוא מתכוון אליו. אמנם בפסיק רישא דלא ניחא ליה, אין לומר שהוא מתכוון שהרי לא ניחא
ליה במעשה, או לכל הפחות לא איכפת ליה מן המעשה[1], ולכן כתב רש"י "כמתכוון חשיב ליה", ופירושו
דיהבינן ליה דין מתכוון, לאור ההכרח שבפעולה.
אמנם גישה זו אינה פשוטה לאור דברי רש"י בשתי סוגיות אחרות שמהן משתמע שרש"י מוכן להתיר לר"ש אף
מקרים המוגדרים כפסיק רישא.
1. זבחים צא: בעניין זילוף יין על גבי האישים שעובר על איסור כיבוי האש שעל המזבח: "ואם תאמר פסיק
רישא ולא ימות הוא אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוון
הוא". צריך עיון בכוונת רש"י כאן, אם כוונתו שמכיוון שאפשר לזלף בטיפין דקות, אף אם יצאו ממנו טיפות
גסות הרי אינו מתכוון להם, ואינו פסיק רישא דאפשר שיצאו טיפין דקות, היה צריך לדרוש ממנו לזלף בטיפין
דקות דווקא, וכפי שכתבו התוספות בשבת קג. לפרש הסוגיא שם. גם קשה לכאורה להקל מצד ספק פסיק
רישא, כיוון שלא ידוע מראש אם יצאו טיפין דקות או גסות.
וכנראה, יש ללמוד ברש"י, שכיוון שאפשר לזלף בטיפין דקות, אף אם ייזלף מדעת בטיפין גסות דהוי פסיק
רישא יש להתיר. אך צריך בירור מדוע?
2. בכתובות ה: בעניין היתר בעילה ראשונה בשבת, כתב רש"י: "וא"ת פ"ר ולא ימות הוא... יש שבקיאין בהטיה
ואין דם יוצא ואף אין פתח נפתח הלכך לאו פ"ר ולא ימות הוא". ולכאורה אינו מובן, מה בכך שיש בקיאין
בהטיה, וכי משום כך לא הווי פסיק רישא? והרי לאותם שאינם בקיאים הווי פסיק רישא! ושוב נראה מדברי
רש"י שהעובדה שאפשר לעשות את הפעולה באופן שאין בו פסיק רישא, אף אם עשה אותה באופן של פסיק
רישא יש להקל.
בהסבר הענין, יש לומר דסבירא ליה לרש"י, שאם מדובר בפסיק רישא דניחא ליה, הרי הוא הופך למתכוון
ממש, כיוון שניחא לו התוצאה, וממילא חייב בכל עניין, ואין לחלק לדעתו בין אפשר בלי פסיק רישא לאי
אפשר. אמנם אם מדובר בפסיק רישא דלא ניחא ליה, שאמרנו שיהבינן ליה דין מתכוון, אף על פי שאינו
מתכוון בפועל, יש לומר שזהו דווקא במקום שהקשר שבין שני המעשים, המעשה שהתכוון לעשותו, והמעשה
שנגרר בעקבותיו, הם מעשים שקשורים בהכרח זה בזה, ואז הם הופכים למעשה אחד. לולא היתה אפשרות
של זילוף בטיפין דקות הרי כל זילוף היה גם כיבוי, ואזי זילוף וכיבוי היו הופכים לדבר אחד, וכן לולא היתה
אפשרות של בעילה בהטיה, הרי כל בעילה היתה גם עשיית חבורה, ואזי בעילה ראשונה וחבורה היו הופכים
לדבר אחד, אך כיון שאפשר בטיפין דקות ואפשר בהטיה נשארים המעשים כמעשים נפרדים, ואזי כוונה לאחד
לא נחשבת ככוונה לשני, ורק אם הופכים למעשה אחד, יש לומר שאף שמתכוון בפועל רק לזילוף או לבעילה,
כיוון שבהכרח תצא הפעולה השניה, וא"א בלעדיה, הרי היא הופכת למעשה אחד עם המעשה הראשון, ודי
בכוונה למעשה הראשון, כדי לתת לו דין מתכוון גם למעשה השני.
II.
