דף קשר מספר 744 - פרשת תצוה

"אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן, ומטו בה משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון: דאמר קרא, 'וחגרת אותם אבנט
אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם' - בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין
בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" (זבחים יז:).

מזל טוב

חדשות

מציצה בברית מילה - חלק ב' / אלדד זמיר

בחלקו הראשון של המאמר הובאה סקירה קצרה של המקורות הבסיסיים בעניין מציצה במילה. ראינו שיתכנו
שתי סיבות מרכזיות לביצוע המציצה:
1. דאגה לבריאותו של הנימול. לפי הסבר זה, כל הצדקה למציצה בשבת הינה מדין פיקוח-נפש.
2. חלק אינטגרלי ממעשה המילה עצמו, המותר בשבת כמו שאר חלקי המילה שהותרו בה.
ראינו כי לאורך הדורות הדבר היה מקובל על כל הפוסקים, עד שהחלו נשמעים קולות הדורשים לבטל את
המציצה, בעיקר מכיוונם של גורמים רפורמיים וכד', אך גם בשל גילויים חדשים בעולם הרפואה שקבעו שיש
סכנה בריאותית במציצה עצמה, בניגוד לדברי הגמרא. אעפ"כ, לא הסכימו גדולי ישראל להתיר שימוש במטלית
לחה וכד' כתחליף למציצה, אלא במקרים יוצאי דופן של חשש בריאותי ברור. צעקות רבנים בודדות אלו לא
היה בהן כדי לעצור את התהליך המתפשט והולך באירופה כולה. מאמצע המאה ה 19 נשמעו יותר ויותר
קולות לביטול המציצה כליל תוך עירוב, לעיתים, של חוקי המדינה לטובתם.

השפופרת

תפנית מסוימת ארעה ב 1887, עת הועלה הרעיון לבצע מציצה בפה ללא נגיעה בחתך ממש, אלא ע"י שימוש
בשפופרת - מעין מבחנה קצרה מזכוכית הפתוחה משני צידיה, צד אחד מושם על האבר והשני בפה המוהל[1].
נהוג בימינו לומר ששפופרת זו נתקבלה על גדולי ישראל כגון הרש"ר הירש, ר' עזריאל הילדסהיימר, ר' יצחק
אלחנן ספקטור ואחרים, אלא שעיון זהיר בדבריהם מעיד שהתירו את השימוש בשפופרת אך ורק כצורך השעה
ובדיעבד גדול. להלן מכתבו של ר' יצחק אלחנן ספקטור כפי שכתב לרש"ר הירש: "יקרת מכתבו הגיעני, במה
שדרש ממני על דבר הענין הנעשה בעוונותינו הרבים במדינתו כי אינם מניחים למוהלים למצוץ דם המילה
בפיהם מחשש סכנה, ודרש כת"ר ממני לחוות דעתי אם מותר למצוץ הדם ע"י קנה חלול ודעת כת"ר להתיר זה.
והנה לדעתי ג"כ יש להתיר זה דהא עכ"פ נמצץ הדם ע"י זה ומקיימים ג"כ ע"י זה את מצוות המציצה וכמש"כ
כת"ר בארוכה...". הרי בפירוש כתב שהתיר רק מפני גזירת המלכות. אבל, ממשיך הרב ספקטור, במקום
שאפשר לבצע מציצה: "צריך לעשות ולקיים הכל כפי דת קדשנו ולקיים 'אל תטוש תורת אמך' וכפי מה שנהגו
אבותינו הקדושים ויהיה זה לנו לזכות רב לכולנו ולראות רוב נחת מכלל אחינו כל בית ישראל ומן התוה"ק".
ברוח דברים אלו כתבו גם הרב הילדסהיימר ורבנים אחרים.

