עלון לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצבא
מזל טוב
חדשות
משמעות הקללה והברכה / איתמר אלדר
אשר תאר יואר
נסיונו של בלעם ותוכחתו
"אשר ידבר ה' אותו אדבר"
מכתבים למערכת
בעקבות שבת "תאיר" / מאיר בן שחר


בע"ה שבת פרשת בלק, י"ב בתמוז תשנ"ט, גליון מספר 710

"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה"
(כ"ג, כד).
"כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא את שמע
ולהניח תפילין" (רש"י על אתר).

את מושג ה"התגברות כארי" אנו מוצאים כבר במשנה באבות:

"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים..." (פרק ה'
משנה כ"א).

אמנם, שם במשנה, נראה הדבר יותר כעצה וכהנהגה טובה, יחד עם שאר הדברים המוזכרים שם, כדוגמת: עז
כנמר וכדומה. אולם, החידוש הגדול בפרשתנו הוא, שאותה "התגברות כארי" איננה דבר חיצוני בבחינת עצה
טובה לאדם מישראל, אלא הינה טבועה בנפשו, כדברי הנצי"ב על אתר:

"ארי יש לו טבע התנשאות הנפש שע"כ מכונה בשם מלך החיות וזה מועיל לו הרבה להפיק רצונו יותר מכפי
כוחו ג"כ...".

על פי זה, נחזור לבאר את דברי המשנה באבות. המהר"ל ב"דרך חיים" על מסכת אבות, מבאר את הדברים
המוזכרים במשנה כרצף אחד:

"עז כנמר - היא תכונת העזות הבאה לסלק את הבושה ואת חוסר המעשה הנובע מחומריותו וגשמיותו של
האדם. קל כנשר - היא ההתעוררות ההתחלית לקראת עשיית המצוה. ורץ כצבי - כנגד ההליכה והתנועה
לקראת העשייה. וגיבור כארי - בשעת עשיית המצוה בשלמות ובכוונה מלאה".

דהיינו, שה"גיבור כארי" הוא ה"מכה בפטיש", הוא החותם את התהליך ומוציא מן הכוח אל הפועל את עשיית
המצוה בשלימות, בדרך להגשמת המטרה והתכלית, שהיא "לעשות רצון אביך שבשמים".
שבת שלום
תומר ונונו ושלומי רוזנברג

מזל טוב

לשי רפפורט לאירוסיו עם ברקת לירז
ברכות גם לאח זיו
בורא עולם בקניין השלם זה הבניין

חדשות

"אור חדש על (הר ע)ציון תאיר": בשבת פרשת קורח התארחו בישיבה חברי מדרשת "תאיר". במשך השבת
נערך סימפוזיון בהשתתפות הרב עמיטל ורבני הישיבה. את השיעור הקבוע העביר הרב יואל בן נון.
"וישא עיניו למרחוק": שלושת תצפיתני שנה ב' סיימו את הטירונות המפרכת. בהצלחה בטירונות היחידה.
עד מתי צעירים יעלוזו: צה"ל זכה בשבוע שעבר בקבוצת צעירים חדשה, עת התחיילו בני שנה א'. למחרת
החליפו משמרות עם בני שנה ב', אשר באו להתראיין בפני קצין המיון. (חידה: מה מתחיל ב69- וזה לא מספר
טלפון?).
"כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין": הכניסה השמאלית לבית המדרש חסומה זה זמן רב עקב שיפוצים.
משום מה לא נרשמה פעילות מוגברת בשאר הכניסות.
פה מפיק מרגליות...: כשפיו מלא חידושי תורה, חזר לחבוש את ספסלי בית המדרש חזי מרגלית, ששהה
בקליבלנד הרחוקה תקופה ארוכה - Welcome Home.
"וישמע את הקול מדבר אליו": שני רמקולים מהודרים נקבעו בקירות בית המדרש, ומפיצים את דבר ה'
למרחוק (כוך).

