בע"ה שבת פרשת תרומה, ו' באדר א'
תש"ס, גליון מספר 743
"תעשה המנורה - מאליה. לפי שהיה משה מתקשה בה אמר לו הקב"ה: השלך את הככר לאור והיא נעשית
מאליה" (רש"י כ"ה, לא).
"וראה ועשה - ראה כאן בהר תבנית שאני מראה אותך, מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו
הקב"ה מנורה של אש" (רש"י כ"ה, מ).
הסתירה בדברי רש"י ברורה, וההסבר הפשוט הוא שהקב"ה אכן הראה למשה כיצד המנורה צריכה להראות,
אך משה לא הצליח לעשותה, ולכן לא היה מנוס מהנס - זריקתה לאש "והיא נעשית מאליה".
בדברים אלה טמונה בעייתיות אוניברסאלית מבחינת שאיפות האדם והוצאתן לפועל, וזאת בשני רבדים:
האחד - אפשר להתאמץ ולהשתדל ככל שניתן אך אין שום ערובה להצלחה, והשני - גם אם המעשים יצאו
לפועל בצורה המצופה, עדיין אין לדעת כיצד יפרש זאת הזולת, בבחינת "כוונתך רצויה, אבל מעשך אינו רצוי".
ה"שפת אמת" מסביר בכיוון זה, אך בדבריו הוא מדגיש
את הפן הדתי:
"אם כן למה הראה לו? אך כי ע"י רצון האדם בלב ונפש באמת, נגמר השאר. מה שאינו יכול לעשות, נעשה
מעצמו, וזה מ"ש השלך לאור וכו'. כן הוא בכל מצוה מכל איש ישראל, כי וודאי אין בכח אדם לעשות רצונו
יתברך..."
(פרשת תרומה, תרל"א).
בכוחו של האדם כבן אנוש אין אפשרות לקיים באופן הנכון והמושלם את רצונו של הקב"ה, אולם זה לא אמור
לשנות דבר. הדרישה מן האדם היא רצון כנה ואמיתי, ונסיון מוחלט לעשות ולקיים מתוך שאיפה וביטחון שה'
יעזור שגם המעשים יהיו מכוונים ורצויים.
"יגעתי ומצאתי - ודקדק כי מציאה בהיסח הדעת, ומה שבא ע"י יגיעה למה נקרא מציאה? אך מי יכול למצוא
האמת ע"י יגיעתו! ורק שהשם יתברך נותן במתנה ודרך מציאה ע"י היגיעה" (שם).
שבת שלום
אורי שפירר ואלישע
רוזנצוויג
ליובל ויפית ארזי להולדת בתם דפנה
לשריה וחגית כרמלי להולדת הבן
יה"ר שתזכו לגדלם לתורה לחופה ולמעש"ט
מחשב (כמעט) לכל ילד: בספריית הישיבה עודכנו שנים מן המחשבים בתוכנות חדשות - חלונות WORD ,'95
'97 ועוד. נמסר כי המשך עידכון המחשבים האחרים תלוי בכמות השימוש שתעשה בהם ע"י תלמידי הישיבה.
"גבעת החי"ש אינה עונה" (או: גזרות תש"ס 4): ושוב בפינתנו הקבועה - שינויים במערכת השמירות: הועדה
העליונה לבטחון היישוב, בנשיאות הרבש"ץ, החליטה בסופו של דבר שתלמידי הישיבה כשירים אך ורק
לשמירות בגני הילדים ובגבעת החי"ש, בעיקר בלילות.
סבב מינויים: הכל התחיל בחילופי גברא באחריות חדר קפה. אלון בר-אל, ששימש עד כה בתפקיד, סיים את
תפקידו ובמקומו נכנס "דניאל גוטרייך" (-שם בדוי). עד כאן הכל נראה מתנהל כשורה, אלא שבאחד הערבים
נצפה אחראי גמ"ח שוקו (שיקרא להלן "הלר") מעביר ל"גוטרייך" תדרוך בחדר קפה, ואף נשמע מחלק לו
שבחים. הדבר עורר את חשדנותו של אחד מחברי מערכת "דף קשר", שכן "הלר" אינו נוהג להתבטא כך, וכך
החלה החקירה.