מנגד, רבנים רבים אחרים לא התירו שלא למצוץ בפה אפילו בדיעבד. כך מסכם, לאחר שקילת כל הדעות, ר'
חיים חזקיהו מדיני באנציקלופדיה ההלכתית שלו: "אף הרוצים לשנות מציצה בפה ולעשותה בכלי או
בסמרטוטין, גם הם מודים שמימי עולם ומשנים קדמוניות הייתה המציצה בפה. והם הם שרוצים לחדש דבר
מעתה ע"פ טענת חשש סכנה לפי דברי הרופאים. ואף אם היו כל הרופאים שבעולם שווים בדעה אחת לומר
שיש סכנה בזמן הזה מה שלא היה בזמן הש"ס ושעל כן צריך לשנות עשייתה באופן אשר נאותה להם, מסופקני
מאוד אם היינו רשאים לשנות. כי אחרי שהמתקנים כן לקדושים אשר בארץ, רוח ה' דיבר בקדשם וכל
מעשיהם לשם שמיים, חלילה להעלות על הדעת אחת מני אלף שיהו נכשלים חס ושלום לתקן דבר שתהיה
תקלה לדורות הבאים זרע זרעם, ואין הקב"ה מביא תקלה גדולה כזו ע"י הצדיקים עצמם... ודאי שאין לנו
רשות לשנות זיז מהמנהג, וכבר כתבו דדיני וחוקי תורתינו הקדושה הן למעלה מן מהטבע ואין למו מכשול"
(שדי חמד, חלק ט', מערכת מילה). עוד ב"שדי חמד" מובא "קול קורא" אשר מאתים ושלושים רבנים חתמו
עליו, וכולם פה אחד אסרו לשנות ממה שנהגו מימי קדם.

דעת התורה בסוף המאה ה 20

לכאורה נראה שההתנגדות הנחרצת בסוף המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 הושפעה בצורה חזקה מהעובדה
שנושא המציצה הפך לאחד הויכוחים העקרוניים שבין האורתודוקסים והרפורמים, וכדי להתרחק מ"ההם" -
עובתה החומה, תוך התעלמות מטענות חזקות ביותר באוביקטיביותן על כך שאולי באמת, עם התפתחות
הרפואה, התגלה שיש סכנה במציצה. אמרתי 'לכאורה' משום שמתברר שגדולי פוסקי זמננו (גם לאחר גילוי
האיידס) יצאו בפרסומים גדולים אף הם כנגד המציצה הנעשית בכלי. כך אגודת הרבנים דארה"ב וקנדה
בתשמ"ח, וכך בקריאה נוספת כשנה לאחר מכן, ובה נאמר: "הנה בעת האחרונה ישנם שרוצים לבטל מציצה
בפה אשר נהגו אבותינו ורבותינו מימות משה רבינו ע"ה, ונותנים טעם לדבריהם שחוששים למחלה הנקרא
אייד"ס. לכן באנו בזה לגלות דעתנו דעת תורה, לבל ישנה שום מוהל ממה שנהגו מימות קדם, וצריך לעשות
מציצה בפה בלי שום אמצעות כלי כלל (ובמקום שיש חשש מחלה על הילד ח"ו, אז המוהל או האב יעשו שאלת
חכם אצל רב מובהק וכאשר יורו אותו כן יעשה)". ועל זה באו על החתום מגדולי ראשי הישיבות והפוסקים
בארה"ב (ביניהם הרב ראובן פיינשטיין שהעיד שגם אביו הרב משה פיינשטיין זצ"ל הורה שלא לבטל המצוה),
באירופה ובארה"ק (כרב שלמה זלמן אויערבאך, הרב בנימין יהושע זילבר, הרב שמואל הלוי ווזנר ועוד).

