עלון ישיבת הר עציון לתלמידי הישיבה המשרתים בצבא


"לו משפט הבכורה" / שלומי רוזנברג[*]

א.

הבכורות מוזכרים בתורה בהקשרים שונים. מכת בכורות, חטא העגל ובעקבותיו החלפתם בלויים, מצוות פדיון בכורות - הם חלק מהפרשיות שעוסקות בברור בעניינם של הבכורות. בשום מקום בתורה לא מוזכרת החובה להוריש לבכור חלק כפול בירושה. המקור בגמרא (בבא בתרא קכב)[‎1], ממנו לומדים על דין זה הוא מפרשת כי תצא:

"כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכֹר לשניאה. והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכֹר. כי את הבכֹר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אֹנו לו משפט הבכֹרה" (כא טו-יז).

דורשת הגמרא: "ת"ר: 'לתת לו פי שנים' - פי שנים כאחד...", כלומר, חז"ל למדו את הלכות ירושת בכור דווקא מפרשייה שמובאת בצורה של מקרה ותגובה[‎2].

בפרשיית משפט הבכורה, בוחרת התורה ללמד אותנו את דין הכפל בירושת הבכור, דווקא דרך הצגת מקרה שאיננו נראה כל כך מציאותי ונפוץ. היה ניתן להצביע על דין הבכור דרך מקרה שיותר מסתבר, או לצוות את הדין בצורה ישירה וברורה, אך אין התורה עושה זאת, ויש לעמוד על כך.

בנוסף, יש בכתוב הדגשה מאד בולטת על יחס הבעל לנשותיו. שמונה פעמים מוזכר היחס אהובה-שנואה, ויתכן שהדבר קשור לרקע שעליו נכתב הדין, וגם על כך יש לתת את הדעת.

ב.

חלק ממפרשי המקרא מסבירים את הסיפור כבחירה של האב באחד הבכורות, מכיוון שהוא מעדיף אחד מהם על משנהו. כך למשל החזקוני, שממקד את הבעיה ביחסים בין האב לבניו. על הפסוק "כי את הבכֹר בן השניאה יכיר...", כותב: "לפי שדרכו של אדם כשאינו רוצה לגמול חסד עם קרובו עושה עצמו כאילו אינו מכירו". אבל הדברים קשים מפשטי המקראות - גם מעצם הסיפור, וגם מהתיאור המפורט על טיב היחסים בין הבעל לנשותיו, והעובדה שהבכורות מתוארים רק כבני הנשים.

לכן נראה לומר (וכך פירשו רוב הפרשנים), שעיקר דאגתו של הכתוב לא מופנה כלפי הבן אלא כלפי אמו. היא הייתה מקופחת ומושפלת לעומת האישה האהובה וכאן באה התורה לצמצם במעט מן העוול שנעשה לה, וכך מסביר הספורנו: "לא יעביר הבכורה מן הבן בשביל שנאת זו או אהבת זו"[‎3].

הספורנו הבין, כפי שאכן רומזים פשטי המקראות, שיש להסיט את הדיון מהילדים עצמם אל היחסים שקיימים בתוך המשפחה בין הבעל לשתי נשותיו, יחס שהוא טבעי ומתבקש, כאשר על אהבת איש אחד רבות ומקנאות שתי נשים (ולפעמים אף יותר). אך הוא מסייג את דין התורה ומוסיף ואומר:

"אבל אם יעשה זה בסיבת רשעת הבן הבכור אז ראוי להעביר, כאמרם ז"ל: 'אם לא היה נוהג כשורה זכור לטוב', וכן נראה שעשה יעקב אבינו כאמרו: 'ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל'".

הספורנו טוען שניתן להעדיף בן אחד על אחר, במקרים שהבן הבכור לא מתנהג כשורה. הספורנו מביא שני מקורות לביסוס טענתו. המקור הראשון שמצטט הספורנו הוא ממשנה בבבא בתרא קלג:, לגבי אב שנותן את נכסיו במתנה לבן אהוב, כדי שלא יצטרך להוריש לבנו הבכור. על זה אומרת המשנה: "מה שעשה עשוי אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו". רשב"ג שם מוסיף את הדין שמצטט הספורנו, על האפשרות שקיימת להעדיף בן אחר על פני הבכור.

