דף קשר - עלון ישיבת הר עציון לתלמידים בצבא
מאמר השבוע
שבועה והצהרה בצבא / הרב יוסף צבי רימון
שבועה בלא שם
כוונה בשבועה
לשון הצהרה
האם יש עניין לא להישבע?


שבועה והצהרה בצבא / הרב יוסף צבי רימון

האם מותר להישבע שבועת אמונים לצבא? האם ישנו הבדל בין שבועה לבין הצהרה? כדי לענות על שאלות
אלו, נדון תחילה בשאלה האם בשבועה המקובלת בצבא - "הריני נשבע לשמור אמונים" - יש דין שבועה, ואם
כן - האם גם להצהרה ("הריני מצהיר לשמור אמונים") יש דין דומה.

שבועה בלא שם

השבועה שאותה נשבעים בצבא ובבתי משפט אינה בשם ה'. ראשית, עלינו לדון בשאלה האם יש ל'שבועה' זו
דין שבועה, שהרי שבועה רגילה היא בשם ה', כאמור בפסוק: "ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא י"ט, יב).
הגמרא בשבועות דנה בשאלה האם שבועה ללא שם תקפה:

"אמר רבי אלעזר: לאו - שבועה, הן - שבועה... אמר רבא: והוא דאמר 'לאו לאו' תרי זימני, והוא דאמר 'הן הן'
תרי זימני". (שבועות לו.)

הרשב"א למד מסוגיה זו שגם שבועה בלא שם ה' נחשבת שבועה, שכן אם הסוגיה עוסקת בשבועה עם הזכרת
שם - ברור שהשבועה היא שבועה, ואין צורך שיאמר פעמיים 'לאו לאו' או 'הן הן': "ומכאן שמענו לשבועת
ביטוי, דאין צריכה לא שם ולא כינוי" (רשב"א שם). בדומה לכך, מסיק הר"ן (נדרים ב. ד"ה ושבועות כשבועות
בדעה הראשונה) מהמשנה הראשונה בנדרים, הכותבת ש"כינויי שבועה כשבועה", ששבועה חלה גם ללא
הזכרת שם ה', שכן אם מדובר כשהזכיר את שם ה' - הרי שגם בלא לומר שום כינוי נחשב, לדעתו, הדיבור
לשבועה בהזכרת השם בלבד.
הרא"ש (מובא בטור יו"ד סי' רל"ז) קובע שבעיקרון שבועה צריכה שם, אבל גם בלי שם היא מועילה מדין
ידות[1]. המקור לדין ידות מובא במשנה בתחילת נדרים, הכותבת ש"האומר לחברו 'מודרני ממך'... - אסור",
ומסבירה הגמרא שם (ג.) שאלו "ידות נדרים", ו"כל ידות נדרים כנדרים". הר"ן מסביר ש"ידות נדרים הוא
שמתחיל במקצת דבורו של נדר אלא שאינו גומר אותו, ואותו מקצת הדבור [הוי כאילו] נודר כל השלמות
הדבור, כאדם האוחז כלי בבית יד שלו ומטלטלו כולו" (ב. ד"ה כל). וכך במקרה שלנו - לדעת הרא"ש שבועה
בלא שם תקפה מדין ידות, ואנו "משלימים" את הזכרת השם החסירה.
הפרישה (יו"ד רל"ז, ה) כותב בשם רבו שלפי שיטת הרא"ש אין בשבועה ללא שם חיובי מלקות וקרבן. אולם
לדעת הב"ח, וכן כתב גם הפרישה עצמו במקום אחר, סבור גם הרא"ש כרשב"א לעיל, שיש חיוב מלקות וקרבן
בשבועה ללא שם. ייתכן שיסוד מחלוקת זו היא השאלה האם שבועה ללא שם הופכת בעזרת דין ידות לשבועה
רגילה, שיש בה גם חיובי מלקות וקרבן, או שמא הידות רק יוצרים חלות של שבועה, ללא חילול שם שמיים
הכרוך בעבירה על שבועה רגילה, שכן שם שמיים מתחלל רק כאשר עוברים על שבועה המכילה את שם ה'.
בהנחה שחיובי המלקות והקרבן הם על חילול שם שמיים - ברור מדוע לדעת הפרישה חיובים אלו אינם חלים
על שבועה בלא שם, שאין בה חילול השם.
המאירי (שבועות כ.) מביא דעה שהעובר על שבועה בלי שם חייב מלקות אך אינו חייב קרבן. כנראה שדעה זו
סבורה שהמחייב של הקרבן הוא חילול השם, שכפי שהסברנו לעיל אינו קיים בשבועה בלא שם, ואילו חיוב
המלקות נובע מ"לא יחל דברו", הקיים ללא קשר להזכרת שם שמיים.
הרמב"ם (הל' שבועות ב', ד), סבור שבשבועה ללא שם אין קרבן ואין מלקות, אבל יש איסור. נראה שסברת
הרמב"ם היא שכיוון שהתורה כותבת ששבועה היא בשם ה' - "לא תשא את שם ה' ", "לא תשבעו בשמי לשקר"
- לכן אין חיוב שבועה ללא הזכרת שם ה' (ע"ע בראב"ד המובא בסוף הר"ן בנדרים ב.). כאמור, הרמב"ם סבור
שגם בשבועה ללא שם יש איסור - למרות שאין חיוב - ואם איסור זה הוא מדאורייתא, ייתכן שהוא נובע מכך
שהאדם צריך לעמוד בדיבורו[2]. אמנם יש הסוברים שזהו איסור דרבנן, והר"ן (חידושים לשבועות לה: ד"ה
נפקא להו) כותב שזהו איסור מדברי קבלה (ראה שמואל א' י"ד, כד).
לסיכום: ראינו שלפי כל הדעות יש איסור לעבור גם על שבועה ללא שם. יש הסוברים שדינה כשבועה ממש
והנשבע חייב אפילו קרבן, יש הסבורים שהנשבע חייב רק מלקות, ויש הפוסקים שיש רק איסור ואולי אפילו
רק איסור דרבנן; אבל מכל מקום - בעבירה על שבועה ללא שם יש לפחות איסור. להלכה פסק השו"ע:

