שולחן שבת לפרשת פינחס / זכריה אברמוביץ
תחילת פרשתנו עוסקת בהצדקת מעשה פינחס שהרג את כזבי בת צור וזמרי בן סלוא בעת שעשו את מעשםבפני כל עדת ישראל, כמתואר בפרק כה פסוק ו: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני
משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בכים פתח אהל מועד". בפסוק זה בולטת ניגודיות עצומה בין התנהגותו
של עם שלם (ומשה בכללם) ובין התנהגותו של פינחס. התנהגותם של בני ישראל הייתה פסיבית לחלוטין -
העוון והתועבה שנעשו לעיני כל ישראל לא הולידה סלידה והתקוממות על חילול ה' הנורא, אלא תחושה של
כניעה וחוסר אונים. התנהגותו של פינחס, לעומת זאת, הייתה אקטיבית בכל שלב ושלב של תגובתו: "וירא
פינחס... ויקם... ויקח וכו'". המדרש תמה לנוכח הפסיביות של העם, והקשה: 'וכולם לא ראו? והלא כתיב
לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל! אלא ראה מעשה ונזכר הלכה שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו'.
בתוך כל העוון הנורא והתועבה שעמדה נוכח עיניו, התייחס פינחס לדבר אחד - ההלכה. ייחודו של פינחס היה
ביכולת שלו להסתכל על כל מצב דרך המשקפיים של ההלכה, והדבר שהדגישה התורה וחיזק המדרש זה שמי
שרוצה להסתכל על העולם כולו מתוך המשקפיים של ההלכה - נדרש ממנו להתנהג בצורה אקטיבית -
להתקומם בעת הצורך, לחזק בעת הצורך, ולעמוד על העקרונות והערכים שמתווה ההלכה.
תוך ההתנהגות והעירנות האקטיבית יגיע אדם לדרגה שהוא שולט בהשתלשלות האירועים המתרחשת לנגד
עיניו, והוא חוזה אותם ומשייך אותם לקונטקסט הלכתי. ויהי רצון, שנגיע לדרגה של התייחסות אקטיבית
וראיית ההלכה, כמו שכתוב 'וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן'.