משמעות הקללה והברכה / איתמר אלדר [1]

בפרשה זו מתגולל בפנינו סיפור מוזר של קללות הנהפכות לברכות, ולמראית עין נראה הסיפור כלקוח מסיפורי
מיתולוגיה או לפחות מסיפורי עמים, ולא כחלק אינטגרלי של התורה.
מעבר לקושי הרעיוני ישנן כמה שאלות ברמת הפשט.
לאחר הפעם השניה ששליחיו של בלק דוחקים בבלעם להצטרף אליהם, נענה הקב"ה לבלעם: "ויבא א-לקים אל
בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה"
(כ"ב, כ). לאור הענות זו, קם בלעם ומצטרף אל שרי מואב ועל כך מגיב הקב"ה בחרון אף. וכי מה מקום לחרון
אף זה, לאחר שנתן לו הקב"ה אישור חד משמעי להצטרף אל האנשים?
שאלה נוספת הדורשת בירור, נוגעת להתגלות מלאך ה' לאתונו של בלעם בדרך. לאחר שבלעם מגלה שמלאך ה'
עומד בפניו, מגיב מיד: "ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע
בעיניך אשובה לי" (כ"ב, לד).
מהתייצבותו של המלאך בדרך, מבין בלעם כי אל לו להמשיך בדרכו, ועל כך יש לשאול: אם עצם התייצבות
המלאך היא זו המגלה לבלעם כי טעה בהחלטתו ללכת, מדוע התייצבות זו מלווה בהופעה לפני האתון בלבד
ואח"כ לבלעם? מה תורמת האתון למסר אותו רוצה הקב"ה למסור לבלעם? האם המסר לא היה עובר במלואו
גם לו היה המלאך מתייצב ישר בפני בלעם ולא מאפשר לו לעבור? לאחר שנבין כל זאת, עדיין יש לשאול מדוע
בכל זאת מצווה המלאך על בלעם להמשיך?