מתברר, כי "גוטרייך" יושב בביהמ"ד בדיוק מאחורי אחראי גמ"ח כרטיסי צילום ודיסקטים ("רוזנצוויג").
מקורות יודעי דבר דיווחו לכתבנו שמאחורי הקלעים מנוהל הגמ"ח בצורה של "שמור לי ואשמור לך", וכי
בדיוק לאחרונה כוסה חוב של "הלר" בגמ"ח תמורת "מתנה" של 5 כוסות שוקו מהגמ"ח החדש. אך גם כאן לא
הסתיימה הפרשה. בסמיכות מחשידה לאירועים אלו, פרש מתן גלידאי מתפקידו כעורך "עלון שבות" (העלון
המתחרה), ועל כן נדרש "אליצור", העורך השני, למנות את מחליפו. לאחר "התלבטות" קצרה, מינה "אליצור"
(ששירת ביחד עם "הלר" ביחידה מובחרת) לתפקיד את "קראוס", שבמקרה הינו החברותא של "רוזנצוויג",
המשמש בתור עורך "דף קשר" במקביל לתפקידו כאחראי גמ"ח. שמועות מבוססות מספרות כי "קראוס"
משתכן באורח קבע במקום שבו שכן "אליצור" רק לפני כחצי שנה, בפנימיה י"א היוקרתית.
כיוונים נוספים נבדקים בימים אלו ממש, לאחר שנודע שהמקליד המסור של עלו"ש, "יצחק ברט", יעזוב
בקרוב את תפקידו ובמקומו יכנסו שלושה (-מאיפה התקציב?) מקלידים חדשים - אריאל שרלו, שלום
בירנבאום, ונדב כספי.
אחד המפתחות המרכזיים לפיענוח הפרשה נמצא בידיו של זאב קין, אחראי השמירות הפורש, אשר היה בקשר
רצוף עם "הלר", המשמש גם בתור קב"ט הישיבה. מקורביו טוענים כי שחיתות בצמרת היא זו שהביאה
לפרישתו, ואנו מקווים כי המידע שיחשף יוביל לחיסול קרטל השוקו - צילומים - עיתונות, אחת ולתמיד.
שלגיה ושבעת התקועים: בצהרי יום חמישי החל לרדת שלג כבד בגוש עציון שנפסק רק 24 שעות לאחר מכן.
לכבוד המאורע יצאו התלמידים לשטח (הישיבה) והחלו בפעילויות אסקימואיות מובהקות: בניית איגלו ויצירת
איש שלג רב מימדים ליד הבריכה. לפתע, בעגולה 23:45 נקלעו הבונים לאש צולבת עת החלה מלחמת שלג בין
השיעורים השונים. תלמידי הישיבה שעדיין למדו בביהמ"ד העניקו סיוע ארטילרי מהמרפסת. למחרת בבקר,
ציפו תלמידי השעור היומי למסוק שיביא את הרא"ל לשיעור, אך משזה לא קרה, שמו מספר תלמידים פעמיהם
לטרמפיאדה. מי שמצא אותה, גילה כי נפש חיה (טרמפ)
אינה עוברת שם, וחזר כלעומת שבא.