ועדיין יש להעיר שלכאורה יש חילוק בין סוגיית זבחים לסוגיית כתובות. שבסוגיית זבחים אותו אדם עצמושמזלף יכול לזלף בטיפין דקות ויכול לזלף גם בטיפין גסות, וממילא אצלו פעולת הזילוף ופעולת הכיבוי אינן
אחת, כי יכול בעצמו לזלף בדקות, ולכן אף אם מזלף בגסות ואינו מתכוון לכיבוי, לא נחשב למעשה אחד, ויש
להקל בזה כדבר שאינו מתכוון. אבל בסוגיית כתובות, האדם שאינו בקי בהטיה אינו יכול לבעול בלא חבורה,
ולגביו בעילה היינו חבורה, וקשה יותר להקל.
וגדולה מזו מצינו לבעל שלטי הגיבורים, שבמקום אחד (לח. באלפס) כתב עיקרון שכל פעולה שיכולה להתבצע
בלי פסיק רישא, אף על פי שהוא מבצע אותה באופן שיש בו פסיק רישא - מותרת, ואין לראותה כפסיק רישא
אלא אם אין דרך אחרת לעשותה. לשיטתו יש להתיר בזה יותר ממה שאמרנו בדעת רש"י, כי הוא אינו מצמצם
את דבריו לפסיק רישא דלא ניחא ליה, ואדרבה כתב את הדברים במפורש באופן של פסיק רישא דניחא ליה,
כגון סגירת הדלת בעדו ובעד הצבי, שפסיק רישא דניחא ליה הוא שהצבי יישמר בבית.
והוא עצמו במקום אחר (מה. באלפס) כותב להסתפק בפעולה שלבקיאין אינה פסיק רישא, ולאינן בקיאין הויא
פסיק רישא, אם יש להקל בזה שלא להחשיבה כפסיק רישא.
חזינן ששלטי הגיבורים עצמו מחלק בין המקרים הנ"ל. ואמנם בתוספות כתובות שם כתבו שמה שאנו מתירים
את הבעילה הוא מפני שכל אחד אנו מסופקין שמא הוא מן הבקיאים, וצריך עיון בסברה הזאת. והריב"ש כתב
לפרש בשיטת רש"י שאינו מתיר אלא לבקיאים, וצריך עיון בזה, כי פשט הסוגייה מורה שאינו פסיק רישא
כיוון דרוב בקיאים הן, ומשמע שמפני זה מותר לבעול לכתחילה בשבת לכ"ע וכדכתב רש"י שם: "הילכך סתמא
לאו פסיק רישא ולא ימות הוא".
ונראה שאפשר שרש"י סובר, דכיוון שלמסקנת הסוגייה רוב בקיאין בהטיה, אם כן זה עצמו קובע ששתי
הפעולות בעילה ראשונה וחבורה, אינן פעולה אחת, שהרי רוב העולם בקיאים, ויכולים שלא לחבול בבעילה
ראשונה, ולכן אף למי שאינו בקי יש לראות כשתי פעולות, ואין זה פסיק רישא, ובזה אפשר שאף השלטי
גיבורים יודה, כי אפשר שלא נסתפק אלא במקום שהרוב אינם בקיאים לעשות בלי פסיק רישא, וכדכתב שם
וז"ל: "ויש נפקותא בפירושים אלו לגבי פסיק רישא שהוא פסיק רישא לגבי רוב בני אדם ולגבי בקיאין אינו
פסיק רישא אם חשיב בכה"ג פסיק רישא או לאו".
III.
אמנם דברי רש"י כריתות כ: ד"ה רב אשי, קשים לכאורה לפירוש זה, שהרי כתב שם לגבי מי שנתכוון לכבותאת העליונות ולא התכוון להבעיר התחתונות וז"ל: "שנתכוון לכבות ולא הבעיר שלא היה יודע שסוף תחתונות
להבעיר". ומשמע שהסיבה לר"ש היא בגלל חוסר הידיעה, ולא מפני שרואה זאת כפסיק רישא דלא ניחא ליה,
או כמלאכה שאינה צריכה לגופה כהבנת התוספות שם.
ולפי מה שהסברנו, במקום ששתי הפעולות הן פעולה אחת על כורחנו הווי פסיק רישא, וכאן הרי אי אפשר
לכבות העליונות אם לא יובערו התחתונות, ואם כן פעולת כיבוי התחתונות והבערת העליונות מעשה אחד היא,
ויש לאסור מצד פסיק רישא.