דעת הרופאים

בבסיס דברינו עמדה כל העת ההנחה שהרופאים תמימי דעים לגבי העובדה שאמנם יש חשש סכנה למוהל או
לנימול באם תבוצע המציצה בפה. מסתבר, שאפילו בנושא זה נחלקו הדעות, וכבר רמז לכך המהר"ם שיק
שאמר שדעת הרופאים היא רק בגדר אומדנא, מה גם שלא כל הרופאים מסכימים לזה. הטענה החזקה מכל
היא, שלא שמענו על מישהו שנפגע עקב עשיית המציצה. עוד מוסיף ה"אבני נזר": "ואין להשגיח במה שאומרים
שפה המוהל יזיק, כי שלוחי מצווה אין נזוקין"
(יו"ד סי' של"ח). נקודה נוספת העיר לנו הרב קוק ב"דעת הכהן": "אם כן, איך יתכן לומר שיודעים רופאי
זמנינו ע"י ניסיון שאין סכנה בביטול מציצה? וכי מפני שיש ילדים שלא נמצצו והם קיימים - מי לידינו יתקע
שלא יבאו לידי סכנה לימים הבאים? ומי יודע כמה מהם מתו ממחלות שהיתה עיקר סיבתם מניעת המציצה
אלא שהרופאים נתנו להם סיבות אחרות לפי הדומה?" (סי' ק"מ).
עוד מעיר הרב קוק בתשובה אחרת (סי' מ"ה) על כך שהש"ס נקט בלשון "סכנה", והעובדה שלא פרטו לנו
חכמים באיזו סכנה מדובר מרמזת לכך ש"אולי ישנם עוד טעמים כמוסים לאיסור זה?!"[3]. בדברי אחרונים
ואחרוני אחרונים צוטטו רופאים רבים הטוענים שאין כלל סכנה במציצה. הגדיל לעשות ר' יונתן בנימין
גולדברגר בספרו "ברית כרותה לשפתיים", שם ליקט דעות ומכתבי רופאים, המעודכנים עד העשור האחרון.
אלו מאשרים את דבריו שלא רק שאין חשש במציצה בפה, אלא שמבחינה רפואית מציצה בפה ממש אפילו
עדיפה מכמה סיבות:
א. המציצה בפה מוציאה את הדם מהמקומות הרחוקים בצורה טובה יותר מכל כלי, ובכך נמנע מדם שאולי
נחשף יותר לחיידקים מלחזור לגוף.
ב. ידוע שבין שאר המרכיבים שיש ברוק יש חומר אנטיספטי העוזר במניעת זיהומים, כמו גם חומר המאיץ את
קרישת הדם.
ג. כבר בתחילת כל השערוריה סביב המציצה בפה העיד אחד המוהלים (מובא בשו"ת "שומר ציון הנאמן"
תר"ז, מכתב י"ב) שמאז שהפסיק לעשות מציצה בפה הוא שם לב שאצל הרבה יותר ילדים היה מקום החתך
נפוח, תופעה שכמעט לא ארעה כל עוד מצץ בפה ממש.
ד. עדות נוספת הובאה בספר "משיב נפש": "כי הדבר ידוע הוא, אם נכווה איש את אצבעו או הכה מכה על
אצבעו, אז ישים תיכף ומיד את האצבע הפצוע אל פיו, יען כי ע"י זה יקל מכאובו ואיננו מרגיש שום כאב כל
זמן אשר הוא מוצץ את אצבעו בפיו... טעם הדבר הוא זה, כי מעלת החום שבפה היא במידה יתרה כזאת
שבכחה להקל את היסורים. ולא לבד החום כי אם גם הלחות והריר החם שבפה עוזרים הרבה להרגיע את
המכאוב" (חלק "ברית שלום", עמ' 79). עם כל זאת חשוב לשוב ולהדגיש, שאם ידוע שהמוהל או התינוק
חולים במחלה מסוימת, למרות שהסיכוי להידבקות הוא אפסי ביותר, לא נסתכן אפילו בכהוא זה ויש למצוץ
בעזרת שפופרת.