לפני כמה חודשים כשנולד בני בכורי (שלימים נקרא אופיר), יצרתי קשר עם מוהל ידוע מהאזור שהוא גם
רופא ילדים וגם בקיא בהלכה וביקשתיו שישמש לי לעזר, לעת אקיים את המצווה הגדולה של מילת בני
בעצמי. המוהל הסכים עקרונית, אלא שקצת נרתע מרצוני לעשות גם את המציצה בפה ממש: "עדיף שלא כך
תעשה, ובכלל שיטת בריסק שלא עושים מציצה כלל. על כן עדיף שאני אעשה זאת בצורה המקובלת". לאחר
בירור קצר עם הרב ליכטנשטיין נאמר לי שאמנם בזמנו של ר' חיים היה תינוק שחששו שהוא נפטר משום
שקיבל זיהום מהמוהל, ולכן נהגו בבריסק שלא לעשות מציצה כלל. אמרתי לרב: "הלא לימדתנו שעדיין אין זו
הדעה הרווחת אצל כל הפוסקים?", ועל כך נענתי בהנהון מסופק, ומיד גם הוסיף הרב ואמר שאל לי להתווכח
עם המוהל וכל אשר יאמר לי עלי לשמוע בקולו.
בעקבות דיונים אלו החלטתי להכנס לעובי הקורה בשאלה: האם בימינו, עידן המודעות לזיהומים מחד גיסא
והזהירות מחידושים מאידך גיסא, עלינו להמשיך במסורת המציצה בפה כנהוג מזה דורות רבים בכל קהילות
ישראל, או שמא יש
להסתפק בדרכים חלופיות ואולי אף להפסיק נוהג זה כליל?
תאור ברית המילה מובא לראשונה במשנה בשבת: "עושין כל צרכי מילה בשבת: מוהלין ופורעין ומוצצין
ונותנין עליה איספלנית וכמון"
(קלג.). הרמב"ם בהל' מילה מפרט יותר: כיצד מוהלין? חותכין את כל העור המחפה את העטרה עד שתתגלה
כל העטרה, ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר
העטרה. ואח"כ מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבוא לידי סכנה, וכל מי שאינו
מוצץ מעבירין אותו. ואחר שמוצץ נותן עליה איספלנית או רטייה וכיוצא בהן" (ב', ב). מה שכתב הרמב"ם:
"וכל מי שאינו מוצץ מעבירין אותו", מקורו מדברי הגמ' (שבת קלג:): "אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה
הוא ועברינן ליה". כך כתב שם הרי"ף על אתר וכ"כ, כאמור, גם הרמב"ם, וכן פסק השו"ע (יו"ד רס"ד סעיף ג')
ועוד הרבה פוסקים.
עד עתה ראינו שהמציצה נעשית משום סכנה. עדיין יש לדון האם היא חלק ממצות המילה
[1]. מסתבר שכבר
הר"ן (שבת קלג:) נסתפק בשאלה זו ודן לגבי דין זה בכל הנוגע להיתר לחזור בשבת ולחתוך או לפרוע ציצין
שאינן מעכבין את המילה: "ומסתברא דכל זמן שהוא מתעסק בצרכי מילה כגון חתיכתה ופריעתה ומציצתה לא
מקרי פירש דכולהו צורך מילה נינהו, אבל אם סילק ידיו אחר מיכן היינו פירש, אע"פ שעדיין יש לו ליתן
איספלנית וכמון וחלוק, דהני צרכי רפואה נינהו. ואפילו במציצה עצמה יש לעיין, דכל שפרע הרי סיים צרכי
מילה. ודלמא המציצה מקריא רפואה ולא צורך מילה היא, וצריך עיון". אבל מלשון הרמב"ם משמע שכל זמן
שלא גמר המציצה מקרי "לא סילק ידיו", וחוזר על ציצין שאין מעכבים את המילה. וז"ל: "עושין כל צרכי מילה
בשבת, מלין ופורעין ומוצצין וחוזר על ציצין המעכבין אע"פ שפירש, ועל ציצין שאין מעכבין כל זמן שלא פירש.
ונותן עליהם איספלנית. אבל מכשירי מילה אינן דוחין את השבת" (הל' מילה ב', ו). על כך כתב ה"שדי חמד"
(קונטרס מציצה חלק א') שנראה בביאור דברי הרמב"ם, שמכך שהביא את הדין של חזרה על ציצין שאין
מעכבין בין מציצה לנתינת איספלנית, ניתן לדייק שעד אחר המציצה עדיין חוזר עליהן.