אשר תאר יואר

פתחנו בשאלת הברכה והקללה ונראה שדוקא בפרשה זו מציגה התורה את תפיסתה העקרונית לגבי בני אדם
"המברכים והמקללים"[2].
התורה בפרט והתנ"ך בכלל, מלאים במברכים ובמקללים. מיצחק המברך את בניו, דרך יעקב המברך
ו"מקלל"[3], וכלה בשמעי המקלל את דוד קללה נמרצת המטרידה אותו ואת בנו שלמה ימים רבים. דוקא
דוגמאות אלו יש בהן כדי לחשוף בעקיפין את משמעות הברכה והקללה.
יעקב בריש דבריו לבניו אומר "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מ"ט, א).
יעקב במובן זה הוא מעין "שופרו של הקב"ה", לא מדובר בברכה עצמאית כי אם בדברי נבואה.
אף קללתו של שמעי, מאיימת על דוד ועל ביתו, לא מפני החשש משמעי, כי אם מפני הפחד שמא דברים אלו
שמדבר שמעי מהרהורי ליבו, הינם דברים שהושמו בפיו ע"י הקב"ה והוא המקלל כאן: "ויאמר המלך... כי כה
יקלל וכי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשיתה כן" (שמו"ב ט"ז, י).
ועל כן טרם הריגת שמעי מכריז שלמה, ספק בקביעה ספק בתפילה: "ויאמר המלך אל שמעי אתה ידעת את כל
הרעה אשר ידע לבבך אשר עשית לדוד אבי והשיב ה' את רעתך בראשך. והמלך שלמה ברוך וכסא דוד יהיה
נכון לפני ה' עד עולם" (מל"א ב', מד-מה).
נראה שמושג הקללה והברכה נתפס אחרת בעיני בלק, ואף בלעם לא מפרש נכונה את יכולתו וכוחו. בלק פונה
בבקשה אל בלעם: "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה...כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר"
(כ"ב, ו). הוא תולה את הקללה והברכה בבלעם, יכולתו היא הקובעת. הקב"ה, הנותן לבלעם את הכח, כלל לא
מוזכר.
אולם, ניחא שבלק אינו מבין את משמעות הברכה והקללה, אך נראה שאף בלעם לא מבין זאת. בלעם מציע
למלאכים הראשונים ללון אצלו בלילה על מנת שיקבל במחזה הלילה את הרשות מהקב"ה ללכת, אך כאן יש
לדייק בפסוקים. הקב"ה משיב לבלעם: "...לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כ"ב, יב). יכולתו של
הנביא היא בקבלת המידע הנכון על העומד בפניו. כאשר הקב"ה חפץ בקללתו של אדם או עם, הוא אומר זאת
לנביא, ואז הנביא מקללו, אך אין זה באמת קללת הנביא, כי אם קללת ה' הבאה בפיו של הנביא, וא"כ הצלחתו
של בלעם בקללות וברכות, כפי שראה בלק, אינה נובעת מיכולתו לקלל ולברך, כי אם מיכולתו הנבואית לצפות
ולהעריך נכונה את המועמד לקללה או ברכה.
לאחר דברי ה' משיב בלעם למלאכים: "לכו אל ארצכם כי מאן ה' לתתי להלך עמכם" (יג). עיון בתשובתו של
בלעם מגלה את הבעיתיות בדבריו. בלעם אינו משיב לשליחים כי אינו יכול לקלל את העם כי ברוך הוא. כל
הבעיה היא שאין לו את הרשות ללכת עמהם. משמע מדבריו שלו ניתנה לו הרשות, הוא כבר היה מצליח לקלל.
הבעיה היא טכנית שמי שקובע את סדר יומו לא מאפשר לו ללכת.
לא מדובר בהבדל סמאנטי כי אם בענין של מהות. יש הבדל בין ההבנה שהקב"ה הוא המברך והמקלל ולכן גם
אם ילך בלעם עמהם לא יוכל לקלל, כיון שהוא שופרו של הקב"ה וממילא רק ברכה תצא מפיו, לבין ההבנה
שבכוחו של בלעם לברך או לקלל, אלא שה' לא מרשה לו כעת לקלל כיון שהוא רוצה שהעם יבורך ולא יקולל.
ניתן להציע, שדבריו של בלעם למלאכים אינם משקפים את השקפת עולמו, כי אם רק דרך מתודית לסרב לבלק
מבלי לעורר את זעמו, אך דברי בלעם בהמשך, יוכיחו שלא מדובר בטקטיקה כי אם בתפיסת עולם בנויה
ומעוצבת.
בבוא השרים הנכבדים בפעם השניה אל בלעם, משיב הוא להם עוד בטרם שמע את דבר ה' השני: "אם יתן לי
בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה' א-לקי לעשות קטנה או גדולה" (יח). שוב מזדקרת ועולה
תפיסתו של בלעם ביחס לענין זה, והבעיה עומדת בעינה. לבלעם יש את היכולת לפעול, יש לו את האפשרות
לעשות קטנה או גדולה, אך לצורך כך הוא צריך את אישורו של הקב"ה. בלעם הוא איש המקצוע, הקב"ה הוא
מנהל העסק. מי שביכולתו לתקן או לקלקל הוא איש המקצוע, אך לשם כך צריך את אישורו של ה"בוס". זו
תפיסת עולמו של בלעם, וכך הוא תופס את יחסי הכוחות.