סיכום

פתחנו בשאלה כיצד יש לקיים את המציצה בימינו. תחילה הבאנו את המקור בגמ', שבעקבותיו פסקו להלכה
מורי ההלכה הגדולים שמטרת המציצה היא למניעת הסכנה, אך מיד הוכחנו מראשונים ואחרונים שהמציצה
בפה היא הרבה יותר מהותית והינה חלק ממצות המילה ממש עוד מימי משה רבינו עצמו[4]. למרות היות
המציצה כ"כ מקובעת ומעוגנת במקורות, התנהל פולמוס גדול באירופה במאה ה19- סביב המשך קיומה
במתכונתה המקורית. היו שניסו להוכיח שגם רבנים אורתודוקסים הסכימו לחליפי המציצה, כגון שימוש
בספוג, ושאח"כ רבים מהם אימצו לכאורה את השימוש בשפופרת. לאחר עיון מדוקדק ראינו באופן חד-משמעי
שרוב אותם המסכימים לשנות מהמנהג המקובל אינם עושים זאת אלא כהוראת שעה ובדיעבד. ואכן, רובם
המכריע של גדולי הרבנים בכל הדורות לא הסכימו לביטול המציצה בפה ממש, ומסתבר שיש סימוכין לכך גם
בקרב הרופאים, ובהסתכלות פשוטה על המציאות במשך אלפי שנים, לא שמענו שהוכח שמישהו (מוהל או
תינוק) נפגע ישירות בגלל המציצה גרידא.
בנוגע לשאלה שהצבנו בתחילת דברינו יש להשיב ולומר, באופן שאינו משתמע לשני פנים: לכתחילה יש
להמשיך במסורת היהודית ארוכת השנים ולעשות מציצה בפה ממש. לולי דמסתפינא הייתי טוען שכך לגבי כל
מוהל בכל ברית (חוץ מאשר אם ידוע שהמוהל או התינוק חולים במחלה מסוימת, שאז מותר להשתמש
בשפופרת אע"פ שהסיכוי להדבקות ממחלה ע"י המציצה הוא אפסי), אלא שכבר רווחה ונתקבלה השפופרת
בקרב המוהלים. על כן אני יוצא בקריאה לכל האבות, שלא רק שיאזרו אומץ למול את בניהם בעצמם
(בהדרכתו של מוהל מוסמך), אלא גם יעשו מציצה בפה ממש. ובכך נזכה לדקדק במצות המילה, השקולה כנגד
כל המצוות שבתורה[5].

