| המבול והבאר |  |
|||||||||||||
|
||||||||||||||
בע"ה שבת פרשת נח, ד' בחשוון תשנ"ט, גליון מספר 675
"וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה ארך התבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קמתה" (בראשית ו', טו)
מעוקבות לא מספיקה להכיל את כל החיות בעולם! אם כן "יעשנה קטנה, ויסמוך על הנס הזה", שהרי בכל
מקרה הקב"ה עושה נס.
עונה הרמב"ן תשובה פרדוקסלית:
"עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים, לעשות כל אשר ביד אדם לעשות -
והשאר יהיה בידי שמים".
המסגרות הקיימות. מצד שני, צמצום הנס למינימום ההכרחי, כדי לאפשר לאדם השתתפות במעשה הנס.
לפי תפיסה זו, בנוסף למטרת הנס הרגילה - שהיא הפריצה לתוך הטבע ושבירת החוקיות - ישנה מטרה נוספת.
הקב"ה משתף את האדם יום יום במעשה הבריאה. בלימוד תורה, בעבודה, בצבא ובכל מסגרת שאדם חי בה,
יוצר ופועל בתוכה. במרוצת החיים, אין אנו מרגישים את השיתוף, אולם רגעי נס נותנים לאדם הבזק חד פעמי,
המאיר לו את תמונת חייו.
רוני גולדנברג ויהודה גרינפילד
המבול והבאר / הרב שמעון אור*
המבול שהציף את הארץ היה בוודאי אחד המאורעות הטראומטיים ביותר שהתרחשו על פני כדור הארץ מאזבריאתו. המבול לא היה רק הצפה מאסיבית של היבשות, אלא אף התרחשות רוחנית רבת מימדים שהחלה
בימי נח והסתיימה בכניסת ישראל לארצם. על מנת להבין תהליך זה, ובמקביל את פני התקופה הקודמת לו,
וזו שלאחריו, נפנה לרגע אל פרשת חוקת בשלהי ספר במדבר: "משם נסעו ויחנו בנחל זרד. משם נסעו ויחנו
מעבר ארנון אשר במדבר היצא מגבל האמרי כי ארנן גבול מואב בין במואב ובין האמרי. על כן יאמר בספר
מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב ומשם
בארה הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי
באר ענו לה..." (במדבר כ"א יג-טז) וברש"י שם: "הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה עד שבאו מעבר השני
לארנון בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב" (ד"ה מעבר ארנון) וכן: "כשם שמספרים בנסי ים סוף כך יש
לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים?... שנשפך שם דם אמוריים, שהיו
נחבאים שם לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה אדם עומד על ההר מזה
ומדבר עם חבירו בהר מזה והדרך עובר בתוך הנחל. אמרו אמוריים - כשיכנסו ישראל לארץ לתוך הנחל לעבור
נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב
ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור נזדעזע
ההר של א"י כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן
נקעים והרגום, וזהו אשר נטה לשבת ער - שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו וזהו ונשען
לגבול מואב" (ד"ה ואת הנחלים ארנון, ואשד הנחלים) על פי ניתוחו של רש"י את הפסוקים, אנו עדים למאורע
דרמטי המתרחש בגבול מואב, עת מתקרב עם ישראל לארץ. העדה היחידה לישועתו המופלאה של עם ישראל
היא הבאר, אשר תפקידה הוא לפרסם את הנס כדברי רש"י: "משם בא האשד אל הבאר. כיצד? אמר הקב"ה -
מי מודע לבני הנסים האלו, המשל אומר 'נתת פת לתינוק הודיע לאמו', לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם
והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם הרוגים וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה וישראל ראו
ואמרו שירה" (ד"ה ומשם בארה) מדברי רש"י נסיק כי נס זה, על חשיבותו, לא היה ידוע לעם ישראל. מהי
הסיבה לכך?