ושמא יש לומר שאף אם היסוד של הפיכת שני המעשים למעשה אחד נכון, עדיין תלוי הוא בתנאי נוסף, והיינו
שאנו זקוקים שהעושה יידע מזה או יהיה מודע לזה שסוף תחתונות להבעיר, אך אם אינו מודע לזה כלל,
מבחינתו שם הפעולה הוא כיבוי ולא הבערה; ולכן אין לחייב אותו מצד פסיק רישא, שהרי אמרנו שאין לחייב
בפסיק רישא, אלא בגלל הפיכת המעשים לדבר אחד. לפיכך, כשאינו יודע שסוף תחתונות להבעיר, ואינו מודע
לכך, נשאר הנתק בין שני המעשים, וחסרה נקודת הידיעה או המודעות המחברת ביניהם.
מכתבים למערכת
"ועשית למסגרתו זר זהב סביב" / חזי כהן
כתב החסיד בהקדמתו למסילת ישרים: "אמר המחבר: החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לאידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר, ומפורסם אצלם פירסום גדול". אף אני אפתח בהתנצלות זו קודם
אביא את דברי. כידידי אלעזר, התלבטתי מאוד אף אני קודם כתיבת שורות אלו, מחמת פשטות הדברים ורוב
פירסומם. אף על פי כן, לאחר היסוסים לא מעטים החלטתי להעלות שורות אלו על הכתב, כדי להוציא מליבם
של טועים.
בליל ש"ק פרשת בהר, התייחס ראש הישיבה הרב עמיטל לדברי התו"כ אותם מביא רש"י בפתיחת הפרשה:
"מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהם ודקדוקיהן מסיני". מדברי
התו"כ נובע עקרון יסודי ידוע ומוכר, כי ישנה חשיבות לפרטים הקטנים ולדקדוקים, ואי אפשר להסתפק
ב"כללותיה" - ברעיון הכללי בלבד. ככל שהדברים נאמרים לגבי מצוות התורה, הם נכונים לגבי תחומים רבים
אחרים.
חשיבותה של כל "מסגרת" היא ביצירת אותם "פרטים" ו"דקדוקים" המביאים בסופו של דבר ליצירת הרעיון
הכללי. אלעזר קובע במאמרו כי ההלכה הכללית צריכה להיות כי "כל זמן שקיימת אצל תלמיד מחוייבות
עקרונית אל ביהמ"ד ואל סדרי הישיבה - וכשהיא איננה באה לידי ביטוי, הסיבות הן לא מתוך חוסר אכפתיות
או חוסר מודעות לחשיבות שבכך, ראוי לראות זאת באור של סובלנות". עם זאת , מודה הוא כי יש לשפוט כל
מקרה לגופו.
לענ"ד, אי אפשר להסתפק ב"מחויבות עקרונית" לסדרי בית-המדרש. "מחויבות עקרונית" כזו, המשמיטה את
פרטיה ודקדוקיה של המסגרת, אינה יכולה להיות ההלכה הכללית. ההלכה הכללית צריכה להיות מחוייבות
של כל התלמידים, לכל סדרי הישיבה, על כל פרטיהם, אף על פי שלאחר קביעה כללית זו, ניתן לדון במקרים
החריגים ולשפוט כל מקרה לגופו.
אי עמידה בסדרי הישיבה, נובעת בדרך כלל - למעט חריגים - לא מתוך רצון לפרוח בדרך אישית בעולם
התורה אלא מתוך חוסר רצון מספיק לפרוח בכלל בעולם זה. המציאות אותה מציג אלעזר במאמרו, כלל אינה
קיימת. מתוך המאמר עולה תחושה כי הדבר היחיד אותו מצליחה המסגרת "להשיג", הוא דיכוים של אותם
בעלי מעוף בודדים, שמסגרת נוקשה מייבשת את פריחתם. המציאות כיום בביהמ"ד אינה תופעה של בודדים
הנמצאים בקצוות ו"מבקשים לפרוח בדרכם שלהם", אלא תופעה רחבה יותר של חוסר מחויבות לישיבה
ולסדריה. כמו כן, לא מוכרת לי מציאות אטומה שאינה מתחשבת באותם בודדים שרוצים לפרוח. המציאות
המוכרת לי, גם בענין זה, הפוכה בתכלית.