נסיונו של בלעם ותוכחתו

בראות ה' את תגובתו של בלעם הוא מחליט להעמידו בנסיון, על מנת לבחון את תפיסת עולמו של נביאו בקרב
הגוים: "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה" (כ). הקב"ה
מאפשר לבלעם ללכת, אך מדגיש בפניו שיוכל לעשות רק את הדבר אשר ידבר אליו. לאור הנאמר לו קודם,
היה צריך בלעם להבין, שבהליכה כזו אין ערך, ואולי אף מסוכנת היא עבורו, שהרי הקב"ה סובר שהעם
המועמד לקללה ברוך הוא, ואם בלעם יעמוד בפני בלק ובמקום לקלל יברך, גדול יהיה הנזק מאשר אם יסרב
מראש.
אולם בלעם נכשל בנסיון, קם והולך. לאור דברינו ברור מדוע הוא הולך, מפני שהנחת היסוד שלו, שכל מה
שהוא צריך זה אישור. את השאר כבר יעשה בעצמו, ועל כך זעמו של הקב"ה.
כאן מגיעים אנו לסיפור האתון. בלעם, הניחן בסגולות נבואה, מוליך את בהמתו לעבר ארמונו של בלק. סיפור
האתון מעמיד את בלעם בסיטואציה די מביכה. הוא הנביא, אשר שומע את דבר ה' כל אימת שירצה, אשר
בכוחו לברך ולקלל, עומד בסיטואציה בה סגולותיה של בהמתו ויכולתה הרוחנית לראות את מלאך ה', גדולים
משלו. אין השפלה גדולה מזו, ואין יותר מביך ממאורע זה עבור נביא. אם בהמה פשוטה חסרת דעת וחסרת
רוח, יכולה לראות מראות שהוא אינו יכל לראות, אז במה גדול כוחו כנביא.
זעזוע זה עבור בלעם, מעמידו על מקומו, ומחזיר אותו להשקפה הנכונה. לא בבהמה נביאה עסקינן כי אם
במשהו השולט ביכולת הרוחנית לראות ולהחשף בפני מראות אלקים. מי שלקח ממנו את היכולת לראות את
מלאך ה', הוא זה שנתן אותה לבהמה סרוחה זו. וא"כ לא בכח ובסגולה אימננטית מדובר, כי אם בשליחות,
בכלים אשר ניצקת לתוכם היכולת הנבואית.
בלעם אינו טיפש, והוא מבין שתוכחה גלויה זו מופנית כלפיו. לא הוא המברך והמקלל ולא הוא בעל הכוחות,
הרי הוא כאותה הבהמה, שברצונו של ה' יתן לה את כוחה הסגולי וברצונו יקחהו ממנה. על כך בלעם מגיב
מיד: "חטאתי... ועתה אם רע בעיניך אשובה לי" (לד). בלעם מבין שאין טעם בשליחותו וע"כ מציע הוא לחזור
על עקבותיו. אולם דרכים רבות להשגחה למסור את מסריה ומכאן ואילך בלעם חוזר ומשמש כלי בידה
להעביר את המסר הנ"ל אף לבלק. בכך יבהיר את משמעות הברכה והקללה הניתנת לעיתים בידיהם של בני
אדם, וע"כ מצווה בלעם כעת להמשיך ולדבר רק את הדבר אשר יושם בפיו[4].

"אשר ידבר ה' אותו אדבר"

נקודת מפנה זו, של בלעם באה לידי ביטוי לאורך כל הדרך בהתנהגותו עם בלק. כבר בראשית מפגשם מצמצם
בלעם את ציפיותיו של בלק: "היכל אוכל דבר מאומה הדבר אשר ישים א-לקים בפי אתו אדבר" (לח), וכך הוא