גילוי והסתר
באותה פרשה, כמה פרקים קודם לכן, מופיע סיפור מי מריבה שבעטיו נשאר משה מחוץ לגבולות הארץ:"וידבר ה' אל משה לאמר. קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן
מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם... וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו
פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם" (במדבר כ' ז) רש"י במקום מתאר את המציאות בה היה שרוי
משה: "לפי שלא היו מכירין אותו לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר והיו ישראל אומרים
להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים סרבנים... המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו
נוציא לכם מים" (ד"ה המן הסלע) וכן: "לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין לפי שלא צוה המקום להכותו
אלא ודברתם אל הסלע והמה דברו אל סלע אמר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכותו כבראשונה שנא' 'והכית
בצור' ונזדמן להם אותו סלע והכהו" (ד"ה פעמים) משה תר בעיניו ומחפש את הסלע, אך הסלע - נדמה לסלעים
אחרים ונעלם. הנס הגלוי שבו הופך לנסתר ומשה אינו מזהה אותו. בלית ברירה משתמש משה באמצעי מוכר
לו - במטה. בעוד שבקשת הקב"ה היתה דיבור אל הסלע, מעין התמזגות והשתלבות עם הטבע, משה בוחר
בדרך של עימות ישיר עם המציאות ושבירתה נוכח פני הנס.
כך היה משה רגיל בארבעים שנות המדבר. הניסים הגלויים שנעשו לעם ישראל שיברו את המציאות והתעלו
מעליה. וכעת, בקשת הקב"ה לדבר אל הסלע שנטמע והפך כאחד הסלעים שבטבע, מעידה על הלך רוח חדש.
הנס בארץ סיחון
הלך רוח זה, כלומר שילוב הניסים שנעשים לעם ישראל במסגרת הטבע ולא בעימות גלוי (כגון קריעת ים סוף),הולך ומתחזק ככל שמתקרבים לארץ. הוא בא לידי ביטוי ממצה בנס שאירע בגבול מואב, שהיה נסתר מעין כל
למרות חשיבותו הרבה ("כשם שמספרים בניסי ים סוף כך יש לספר בניסי נחל ארנון"). על מנת להבין את נס
נחל ארנון ואת משמעות היותו ביטוי להלך הרוח הנ"ל, נעבור לספר בראשית, לתקופת ימי טרום המבול -
תקופתם של סיחון ועוג, שעל אדמתם התרחש הנס.
תקופת טרום המבול - תקופתם של סיחון ועוג
בעניין זהותו של סיחון, נקרא בסוף פרשת בראשית: "הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן, אשר יבואובני האלהים אל בנות האדם וילדו להם, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם" (בראשית ו', ד) כלומר, היתה
התערות בין בני האלוהים ובנות האדם. ובמסכת נידה ישנו קישור ישיר בין בני האלוהים לדמויות מוכרות:
"סיחון ועוג אחי הוו, דאמר מר - סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו" (נידה סא.) ורש"י מבאר על אתר:
"שבא משמחזאי ועזאל - שני מלאכים שירדו בדור אנוש" (ד"ה בני אחיה) מכל האמור לעיל נראה כי שורשיהם
של סיחון ועוג היו בדמויות מלאכיות למחצה שירדו בדור אנוש והשתלבו בחיים על פני הארץ. עיון מדוקדק
במקורות מלמדנו כי המציאות הקיומית של התקופה שלפני המבול היתה שונה לא רק במאכלסים את הארץ
אלא בכל תחומי הקיום: "ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו
על הארץ ויהי כן" (בראשית א', יא) ורש"י מסביר: "...לפיכך כשנתקלל אדם על עונו, נפקדה גם היא על עונה
ונתקללה" (ד"ה עץ פרי) וכן בפרשיית קין והבל: "ועתה ארור אתה מן האדמה..." (בראשית ד', יא) מבאר רש"י:
"יותר ממה שנתקללה היא כבר בעוונה, וגם בזו הוסיפה לחטוא" (ד"ה מן האדמה) ובראשיתה של פרשת נח
מוצאים: "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ"
(בראשית ו', יב) ורש"י מפרש: "אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן" (ד"ה כי השחית כל בשר) הפסוקים
מלמדים אותנו דברים רבים על המציאות שהעולם היה שרוי בה. האדמה היתה במצב שיכולה היא לחטוא,
ואף להענש על כך. בהמה חיה ועוף מחליטים החלטות עצמאיות ונזקקין לשאינם מינם. אם נחבר את כל
הפרטים הללו, כלומר מלאכים החיים ביחד עם בני האדם, אדמה שמסוגלת לחטוא וחיות ועופות העושים
החלטות עצמאיות, לתמונה אחת כוללת - נראה מציאות שבה מתערבב הקודש עם החול, הרוחני עם החומרי,
והטוב עם הרע. ההפרדה בין "מעלה ומטה", בין שמים לארץ ובין הגשמיות לאין סוף, לא היתה ברורה.
בעצם, רמת הקיום היתה גבוהה יותר. האדמה עלתה לרמה של החלטה, החי הגיע למדרגת החוטא, והאדם
הגיע למדרגת המלאך. זו המציאות ששררה בעולם ערב המבול עת החליט הקב"ה "כי השחית כל בשר את דרכו
על הארץ".