עתה, אנסה לתאר את הבעיה ומקורה, כפי שהיא נראית לפי עניות דעתי.
הבעיה המרכזית נובעת לענ"ד, משני מעגלים סגורים המובילים את הנכנס לתוכם לסחרור, שרק אם הוא מודע
להם, יוכל לצאת מהם - תוך השקעת מאמץ.
המעגל הראשון, מקורו בתחושה של התלמיד, כי על ה"ישיבה" לספק אותו, ולעניין אותו, וכל שעליו לעשות זה
לשבת ככלי קיבול פאסיבי ולהמתין עד שתצליח בכך. או אז, הוא יהיה מוכן לתרום את חלקו לישיבה. אולם,
תלמיד שאינו עומד במינימום של דרישות בסיסיות, מקרין "רגל אחת בחוץ", ממילא מעורר חוסר רצון לצאת
לקראתו, מה שמוביל לחוסר סיפוק וענין, ודוחף גם את הרגל השניה החוצה.
המעגל השני הוא זה שמתאר אלעזר: אותה תחושה שמוסדות הישיבה עומדים מול התלמידים, ואותה תחושה
(עליה קראתי בכאב עמוק) שבאה לידי ביטוי בתגובות בעלות סגנון המתייחס למוסדות הישיבה ורבניה כאל
"הם", מובילות ל"אטימת אוזנים" כלפי מסרים מן הסוג ה"מסגרתי", וממילא רק מחזקת את המצב הקיים,
ולא זו בלבד, אלא אף מטביעה אנטגוניזם רגשי כלפי אותם המסרים.
בשני המעגלים, תחושה גוררת תחושה, תסכול רודף תסכול, ואין ביכולתו של איש לזהות מה קדם למה.
דומני, שאין הפיתרון יכול לצמוח אלא מתוך נטילת אחריות אישית של כל אחד ואחד מבני הישיבה (תלמידיה
ורבניה) על מנת להחלץ מן הסחרור בו אנו נתונים. קטונתי מלהציע פתרון לבעיה חינוכית זו, ואף כי הדברים
עשויים להישמע בנאליים, אני סבור כי המוצא מהבעיה צריך להתמקד בשני תחומים:
בראש ובראשונה יש לעקור מן השורש את התחושה כי מוסדות הישיבה עומדים "מול" מישהו, או את
התחושה כי יש "אנחנו" ו"הם", וממילא יהיה זה כר להתפתחות שיתוף פעולה פורה תוך יציאה מאותם
מעגלים.
במקביל, יש לשקול כיצד ליצור מסגרת, שלא תהיה כפויה חיצונית, אלא תחדור לליבות בני הישיבה פנימה.
כיצד יש להפוך את המשמעת - למשמעת עצמית, למחוייבות אישית פנימית.
כאשר המחוייבות נובעת מתוכנו פנימה, היא לא יכולה לשאת אופי מאיים. המסגרת השחורה תתפוגג, ותהפוך
למסגרת בעלת זר זהב סביב.
משדרים מהשטח
ביולי הגדוד יעלה ללבנוןעד אז נמצאים בשיזף בתוך החול,
החל מהשבוע הבא שת"פים שונים יהיו
חלקנו לסדרת חינוך בשדה בוקר ייצאו,
אחרים בהר גילה לפני שבועיים שהו
(חוץ מאבי צימרמן שסוללתו רק לנפוש זכו),
בין לבין לרובנו רגילה היתה
כל זה אחרי שירדנו מהרמה.
גדוד 55 עושה תעסוקת שטחים:
חיילינו פרושים במוצבים ומחסומים,
עושים שמירות, ליוויים, מטבחים וסיורים
ובסך הכל מהשרות נהנים.
וכשהגדוד שלנו יעלה אל ארץ הארזים
הם יחליפונו בשיזף (הערה לתותחנים: אז כבר יהיו בו לאוהלים משטחים).
[1] במסגרת זאת לא נדון ביחס בין פסיק רישא דלא איכפת ליה לפסיק רישא דקשיא ליה.