"האומר 'אני נשבע שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו' - הרי זו שבועה, אע"פ שלא הזכיר לא שם ולא כינוי".
(יו"ד, רל"ז, א)

כוונה בשבועה

כאשר אנו דנים בכוונת האדם בשעת השבועה, יש לחלק בין שלושה מקרים שונים שבהם כוונת הנשבע אינה
תואמת את דבריו:
א. המשפט שנאמר מתאר את המציאות בצורה נכונה, אלא שהשומעים חושבים על מציאות אחרת. הגמרא
(נדרים כה.) מספרת על אדם שהיה חייב כסף לחבירו, הניח את הכסף בתוך קנה חלול וטען שהחזיר את הכסף
לחבירו. כאשר רצו להשביעו הוא ביקש מחבירו להחזיק עבורו את הקנה, ואז נשבע שהחזיר את הכסף
לחבירו. חבירו כעס, זרק את הקנה, הקנה נשבר ונתגלה הכסף. במקרה זה דבריו של הנשבע היו אמיתיים
לחלוטין, למרות שהשומעים הבינו אותם בצורה לא נכונה.
ב. המשפט אינו מתאר את המציאות בצורה נכונה, אך האדם חושב בלבו על משמעות רחוקה של המשפט או על
תוספת ההופכת את תיאור המציאות לנכון. כך, למשל, אדם שרוצה להבריח סחורה מהמכס, ונשבע "ייאסרו
כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך" ואומר בלבו "היום" - הרי לפי דבריו נאסרו עליו כל הפירות
לעולם, אך אם נתחשב בדברים שאמר בלבו - הם נאסרים עליו רק לאותו יום.
ג. אי אפשר לפרש את המשפט בדרך אחרת וגם הוספת מלים לא תועיל, אך האדם מתכוון בלבו שלא להישבע,
והשבועה היא מן השפה ולחוץ בלבד.
הרמב"ם פוסק כמה הלכות בעניין זה, ולענייננו נצטט חלק מהן:

"מי שנשבע ואמר 'שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע' - אין זה יכול לומר 'כך וכך היה בלבי', שלא
נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים, וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שנשבע על דעתם שוים - חייב, מפני
שלבם של אלו במקום לבו קם, וכן בשאר מיני שבועות. לפיכך, כשמשביעין הדיינין את הנשבע אומרים לו 'לא
על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו' ". (הל' שבועות ב' ,טו-טז)