המבול
המבול בא והציף עולם אשר הגשם והרוח שררו בו בערבוביא. הגשם שירד ארבעים יום וארבעים לילה בעצםכלא את היקום בתוכו. כעת, היקום כולו התמצה באותה תיבה רעועה המתנודדת על המים.
ומסביב, הגשם - הגשמיות. כביכול צמצם הקב"ה את כל היקומים כולם אל מטרים מעוקבים אחדים - תיבתו
של נח. במבול חלה הפרדה מוחלטת בין העולם הקודם, על אדמתו החוטאת ואנשיו "בני האלוהים" שעכשיו
היו שקועים תחת מליוני טונות של מי גשם, לבין עולמו של נח: משפחתו, החיות והעופות. לכאורה נמחה היקום
הקודם כלא היה. האמנם? "...ונימחו כל היקומים חוץ מנח, שנאמר 'וישאר אך נח', וחוץ מעוג מלך הבשן, כי
ישב לו על עץ אחד תחת סולמו של תיבה ונשבע לנח ובניו שיהיה להם עבד עולם. מה עשה נח? נקב חור אחד
בתיבה, והיה מושיט לו מזונו בכל יום ויום ונשאר גם הוא, שנאמר: 'כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר
הרפאים'..." (ילקוט שמעוני, נח, פרשה נ"ו) וכן ברבינו בחיי: "...וראיתי במדרש, סיחון ועוג בני שמחזאל היו,
שהיה מבני האלוהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שימש
חם בתיבה - כדי לחפות על אשתו" (סוף פרשת חוקת על הפסוק "אל תירא אותו") מסתבר כי נותרו אך שרידים
מהעולם ה"טרום מבולי" - עוג מלך הבשן וסיחון מלך האמורי. השרידים הללו נשאו בקרבם את אותן תכונות
שראינו במציאות הטרום מבולית, אותו שילוב של אין סופי בגשמי. ברם, כל שאר העולם הצטמצם. כביטוי
ישיר לצמצום הכוחות הטבעיים לאחר המבול אנו רואים את ההיתר המחודש לאכול בשר: "כל רמש אשר הוא
חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט', ג) ורש"י על אתר: "שלא הרשתי לאדם
הראשון בשר אלא ירק עשב, ולכם כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל" (ד"ה לכם יהיה
לאכלה) לעומת אדם הראשון שבו נאמר: "ויאמר א-להים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל
הארץ..."
(בראשית א', כט) ורש"י מפרש: "השוה להם בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה
ולאכל בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר..." (על אתר) וכן במדרש
האגדה: "...מכאן אתה למד שלא הותר לאדם לאכל בשר לפי שלא ברא הקב"ה בריותיו ע"מ שימותו, שאם לא
חטא האדם, לא היו הבריות מתים, ואם תאמר - אחרי שחטא אדם למה לא הותר לו לאכל בשר, אם כן מצינו
חוטא נשכר" (בראשית א', כט) אותם יצורים שבעבר היו במדרגה רוחנית גבוהה ביותר, ולכן נאסר לאכלם,
כעת נצטמצמו והפכו לחומר גלם לאכילה ולתועלת האדם. כמו כן, אומר הקב"ה "לא אוסיף עוד לקלל את
האדמה בעבור האדם" (שם), הטבע ירד ברמתו וכעת הוא דומם, ולכן לא יתקלל יותר.
לדמותם של סיחון ועוג
כאמור, הזכרנו כי עוג וסיחון היו בניהם של מלאכים שירדו בדור אנוש. כלומר הם נשאו בקרבם את ה"גנים"המלאכיים. ראינו במדרש את כושר השרדותו של עוג מלך הבשן, אשר נתלה על הסולם מחוץ לתיבה ונשבע
לנח שיהיה לו ולבניו עבד עולם. עוג היה הישות היחידה ששרדה את המבול "מחוץ" ליקום הנוכחי. הוא עבר
את המבול כשהוא נאלץ להשתעבד ברוחו (=עבדות) לנח ובניו, בעוד שבגופו הפיזי (קומתו הגבוהה וכו') היה
שייך לדור המלאכים.
סיחון, לעומת זאת, היה מקרה הפוך. המדרש מלמדנו שהוא נולד בתיבה ומבחינה זו היה כאחד האדם, השייך
ליקום הנוכחי. ברם, ברוחו לא נפגע משום שלא נאלץ לשמש כעבד לזרע נח. מהותו של עוג היתה תכונות
מלאכיות מוחצנות (כוחו ומידותיו), ומהותו של סיחון היתה נפש עמוקה לאין שיעור, בלבוש רגיל, יום יומי.