וכך מובא בקונטרס "זכרון מרדכי" לר' יצחק פיגנבוים
[2]: "המציצה היא בכלל מצות מילה ואינה מטעם סכנה
לחוד, כן משמע במהרי"ל הובא ב'דרכי משה' דבמציצה איכא מצוה לבד מסכנתא, דכתב דיש נוהגים לזרוק דם
המציצה בחול כמו הערלה, ויש נוהגין לזרוק מפיו דם המציצה לתוך היין. הרמ"א בשו"ע (סי' רס"ה סע' י')
הכריע כמנהג הראשון, שכתב: 'וכן רוקקין דם המציצה אל העפר'. ואי אמרינן דכל המציצה הוא רק מטעם
סכנתא האיך שייך
מנהגים בהאי מילתא, הא יכול לזרוק הדם לאשפה".
מזמן הרמב"ם ועד הדורות האחרונים כמעט שלא היתה התייחסות מפורשת למעמדה של המציצה, וזאת משום
שאיש לא חלק על חשיבותה. המשבר בענין הגיע עם הופעת מחלות רציניות שהדגישו את סכנת המילה.
עוד לפני שיאו של הפולמוס בעניין אנו מוצאים, לפני קרוב ל300- שנה, דברים ברורים של "אור החיים"
בפירושו לתורה: "צריך לעשות שלושה דברים בברית המילה והם: מילה, פריעה, מציצה. מילה היא כריתת
הערלה והוא אומרו 'ימול' פי' יכרות. הפריעה היא מה שפורע העור הדק לשניים וא"צ לכרות. והמציצה היא
דם המזוהם... וציוה ה' למצוץ דם זה לצד שהוא גם כן בחינת ערלה" (ויקרא י"ב, ג). וכן ייסד הפייטן (בפיוט
שאנו אומרים עד היום בסוף ברכת המזון של סעודת ברית המילה): "הרחמן הוא יברך את המל בשר הערלה
ופרע ומצץ דמי המילה
איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה אם שלוש אלה לא יעשה לה". ומזה נראה ששלושת הדברים שקולים
ומהווים חלק ממצוות המילה.
עוד לפני הצורך להתייחס לתנועה הרפורמית, ולכן אולי בצורה העניינית ביותר, מתייחס לנושא הרב ישראל
ליפשיץ בפירושו למשניות "תפארת ישראל" (שבת י"ט, ב), ומונה את המציצה בין צרכי המילה המותרים גם
בשבת. כאן הוא חורג מתפקידו כפרשן ונזקק לעניין מצדו האקטואלי, אך שלא כרבנים אורתודוקסים
מאוחרים יותר ( - אשר יבואר להלן כיצד ביטלו את דעת הרופאים בטענה שדעתם לחתור תחת אושיות
המסורת), הרב ליפשיץ כותב שלכאורה נראה היה לשמוע בקול הרופאים כפי שעשו הרבנים מאז ומעולם.
מכיוון שכך, הוא נדרש להסביר כיצד יתכן שחז"ל יטעו בענייין זה, וע"כ נזקק לתשובה (שהשתמשו בה כבר
בימי הביניים): "נשתנו הטבעים". אלא שלפי זה יוצא שכעת אמנם יש לחדול מהמציצה - מסקנה שהרב ליפשיץ
נרתע מלקבל. הוא יוצא אפוא לבקש טעם שעל פיו לא יגרור שינוי הטבע, היינו קיומה של הסכנה בימינו, את
ביטולה של המציצה. לדבריו, גם לדעת הרופאים מועילה המציצה במידה מסוימת, אלא שלדעתם יש בידיהם
אמצעים אחרים (ע"י מטלית לחה וכו') למניעת הסכנה: "עכ"פ כיוון דגם לפי דבריהם גם מציצה מהני, אין לנו
אלא דברי חז"ל". מסתבר שהרב ליפשיץ עצמו שם לב לדוחק שבפירושו, והוא יוצא למסקנה עם ההלכה הלא
מוגדרת: "ואעפ"כ נ"ל שלא ימצוץ כ"כ בחוזק מאד בשבת".