מהלכה זו עולה שאם הנשבע לא אמר "על דעתכם אני נשבע" - הוא יכול לכוון בלבו כוונה אחרת, והשבועה
תופסת כפי שהתכוון בלבו. בהמשך דן הרמב"ם שם בשבועות אונס:

"כל הנשבע שבועה מארבע מיני שבועות אלו באונס - הרי זה פטור מכלום... לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין
ולמוכסין... וצריך הנשבע באונס להיות כונתו בלבו בעת השבועה לדבר הפוטרו, ואע"פ שהדברים אלו שבלב
אינן דברים - הואיל ואינו יכול להוציא בשפתיו מפני האונס, הרי זה סומך על דברים שבלבו". (הל' שבועות ג',
א-ג)

מהלכה זו משמע שהאדם יכול להתכוון לדבר אחר ממה שמשמע מדבריו רק בגלל שהוא אנוס, ורק בשל כך לא
אומרים "דברים שבלב אינם דברים". אם כך, ניתן להסיק שכאשר הוא איננו אנוס - לא יועיל שיתכוון בלבו
לדברים אחרים, בניגוד לדברי הרמב"ם לעיל.
כנראה שהתשובה לסתירה שהצגנו היא חלוקה בין סוגי כוונות שונים, כפי שחילקנו בין הכוונות לעיל. ככל
שכוונתו של האדם משנה את משמעות דברי פיו בצורה דרסטית יותר - סביר להניח שיתחשבו בה פחות. בכל
אופן, יש מקום להסתפק האם האדם יכול להתכוון בשבועתו שאין הוא נשבע אלא משתדל או מתחייב. ייתכן
שאם נגדיר את חובת האדם להישבע כאונס - יהיה מקום להקל בכך, אך ייתכן גם שזוהי כוונה מסוג גרוע יותר
מזו שדן בה הרמב"ם, שכן בלבו הוא מתכוון לבטל את דבריו לחלוטין ולא רק להוסיף עליהם, ולכן גם אונס
לא יועיל ושבועתו חלה.

לשון הצהרה

כאשר אנו באים לבחון האם שבועה בלשון הצהרה חלה, עלינו לבחון סוגייה זו משני פנים:
א. האם יש כאן לשון של שבועה או כינוי שבועה? המשנה בנדרים (י.) אומרת שגם כינויי שבועה הם כשבועה,
כגון שאומר "שבותה" או "שקוקה". לאור זאת צריך לברר מהם לשונות של שבועה. בפשטות נראה שהצהרה
אינה לשון שבועה (ע"ע בכך בשו"ע יו"ד רל"ז, י; ובשו"ת יביע-אומר, ח"א יו"ד סי' י"ז, אות ג' ואילך).
ב. ייתכן שלמרות ש'הצהרה' אינה לשון שבועה - כיוון שבלשון העם מקובל שזו לשון מקבילה לשבועה, גם אם
אין זו לשון שבועה ממש[3] - יש בכך שבועה. לכאורה הבנה זו תלויה בשאלה האם יש דין ידות בשבועה. בנדר
יש דין יד, וגם אדם האומר רק חלק מהמשפט - ניתן להשלימו ולחייבו בנדר. לעניין יד בשבועה נחלקו
הראשונים, ולהלכה פסק השו"ע (יו"ד רל"ז, ט): "ידות שבועה כשבועה. כיצד ידות? אמר כנדרי רשעים שלא
אוכל ככר זה".
אמנם, יש לדון גם בכך. ניתן להבין את דין ידות בשתי צורות: או שיד ממשיכה את המשפט, או שיד מפרשת
אותו. אם יד ממשיכה את המשפט - הרי שלא יהיה כאן דין ידות, כי האדם אמר משפט שלם - "אני מצהיר" -
ואין מקום להשלים אותו. אולם אם יד מפרשת את המשפט - ייתכן שיהיה כאן דין ידות, והמשפט "אני
מצהיר" יתפרש כ"אני נשבע".
למעשה, נראה שבמציאות הקיימת אין בכך בעיה. אם הצבא ובתי המשפט היו מאמצים את הנוסח "אני
מצהיר" כנוסח אחיד - ייתכן שהיתה בכך בעיה, כי בני האדם היו מתכוונים להישבע. אולם למעשה,
החילוניים בצבא אומרים "אני נשבע" ורק הדתיים אומרים "אני מצהיר", ועצם החילוק מראה שאנו מתכוונים
שלא להישבע. וכן כתב בשו"ת יביע-אומר (ח"א יו"ד סי' י"ז), ופסק להלכה שאין בעיה להצהיר (וכ"כ להלכה
בשו"ת ישכיל-עבדי ובשו"ת ציץ-אליעזר).