לא בכדי ארצו של עוג היא הבשן, ארץ שכל כולה מישורי לבה קפואה. תוכנה הלוהט הפנימי של הארץ מוקא
החוצה ומתגשם במעטה החיצוני של הארץ, בדיוק כפי שפנימיותו האלוקית של עוג נתגלתה בגופו הענק.
אדמתו של סיחון
עם ישראל פוסע דרך שפך הארנון אל עבר הכניסה לארץ. ברם, במעמקי הגיא מסתתרים אמוריים, אשרכוונתם היא לתקוף את עם ישראל, בחביון מערות וכוכים נחבאים גדודי ארמיים, גדודיו של סיחון למלחמה.
אין זה מפתיע כי גילומו המדוייק של סיחון הוא הואדי. הבקע אשר חושף את פנימיותה העמוקה של הקרקע,
השביל המתפתל בעומק נפשה, הוא התוואי המתאים לאישיותו הרוחנית של סיחון. ודווקא שם בוחר סיחון
להתמודד עם ישראל.
שם בוחר הקב"ה לסיים מעגל שהתחיל בימי המבול. אף על פי שהמבול צמצם את העולם, והפריד הפרדה
מלאה בין האינסופי למוגבל, נשארו שרידים רבים מאותו עולם מופלא שלפני המבול, כמו עוג מלך הבשן
וסיחון מלך האמורי. ניסי מצרים הגלויים המתעמתים עם המציאות ויכולים לה, גם הם שרידים לאותו עולם
בו הופיעו העל אנושי והאנושי בערבוביא. אך כעת, ערב הכניסה לארץ, מגמה זו הולכת ונעלמת. אותה פעולה
שמשה בקע בה את ים סוף, איננה מתאימה יותר למציאות החדשה ההולכת ומתהווה, ומשה מצטווה לדבר אל
האבן להשתלב עמה במציאות ולא להכות בה. משה, שלא רואה את האבן בעיניו המנוסות בראיית גילויים
נשגבים של מציאות אלוקית בתוככי היום יום, אינו יכול להכנס יותר לארץ - בה הקיום האלוקי הולך ונעשה
נסתר, בה הניסים הולכים ונעשים משולבים במציאות.
השמדתו של האמורי, שליחו של סיחון בנחל ארנון, אינה אלא סתימת הגולל על אותו קיום ניסי. אותו נס
שמעיד רש"י כי ראוי לפרסמו כנס קריעת ים סוף, כבר איננו נראה לאדם, ועל הבאר לפרסמו. תבוסתו של
סיחון במעמקי האדמה בעת שנסגרו קירות הגיא על האמוריים לא נראתה לאיש, ועם ישראל המשיך לצעוד על
גבי הרמה שנתאחדה, בלא לדעת מה נתרחש במעמקיה דקות ספורות קודם לכן.
זו המציאות עליה ידרכו עם ישראל מעתה ואילך. אותה מציאות אשר חובקת את הקיום הניסי במעמקיה,
ואשר נחוצים שליחים מיוחדים לפרסם את הגילויים האלוקיים שבה. בתבוסתם של סיחון ועוג נסגר המעגל על
תהליך שהחל במבול, ונסתיים בכניסתו של עם ישראל לארצו.
גלגולה של הבאר
מה ארע לבאר עם כניסת עם ישראל לארץ? המדרש מספר: "ד"א 'ונשקפה על פני הישימון' - שנגנזה בימה שלטבריה והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים והיא הבאר, כך גרס רבי תנחומא..." בסופה של שירת
הבאר מתואר מצבה של הבאר במציאות הנוכחית, כנמצאת חבויה בתוך הכינרת, רק העומד בישימון, במדבר,
בקיום הניסי - רואה אותה. אולם, טבעי הוא שעם ישראל כעת - בישיבתו בארץ, רואה רק את ימה של טבריה.
גלגולה של הבאר מסמל עתה את שליחותו של העם בארץ. כעת, כשמתחילה תקופה בה הטבע מסתיר את קיומו
של נס גלוי, תפקידו של עם ישראל בארצו הוא לרומם את מציאות הטבע לרמה של גילוי אלוקי, ובכך לסגור
באמת ובתמים את המעגל, שברוחו נברא העולם.
* המאמר שוכתב על פי שיעור שניתן ברותם מאת הרב שמעון אור. הדברים לא עברו את ביקורת הרב.