בראשית
המאה ה 19 גובר ועולה כוחם של הרפורמים ועמם הקולות לביטול ברית המילה ככלל ואת המציצה
בפרט. האמת היא, שאותם מלומדים הביאו טענות חזקות למדי: רב פפא והרמב"ם
[3] הנ"ל הנהיגו למצוץ רק
כדי למנוע סכנה, אך מאז התפתח הידע הרפואי שלנו לגבי זיהומים ומחלות מידבקות, וברור שלא רק שאין
במציצה צורך אלא היא אף עלולה להזיק למוהל או לנימול. בנוסף, נכנס כאן גם הפן האסטתי - זהו מעשה
מאוס (כהגדרתם). לא לאורך זמן הצליחו הרבנים להתעלם מדעות אלו. בתקצ"ז (1837) פנה רבי אלעזר
הורביץ, בעודו משמש בקודש בווינה, לרבו החת"ם סופר מפרשבורג, בעקבות מעשה שהיה ופרחה צרעת אצל
מספר תינוקות שנימולו אצל מוהל מסוים. הרופאים באותו מקום קבעו שכל זה ארע מחמת המציצה, ועל כן
ביקש להתיר שימוש בלחיצה ע"י ספוג במקום מציצה בפה, מאחר והעידו רופאים מומחים שגם הספוג מסוגל
לאותה פעולה של הוצאת הדם מהמקומות הרחוקים. לאור נתונים אלו של פיקוח נפש מחד והצגת תחליף
מתאים מאידך, אישר לו מיד החת"ס להמנע ממציצה, תוך הדגשה על הצורך שאמנם יעידו המומחים על
יעילות התחליף
[4].
בדיעבד, מסתבר מעל לכל ספק מאותה התכתבות שאותו רופא שדחף לכל העניין הטעה את ר' אלעזר הורביץ,
שהטעה ממילא את רבו החת"ס, וזאת משתי סיבות:
א.
המוהל נבדק ולא נמצאו בו סימני המחלה שנתגלו אצל התינוקות.
ב.
ברור מדברי אותו רופא שהמניע לבקשתו הוא הגורם האסטתי.
למרבה הפלא, אע"פ שכנראה ידע הרב הורוביץ על כך, המשיך לנהוג ע"פ אותו הפסק, כמו שמעיד בספרו "יד
אליעזר" (סימן נ"ה). לעומתו, לחת"ס כנראה מעולם לא נודע על המניעים הפחות כשרים של השאלה. רבים
מתלמידי החת"ס עומדים על נקודה זאת, כמו לדוגמא המהר"ם שיק בשו"ת שלו, העונה לשאלה בענין בצורה
נחרצת ביותר: "...מי שאומר במציצה בפה הוא סכנה או מזיק לוולד הוא אומר שקר מוחלט... ואני מוהל זה
יותר מארבעים שנה ומעולם לא היה שום מקרה או חולשה על ידי זה, ועל זה יכולים להעיד כל המוהלין
שבדורותינו... (ורופאים שניתן לסמוך עליהם) היינו ישראלים כשרים כמו שהיו בימי קדם, שהלכו בדרכי
התורה. אבל הרופאים דהשתא... חמדו להם לבטל ענייני התורה א"כ איש כזה ודאי לא עדיף מרופא גוי ואין
להם נאמנות לעניין איסור והיתר אלא משום ספק נפשות... אבל כאן גילה לן הש"ס
דהלכה למשה מסיני הוא...