חוזר פעמים רבות גם אח"כ, ואומר כי את אשר ישים ה' בפיו אותו ידבר.
בלעם מגדיל לעשות בפעם השלישית: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם
לקראת הנחשים... ותהי עליו רוח א-לקים" (כ"ד, א-ב). הפעם בלעם לא רק שמתבטל ומשמש כשופרו של
אלקים, כאן הוא אף יוזם ומנסה "להתיישר" על פי רצונו. יוזמה זו, מביאה את בלעם להתעלות של רוח אלקים
השורה עליו[5].
בלעם מקבל את רצון ה' ומנסה לשרתו באופן יזום. דבר זה מאפשר לבלעם לקבל רוח אלקים, כאן כבר לא
מדובר רק בהנחת דברים בפה כי אם ברוח נבואה שמאפשרת לבלעם את היוזמה, ואכן בשלב זה (בסופו של
דבר) בלעם יוזם ומברך את העם ללא כפייה, לא של בלק ולא של ה': "ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר
יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" (כ"ד, יד). זהו שלב של השראת רוח אלקים המאפשרת לבלעם להיות
אקטיבי בדבריו, הוא מביט סביבו וכל מה שנתקלות בו עיניו מביאו לידי משילת משלים: "וירא את עמלק וישא
משלו... וירא את הקיני וישא משלו..." (שם, כ-כא)[6].
המהפך העובר על בלעם, בא לידי ביטוי בדבריו שלו. לאחר שבלק כועס עליו, מזכיר לו בלעם את הדברים
ששלח ביד שריו אליו, אך בצטטו אותם, הוא משנה במעט. שינוי, שאין ספק מעיד על המהפך שהתחולל בו.
בדבריו לשרים אמר בלעם: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה' א-לקי לעשות קטנה
או גדולה" (כ"ב, יח). בצטטו את דבריו הוא אומר כך: "הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דברתי לאמר: אם
יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי. אשר ידבר ה' אותו
אדבר" (כ"ד, יב-יג).
בדבריו הראשונים לשרים כפי שראינו לעיל, מציג בלעם את חוסר יכולתו ללכת עמהם כבעיה טכנית, אין לו
אישור ללכת, אך הוא העושה דבר קטן או גדול. בדבריו השניים לבלק, משנה את ה"קטנה או גדולה" ל"טובה
או רעה מלבי" ומוסיף, "אשר ידבר ה' אותו אדבר". כאן מציב בלעם בפני בלק תפיסה עקרונית. לא הוא
המיטיב והמרע מלבו, לא הוא המחליט אם להיטיב או להרע, הוא בסה"כ מדבר את הדברים אשר מושמים
בפיו ע"י ה'.
לו היה מגיב כך בלעם בפעם הראשונה, היה חוסך לעצמו ולבלק את כל המסע הארוך הזה. כיון שבלעם אישר
את תפיסותיו המוטעות של בלק ואף היה שותף להם, לא נותר לו ולבלק אלא ללמוד בדרך הקשה את ההשקפה
הנכונה: "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" (שמו"א ב', ו).