האם יש עניין לא להישבע?[4]

כעת, לאחר שביררנו שאין להצהרה דין שבועה, עלינו לברר האם בכלל ישנה סיבה להימנע מלהישבע[5].
התורה כותבת "ובו תדבק ובשמו תשבע" (דברים י', כ), והרמב"ם למד מכך שיש מצווה חיובית להישבע בשם ה':

"היא שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי,
והוא אמרו יתברך 'ובשמו תשבע'...". (ספר המצוות, עשה ז')

לדעת הרמב"ם מצווה זו חלה על שבועות על העבר, על שבועות להבא, ואפילו על שבועות לקיים מצוות.
הרמב"ן מקשה על הרמב"ם מהגמרא בתמורה (ג:), המעלה הוא-אמינא שהתורה ייחדה פסוק ללמד שגם אם
נשבע שבועת אמת - לוקה, וברור שהגמרא הבינה שאין מצווה להישבע. לפי פירושו של הרמב"ן בא הפסוק
"ובשמו תשבע" להתיר - ולא לחייב - שבועה בשם ה'.
מדוע שתהיה בעיה בשבועת אמת? מדוע יש הוא-אמינא שילקה עליה? הרדב"ז בתשובה (ח"א סי' י"ז) כותב
שהאומר "כמו שהקב"ה אמת כן הוא אמת דבר זה" עובר עוון, קרוב לכפירה וראוי לגעור בו, שכן האדם
משווה את אמיתתו לאמיתת הקב"ה. ייתכן שבדומה לכך יש לומר גם בשבועה רגילה: כאשר אדם נשבע בשם
ה' הוא מראה שדבריו קיימים ואמיתיים כמו מציאות ה'. עצם ההשוואה בין אמת חולפת לבין מציאות ה' - יש
בה פגם. עיקרון זה (אמנם לא לעניין שבועה) כתב גם הרמב"ם (הל' יסודי-התורה א', ג-ד): "כל הנמצאים
צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם... לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם. הוא שהנביא אומר 'וה' א-ל
אלקים אמת' - הוא לבדו האמת, אין לאחר אמת כאמתתו... אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו".
למסקנת הגמרא בתמורה הנשבע שבועת אמת אינו לוקה, שנאמר: "ובשמו תשבע". ניתן להבין מסקנה זו בשתי
צורות:
א. ייתכן שהגמרא נשארת בדעה ששבועה בשם ה' היא שלילית, אלא שבכל זאת התורה התירה אותה, שנאמר:
"ובשמו תשבע". ומדוע התורה התירה זאת? הרמב"ן מסביר שהפסוק "ובשמו תשבע" בא לאסור שבועה
בכוכבים ומזלות, וייתכן, אם כן, שהסיבה שהתורה התירה שבועה בשם ה' היא כדי שהאדם לא יישבע
באלהים אחרים. גישה זו מסתברת גם לאור דברי הסמ"ק (עשה ק"ח, ע"פ הסמ"ג, עשה קכ"ג), הכותב שאין
מצווה להישבע בשם, אך כאשר אדם נשבע בשמו ית' - אסור לו לשקר.
ב. ייתכן שהגמרא חזרה בה מדעתה שהשבועה היא שלילית, וכעת היא מבינה שיש עניין להישבע בשם ה',
שנאמר "ובשמו תשבע". ומדוע יש עניין להישבע בשם ה'? התורה חידשה שהאדם צריך לדעת שבשביל להוכיח
שמשהו הוא אמיתי עליו להישבע בשם ה', כי רק הקב"ה הוא אמת מוחלטת בעולם. אין כאן השוואה לקב"ה
חלילה, אלא הכרה שזו האמת היחידה בעולם, וע"י שבועה בשם מבהיר האדם שהוא אומר את דבריו מתוך
האמת המקסימלית.
מסתבר שהרמב"ן הבין כהבנה א', ולכן כתב שעדיף שלא להישבע כלל - "הכתוב הזה אינו מצוה אלא רשות"
(השגות לסה"מ, עשה ז'), ואילו הרמב"ם הבין כהבנה השנייה, ולכן פסק שיש עניין להישבע: "השבועה בשמו
הגדול והקדוש - מדרכי העבודה היא, והדור וקידוש גדול הוא להשבע בשמו" (הל' שבועות י"א, א)[6].
כיצד אנו פוסקים - האם זו מצווה להישבע בשם ה', או רשות?
הרמב"ן הביא ראיה לשיטתו ממדרש שממנו עולה שהשבועה היא רשות ואינה חובה, ומותרת רק לאנשים שיש
בהם יראת שמים:

"אמר להן הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורין שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת, אין אתם רשאין להשבע
בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות הללו - את ה' א-לקיך תירא... אם יש לך כל מדות אלו - אתה רשאי להישבע,
ואם לאו - אי אתה רשאי להשבע".
(רמב"ן, דברים ו', יג)

האחרונים דנו אף הם בעניין זה. כדוגמה מייצגת נציין את החתם-סופר (שו"ת, חו"מ סי' צ'), המוכיח מכמה
מקומות שצריך לעשות כל השתדלות שלא להישבע, אפילו יהיה בכך הפסד ממון: "כי כן דרכן של בני ישראל,
להפסיד ממון עצמו ולעשות כל טצדקי שלא לשבע אפילו באמת... ומנהג ישראל תורה ואין להרהר".
נוסף על הבעיה שהעלינו, שעדיף לא להישבע, ישנה בעיה נוספת בשבועה שאנו דנים בה: נראה שיש לחלק בין
שבועה על העבר לבין שבועה על העתיד. בשבועה על העבר, כאשר האדם בטוח בוודאות שעשה או שלא עשה
כך וכך - יש יותר מקום לשבועה במקום צורך (למרות שכאמור, משמע מהאחרונים שעדיף להימנע גם ממנה).
אולם בשבועה על העתיד הדבר הרבה יותר בעייתי. אפילו סטייה קלה בעתיד מהדבר שעליו נשבע תהפוך את
השבועה לשבועת שקר!
ביחס לשבועה בצבא, הבעיה חמורה אף יותר. חייל נשבע לעשות כל דבר שהמפקד יאמר לו, ואם המפקד יאמר
לו לרוץ למקום פלוני והוא יעשה קצת פחות - לכאורה יעבור על שבועתו! לכן, דווקא מפאת החשיבות העצומה
שאנו מעניקים לשבועה (הרבה יותר מהעולם החילוני), אין אנו רוצים להישבע במקרה זה[7].
לכן, למסקנה נראה שחייל יצהיר ולא יישבע, כפי שאכן נוהגים כיום חיילים דתיים, אך מבחינת תחושותיו -
ודאי שאין הדבר צריך להפחית ממחוייבותו לעם ולצבא.
[1] וכ"כ הריב"א, שהובא באו"ז על מסכת שבועות סוף לה: ד"ה מעשה ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתמ"ב.
[2] ייתכן שלעיתים ישנם איסורים דאורייתא שאינם מפורשים בתורה - ראה, לדוגמא, בשו"ת אבני-נזר יו"ד ש"ו, יז.
[3] שלא כמו 'שבוקה', שזו לשון שבועה ממש בלשון עילגת, ראה בהל' שבועות ב', ה.
[4] ראה בעניין זה גם במאמרו של הרב ליכטנשטיין שליט"א בגיליון זה.
[5] כמובן, כדאי להימנע משבועה בכל אופן, כדי שלא לעבור עליה. בכך נדון בסיום המאמר.
[6] אמנם, הרמב"ם מוסיף שהעניין להישבע בשם ה' הוא רק בעת הצורך.
[7] צריך לבדוק את הנוסח בשבועת האמונים בצבא וכן את הנוסח בשבועת האמונים של שרי הממשלה. אם
מדובר רק בשבועה כללית - "לשמור אמונים למדינת ישראל" - מסתבר שהבעיה שהוצגה בסעיף זה לא קיימת.
אולם אם יש הוראה לעשות כל מה שהמפקדים אומרים - אזי לכאורה יש בכך בעיה.

לעמוד הראשי החדשות דו'ח מצב מאמר השבוע

ארכיון דף קשר חפש בדפי הקשר עשה מנוי לדף קשר כתוב לדף קשר