השולח גט / א.ד. דניאל

עדי חתימה / מסירה כרתי - המשך

בפעמים הקודמות דנו בהבנות השונות במחלוקתם של ר' אלעזר ור' מאיר, והעלינו שתי אפשרויות עיקריות:
האחת - מחלוקתם נובעת מהבנותיהם השונות בגט, והשניה - מחלוקתם היא מחלוקת כללית בדרכי פעולתם
של שטרות.
הפעם נדון במחלוקתם של הרי"ף ורבינו אפרים בשאלה האם לשיטת ר' אלעזר (שסובר "עדי מסירה כרתי") גם
עדי החתימה מספיקים על מנת להכשיר את הגט.
על המשנה בדף לד:, שאומרת: "העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם", אומר רבה: "לא צריכא אלא לרבי
אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, תקינו רבנן עדי חתימה מפני תיקון העולם דזמנין דמייתי סהדי" (לו.). לפי
שיטתו של ר' אלעזר, שעדי המסירה הם המרכזיים בגט, תיקנו חכמים לחתום על הגט, כדי שאם ימותו עדי
המסירה, תוכל האישה להוכיח שהיא מגורשת על ידי העדים החתומים על הגט. על כך אומר הרי"ף: "אלא
ודאי כל היכא דאיכא עדי חתימה לא בעינן עדי מסירה, וכל היכא דאיכא עדי מסירה לא בעינן עדי חתימה,
דבחד מינייהו סגיא..." (מז:-מח. מדפיו). אם לפי ר' אלעזר עדי מסירה מהווים תנאי נחוץ בגט, כיצד עוזרים לנו
עדי חתימה לאשר את מילוי הדרישה הזו, הרי עדי החתימה חותמים לפני שנמסר הגט? אין זאת אלא שלפי ר'
אלעזר אפשר להסתפק אף בעדי חתימה! אם כך, לפי ר' אלעזר ישנן שתי אפשרויות: או לתת גט בנוכחות עדים
או לתת לאשה גט חתום על ידי שני עדים ללא נוכחות עדים.
ר' אפרים[6] חולק על הרי"ף, וטענתו הטקסטואלית היא שאילו המחלוקת היתה האם אפשר לגרש גם על בסיס
עדי מסירה, היה ר' אלעזר צריך להתבטא בצורה הולמת ולומר: "אף עדי מסירה כרתי"[7].
אם אכן עדי מסירה או עדי חתימה מועילים להכשיר את הגירושין, לפי הרי"ף אליבא דר' אלעזר, מהו היחס
בין שני סוגי העדויות?
הרמב"ן (מלחמות ה', מו. מדפי הרי"ף) מביא ראיה לשיטת הרי"ף מן ההשוואה בין גיטין לבין שאר שטרות:
"כאן וכאן 'ספר' כתיב". הוא טוען שאם גט הוא שטר, לא יתכן שהאלמנטים, שמכשירים שטרות בכלל, לא
יוכלו להכשיר גט. לפי שיטת הרמב"ן יוצא שישנם שני ערוצים בגט: אפשר לכתוב גט שפועל כמו כל שטר אחר
(ע"י עדי חתימה), אך בנוסף, ישנה אפשרות יחודית לגרש באמצעות עדי מסירה.
הר"ן מעלה כיוון מחודש ברי"ף: אכן, צודק ר' אפרים שהביטוי השגור בפינו הוא "עדי מסירה כרתי" ולא "אף
עדי מסירה כרתי", ולשיטת ר' אלעזר אי אפשר לגרש ללא עדי מסירה. ברם, עדי החתימה יכולים לשמש כעדי
מסירה! הכיצד? אומר הר"ן: "דהוו להו עדי חתימה כעדי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו
ובידוע שהבעל מסרה לה ונמצאו כאילו הן עצמן מעידים על המסירה"
(מ"ח. מדפי הרי"ף, ד"ה והיינו). הר"ן טוען שאם יש גט ביד האשה ועליו חתומים שני עדים, מוכח שהגט נכתב
על ידי הבעל, ואם נמצא הגט בידה, הוא לא הגיע אליה בכוחות עצמו. אם כן, מוכח שהיתה כאן מסירה. יוצא
שהעדים שחתומים על השטר בעצם מעידים על כך שהיתה מסירה וכך עדי החתימה הם גם עדי המסירה.
עד כה עסק דיוננו בקירוב שיטתו של ר' אלעזר לשיטת ר' מאיר, וזאת עפ"י שיטת הרי"ף שסובר שר' אלעזר רק
מוסיף על דבריו של ר' מאיר ומכשיר אפילו גט שרק נמסר בפני עדים. ניתן ללכת בכיוון הפוך ולקרב את שיטת
ר' מאיר לשיטת ר' אלעזר, אם לא מבחינה עקרונית, לפחות מבחינה מעשית.
יתרון מסויים שיש לעדי מסירה על פני עדי חתימה הוא שהם מעידים על מעשה הגירושין ולכן יכולים להעיד
שראו שהתגרשה. לכאורה, שיטת ר' מאיר מחודשת בכך שהיא אינה דורשת עדים לקיום הדבר. אולם, ר' תם
(מובא בתוס' דף ד. ד"ה דקיימא) לא קיבל אפשרות זאת ולכן, הוא טען, גם לשיטת ר' מאיר שעדי חתימה
כרתי, תמיד צריכים להיות עדים שיהיו נוכחים בזמן מסירת הגט לאשה.

[3] מקורות נוספים מדברי הרב קוק ניתן לקרוא במאמר בנושא: "התבוננות בדברי חז"ל לאור גילויי
המדע" (מישאל רובין, מתוך שמעתין 124, תשנ"ו).
[4] הקפדתי מאוד שלא להכנס לדברי קבלה וסוד, למרות שהמקורות שם לקדמות המציצה וחשיבותה הם
רבים וברורים.
[5] עפ"י הגמרא במסכת נדרים (לב.).
[6] דבריו הובאו ב"בעל המאור", דף מו. מדפי הרי"ף, ד"ה כתב.
[7] אך על ר' אפרים קשה קושייתו של הרי"ף: איך אפשר לסמוך על חתימות העדים אם אכן ישנה דרישה
שהגט ימסר בפני שני עדים? "בעל המאור" נדחק להסביר שאם ישנם עדים חתומים על השטר, מן הסתם הוא
גם ניתן בכשרות בפני עדי מסירה. תשובה זו נדחתה ע"י הר"ן (מז: מדפי הרי"ף, ד"ה והיינו) שהעיר שהגט יכול
להיכתב ולהיחתם גם ללא נוכחות האשה, ולכן אין שום סיבה להניח שהגט ניתן לאשה בפני עדי החתימה.
מוסיף הר"ן ואומר שאין שום הכרח לתת את הגט בפני בי"ד, ואם הבעל הוא עם הארץ, מניין לו לדעת שצריך
עדי מסירה?