מכתבים למערכת

בעקבות שבת "תאיר" / מאיר בן שחר

בשבת האחרונה התארחו בישיבה חברי "תאיר", ובמהלך השבת הועלו בעיות שונות הנוגעות למפגשים ועבודה
עם קבוצות חילוניות. ברצוני להתייחס לבעיה אחת שהטרידה רבות את אנשי "תאיר", אך נראה כי לא זכתה
להתייחסות מספקת.
הרעיון המונח בבסיסו של "תאיר", יצירת תרבות משותפת של ערכים יהודיים - נשמע קורץ למדי. על פי רוב,
הכוונה לפתוח את המקורות היהודיים, מה שמכונה "ארון הספרים היהודי", בפני ציבור שאינו שומר תורה
ומצוות, להפגיש אותו עם הספרים ועם ערכיהם, מתוך ציפייה ותקוה שהתרבות היהודית תעשה חלק משמעותי
מזהותו התרבותית של החילוני.
אנו, כיושבי בית המדרש, יודעים שהמפגש עם טקסטים תורניים, תלמודיים והלכתיים, איננו מפגש נייטרלי.
הלימוד הוא בראש ובראשונה לימוד על מנת לקיים חובות מסויימות. יתירה מזו, אנו מוכנים לקבל התערבות
בגיבוש ההלכה רק על ידי מי שיודע, כלומר כל מי שלמד יש ביכולתו להשפיע גם על אופן הקיום. במאמר
מוסגר אציין, כי נשים רבות רואות בפריחתן של המדרשות לבנות צעד ראשון וחיוני בדרך להיכנס לעולם
הפסיקה.
מבחינתנו, ככל שהרב יודע יותר ולמדן יותר, כך אנו מכירים יותר בלגיטימיות של פסקיו. והנה כאשר אנו
מציעים בפני הקהל החילוני לבוא ולהשתתף עימנו בחויית הלימוד, עלינו להיות מודעים לכך שלפחות אצל
חלק מהם לא יהיה זה "לימוד לשמה". חלקם אכן ידרשו להיכנס לקהילת המקיימים, ואולם הם יהיו
"מקיימים" על פי הבנתם ועל פי פרשנותם.
בשלב זה הם עשויים להקים לעצמם אלטרנטיבות הלכתיות. יתכן ואנשים אלו עשויים לבקש את השתתפותנו
בבניית הקהילות הללו, ויתירה מזו - יתכן והם יבקשו לעצמם סמכות הלכתית של ממש כלפי כל הציבורים
שמקבלים עליהם את עול ההלכה וזאת מתוקף ידענותם. הבעייתיות ביצירת מערכת הלכתית פרשנית
אלטרנטיבית ידועה ומוכרת לכל, וד"ל.
מוטל עלינו להכריע אם אנו מוכנים לקבל את השתתפותם ביצירת התרבות, ללא שום מגבלה, או שמא אנו
שמים סייגים על "שותפות" זו. כמו כן, אנו צריכים לבחון מבחינה עקרונית, על סמך מה נוכל לקבוע האם
פירוש מסויים הוא "מקובל" או שמא אסור לקבלו.
צריך להיות ברור לכל, שבמידה ונשים סייגים על הנכונות לקבל פרשנויות מסויימות, אנו אף מצמצמים, אם
לא מבטלים, את היכולת ליצור תרבות משותפת. אין מקום ליצירה של ממש כאשר פירושיו של צד אחד הינם
פסולים באופן עקרוני. אם כך הם הדברים, הרי "תאיר" תעשה עד מהרה לעוד עמותה מיני רבות, כשמטרתה
להודיע לציבור החילוני התועה את ערכי היהדות הנכונים והאמיתיים, על כל פנים, תרבות משותפת, לא תהא
כאן.
מן העבר השני, נכונות לקבל את פירושיהם והבנותיהם של כל הלומדים כולם תעמיד אותנו בפני הצורך
להגדיר ולעצב מחדש את גבולות הפרשנות ההלכתית. אם רצוננו בשותפות עלינו להיות מוכנים לכך שעשוי
להווצר שינוי ערכים ואף שינויים במגמות הפסיקה ובדרכיה. ואולם כך עשויה להווצר "תרבות משותפת". כך
תווצר קהילה של "לומדים-מקיימים" שיש בה כל הזמן דו שיח ומחלוקות, וההכרעות המתקבלות לא תואמות
בהכרח את המצב הקיים כיום בשדה ההלכה.
דברים אלו נאמרים מתוך רצון לעורר התייחסות לבעיה, שלדעתי עשויה לצוץ. היא כבר קיימת בהקשר של
המדרשות לבנות, ואולם כאשר מדובר בלימוד עם חילוניים - בעיה זו עשויה לעלות ביתר חומרה וביתר תוקף.
[1] במאמר זה אינני מתיימר לתת פרשנות שיטתית וכוללת לכל הפרשה כי אם רק לפתח כיוון העולה לענ"ד
מקריאה ראשונית של הפרשה.
[2] הדברים רלוונטיים גם בימינו, ואולי אף יותר מאשר בימיהם.
[3] תלוי בהבנת דברי יעקב לשמעון ולוי.
[4] השוואת הצו לבלעם בפעם הזו לצו הנאמר לו בטרם מעשה האתון, אף היא מחדדת את השינוי העובר עליו.
בתחילה נאמר לו: "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (כ),
ואילו בהמשך נאמר לו: "לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר" (לה). בפעם הראשונה,
השאלה העומדת על הפרק היא מי העושה. בפעם השנייה כבר ברור גם לבלעם שהשאלה היא מה ידבר, ולא מי
הוא העושה.
[5] ההבדל האמיתי בין יוזמתו בראשית המהלך לבין יוזמה זו הוא, שהניסיון להתיישר עם המהלך הא-לוקי
מעיד על האמונה וההבנה, שה' הוא המחליט והנביא הינו כלי שרת לזרז ליישם את רצון ה'.
[6] נקודה שיש לעמוד עליה לאור דברים אלו היא, הריגתו של בלעם במלחמת מדין. אך נראה שצריך לזכור
שעל אף השינוי שמתחולל בבלעם, שיטות העבודה שלו הן בד"כ הליכה לקראת הנחשים, ועוד מרעין בישין.
כמו"כ, ניתן להציע שלקראת הכניסה לארץ אין עוד מקום לנביאים בקרב אומות העולם, וצ"ע.

לעמוד הראשי ארכיון דף קשר חפש בדפי הקשר עשה מנוי לדף קשר כתוב לדף קשר