א"כ מאי מועיל אם הרופאים יעידו שהספוג מועיל כמו מציצה בפה, הרי דבריהם אינו אלא כרוב, ובפיקו"נ אין
הולכים אחר הרוב" (או"ח, תשובה קנ"ב). ספציפית לגבי פסקו של החת"ס כותב המהר"ם שיק שם שהיתה זו
הוראת שעה, שעת הדחק לגבי קהילה ומוהל מאוד מסוימים, ועל כן אין ללמוד מזה, מה גם שהחת"ס בעצמו
נמנע מלכלול את פסקו זה בפנקס תשובותיו והיא לא באה לדפוס. בסי' רמ"ד מתייחס המהר"ם שיק גם לטענה
שנשתנו הטבעים ואומר שזו "הרמת יד בדבר המפורש בש"ס ובפוסקים".
בעקבות החת"ס כתב גם המהר"י אסאד בעניין זה, ואף הוא התייחס לכך בצורה חד משמעית
[5]: "כי הנה
המציצה מפרק הדם והיא אב מלאכה ודוחה לשבת החמורה וליוה"כ, ואי לאו דמעכב המציצה לגוף המצוה, לא
היה דוחה שבת ויוה"כ ויו"ט. אלא ודאי כך ניתנה הלכה למשה מסיני מלבד טעם הסכנה כנאמר בגמ', ומכ"ש
לדעת המורה בסוף פרק מ"ט משלישי, שטעם המצוה במילה להשלים חסרון המידות, להחליש זה האבר
בשפיכת דמו דווקא, וכמ"ש 'גם את בדם בריתך' (זכריה, ט', י"א). לפי זה, הכרח גדול הוא המציצה להמשיך
הדם מכל גידי האברים שנקשרים בו בראש הגויה, להחליש כח התאוה היתירה מכל הגוף" (שו"ת יהודה יעלה,
יו"ד סי' רנ"ח). בהמשך דבריו מוכיח עוד ר"י אסאד שהטעם של נשתנו הטבעים אינו רלוונטי. מסקנתו היא
שחייב במציצה כחלק מהמצווה, אף אם ימצא שבהעדרה אין סכנה.
במקביל למהר"ם שיק ור' יהודה אסאד, ר' יעקב עטלינגר - בעל ה"ערוך לנר" (שמצוטט אח"כ אצל אחרונים
רבים המתייחסים לנושא) - התייחס לנושא. גם לדעתו, כמו גם לדעת רבים אחרים, המציצה היא ממש מחלקי
המצוה והיא הלכה למשה מסיני.
[עד כאן חלקו הראשון של המאמר. ב
שבוע הבא יובא חלקו השני
, בו תובא ההתייחסות ההלכתית לשימוש
בשפופרת המציצה, ופסיקת ההלכה למעשה
בדורנו.]
" 'הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי'. שמעי' מיהא דכה"ג דידע בלישנא דציפורי ושמע
דאמרי ליה עביד הכי והכי, שרי למיסמך עליה, והרי זה בכלל 'ואזנך תשמענה דבר' (ריטב"א, גיטין מה. ד"ה
הוה).
"צרעין שיצאו מהכורת מותר לומר לאינו יהודי להעמיד נגדם מטה משוח במי לימון ולדבר להם דברים טובים
עד שיקבצו במטה..."
(שערי תשובה, הל'
שבת, סי' שט"ז).
[1] הדיון להלן לקוח מהספר: "ברית כרותה לשפתיים", ר' יונתן גולדברגר, "אדיסון", ברוקלין, תש"ן.
[2] מובא בספר "יפה דעת", ר' יצחק פיגנבוים, "זהר", ירושלים, תשמ"ט, עמוד רפ"ג.
[3] שניהם היו, דרך אגב, רופאים בדורם.
[4] ההתכתבות כולה מופיעה בספר "ההלכה במיצר", יעקב כץ, "מאגנס", ירושלים, תשנ"ב.
[5] הדברים צוטטו בספר "זאת בריתי", ר' יוסף שרעבי.
