בשיחה שהועברה השבוע בבית המדרש נאמר בין השאר, כי הדובר מכיר ת"ח המכוון בברכת המינים לאנשים
מסויימים, שותפים לתהליך אוסלו[1]. כידוע, בהמשך אותה ברכה מופיעה הבקשה ביחס למינים "ותמגר
ותכלם", ואע"פ שהדברים מכוונים לקב"ה, שימגר ושיכלה, ואין מהם הכוונה לפעולה אנושית קונקרטית, אין
להתעלם מזיקה אפשרית העלולה לתת לגיטימציה לפעולה אלימה כנגד אותם מינים. בהיותנו חלק מציבור
שנכווה ברותחי רותחין ברצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, עלינו להזהר גם בפושרין של ביקורת הטומנת
בחובה זרעי פורענות של הכשר לפעולה אלימה.
כמובן, יש לאפשר ביקורת גם כשהיא חריפה ונוקבת, אלא שיש להישמר מחציית קווים אדומים של מסר דו
משמעי בנוגע לאלימות.
אליעזר שריאל

"ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן" (שמות ז', י"ט) - למה לקו המים ע"י אהרון ולא ע"י משה? אלא אמר לו
הקב"ה למשה: המים ששמרוך כשהושלכת ליאור אינו דין שילקו על ידך. חייך לא ילקו אלא על ידי אהרן.
כיוצא בזה אמרו לעניין מכת הצפרדעים, וכן במכת כנים אמרו חז"ל: 'אמר לו הקב"ה למשה, עפר שהגן עליך
כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך, לפיכך לקו שלוש מכות אלו על ידי אהרון'.
מכאן, שאם עניין הכרת הטוב הוא כך לדומם - כל שכן ועל אחת כמה וכמה, שחובה מוטלת עלי להכיר טובה
לאנשים שהיטיבו עימדי.
ועוד יותר מזה, ברצוני להראות על פי המדרש להלן, עד היכן יכולה להגיע חובת הכרת טובה. נאמר: "איש
מצרי הצילנו" (שמות ב' י"ט) - משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים. נתנן לנהר וראה תינוק
אחד שהוא שוקע במים ושלח ידו והצילו. אמר התינוק: אילולי אתה כבר הייתי מת! אמר לו: לא אני הצלתיך
אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך. כך אמרו בנות יתרו למשה: יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים.
אמר להן משה: אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם... ולכך אמרו לאביהן איש מצרי".
גם אם אני מסתייג מהדברים הנ"ל מפני שזה רחוק מאוד מלהיות הפשט, אני בהחלט מזדהה עמוקות עם
הרובד הרעיוני והמחשבתי, והמסר החזק של הכרת תודה שבא להעביר מדרש זה. עאכו"כ כאשר ישנו אדם
מסוים או מקום מסוים, שכל מהותו וכל מגמתו היא להיטיב עמך, להעניק לך מתוך אהבה והערכה, מתוך
התמדה ומסירות נפש.
עברו חודשים מאז עזבתי באופן רשמי את ישיבת הר עציון. קשה עלי הפרידה בכך שאני מחד עוזב מקום של
תורה, ושל אנשי קודש, ומאידך מתחיל לצעוד ולחתור למקום חדש ובלתי ידוע עם חששות ופחדים, ולכאורה
אין יותר על מי להישען. וברגעים אלה, תוך כדי כתיבת שורות אלו, חש אני הקלה מסוימת, בחינת "אדברה
וירוח לי" (איוב ל"ב כ') , "כי למילה המדוברת יש תכונה גואלת ללב נסער, והווידוי הוא מרגוע לנפש
מתייסרת" (איש האמונה). על אף ש"לך דומיה תהילה", ישנם דברים או מצבים שבהם צריך את המילה
הכתובה, את המילה הגואלת, שמאפשרת לחיות בעולם של הגדרות (מלשון גדר) ועוזרת לצעוד בנתיב לוגי
והגיוני, ריאלי ומעשי, על אף שבכך מאבד אדם את תחושת האוניברסליות, את תחושת ההתרוממות מתוך
נקודת מבט קוסמית ומטאפיזית.
שמעתי פעם 'וורט' על הפסוק: "וראית את אחורי ופני לא יראו". - משל לאדם העומד או נוכח בסיטואציה
מסויימת או במקום מסויים בחינת 'פנים מול פנים', כך שאין הוא רואה את התמונה במלואה, בכללותה, והוא
בחינת "ופני לא יראו", לעומת אדם המביט לאחור לתקופה שעברה, כשמצליח הוא לראות היטב את הדברים
במלואם, והוא בחינת "וראית את אחורי".
מיותר לציין שהערכתי והוקרתי ותודתי לישיבת הר עציון, היו מול עיני תמיד גם בתקופה שלמדתי בה.
הרשימה ארוכה מאוד ואין כאן מקום לפרט ולהאריך, אך אולי בכל זאת ארשה לעצמי לומר, שהישיבה
בשבילי היתה בית במשמעות הכי עמוקה של המלה, ובהזדמנות זאת רוצה אני להודות מעומק הלב, מעומק
תכלית ההודאה ומעומק נשמתי, על הזכות שניתנה לי ללמוד ולהתפתח במקום נפלא ומיוחד זה, לראשי
הישיבה שליט"א, לרמ"ים, להנהלת הישיבה ולעובדים ולכל מאן דמסייע לישיבה לעמוד על איתנה וחוזקה.
כמו כן, רוצה אני להודות לכל אחד באופן אישי, לחברים היקרים לי מאוד, שתמיד קיבלתי את אהבתם
וחיזקוני בשעות קשות. למעשה כל אחד הוא חלק משמעותי בבניית עולמי. ובימים טרופים אלה, כאשר מידי
יום אבל כבד מגיע ליהודים ויד האוייב נטויה על עמו ישראל, בניסיון לערער את זכותנו ואחיזתנו הנצחית
והבלעדית על ארץ ישראל, נושא אני תפילה לריבון העולמים שיעשה למען שמו הגדול ויסיר חרפה מעל עמו
ישראל, ויאמר די לצרותינו. "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' יעשה הטוב בעיניו".
"לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם"
שלום שרון

---

[1] ^{בשיחה בעל פה הובהר לי שהכוונה היא לאותם אנשים השואפים גם לעקור את קרן הדת, וגם כלפיהם לא
היתה כוונת הדובר לכליון פיזי, אלא לכליון של מעשיהם השלילים, בבחינת 'יתמו חטאים ולא חוטאים'.}