נראה לומר שמקורו של הספורנו בעייתי. המשנה מדברת, כאמור, על העדפת בן צעיר על פני בן בכור על ידי מתנה, וכל הבעיה של האב היא בין בניו. אך בפסוקים דנן, כאמור לעיל, המוקד הוא במערכת היחסים שבין הבעל לנשותיו. בנוסף, בנידון דידן מדובר שהאב איננו נותן לבכור את ירושתו המגיעה לו מלכתחילה, וזה נאמר בפרוש שאסור.

ג.

אך הספורנו מביא עוד מקור שזורק אותנו למקום אחר לגמרי. הוא נותן דוגמא לדין שקבע מפרשת יעקב ובניו. שם בגלל חטאו של ראובן (בפרשת הדודאים), הופקעה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף, וכך משמע מהפסוק שהספורנו מצטט מדברי הימים. הקשר שקושר הספורנו בין פרשתנו לפרשית יעקב, שופך לנו אור על הרקע של הפרשה.

חז"ל דורשים לגנאי את העדפת יוסף על ידי יעקב עוד לפני מכירתו:

"...לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י:).

ברור לכל שהשתלשלות הדברים שגרמה לשעבוד מצרים לא קרתה רק בגלל העדפת יוסף על ידי יעקב, אבל חז"ל בחרו, בכל זאת, להדגיש ולבקר את יעקב על התנהגות זו, עד שתלו בה את יסודות שעבוד מצרים. למרבה ההפתעה ולמרות שיעקב יושב עשרים ושתים שנה באבל ובצער, לאחר שהוא מתראה שוב עם יוסף, הוא לא לומד את הלקח. כבר בפגישתו האחרונה עם יוסף, מבשר לו יעקב: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים... לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח ה). מיד לאחר מכן הוא אומר ליוסף בפרוש: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך..." (שם כב). נחלקו המפרשים בהסבר הפסוק. חלקם הסבירו שיוסף יקבל את העיר שכם כתוספת, אך חלקם פירשו שיקבל עוד חלק בנחלה. כך רש"י בשם המדרש: "היא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים ו'שכם' לשון חלק הוא".

אם כן, העדפתו של יעקב את יוסף נמשכת גם לאחר שנפגש עמו, והפעם לא בכתונת פסים אלא בהפיכתו של יוסף לבן בכור רשמי.

ההעדפה הזאת אכן מטביעה את חותמה על היחסים בין האחים. כשם שבעקבות כתונת הפסים הסתכסכו האחים עם יוסף, כך גם בחלקה השני של מערכת היחסים מתערערים היחסים ביניהם. לאחר מות יעקב חוששים אחי יוסף מנקמתו ושוטחים בפניו דברים שכביכול אמר להם אביהם לומר ליוסף[‎4]. הם אף מוכנים להיות לו לעבדים. בכל מקרה, בולטת העדפתו של יעקב את יוסף לאורך כל חייו.

ד.

נחזור כעת לפרשתנו. ראובן הוא בכור לאה ויוסף הוא בכור רחל. התאורים המפורטים בפסוקים על "אהובה" ו"שנואה" מחזירים אותנו למקום היחיד בתורה בו מוזכרת שוב המילה "שנואה", וזה בהקשר ללאה: "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה. ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן... כי עתה יאהבני אישי. ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי..." (בראשית כט לא-לג). גם בהקשר לרחל בולטת בפסוקים האהבה הגדולה שאוהב יעקב את רחל, כך למשל הפרוט הרב בפסוק ל: "ויאהב גם את רחל מלאה". גם ההדגשה בסוף פרשיית הבכורה "כי הוא ראשית אֹנו לו משפט הבכֹרה", באה להזכיר את ראובן - בכור לאה, ואת דברי יעקב אליו בערוב ימיו: "ראובן בכֹרי אתה כחי וראשית אוני" (בראשית מט ג).

הדברים אכן מקשרים בין שתי הפרשיות, לאמור, שמצוות התורה נכתבה על רקע פרשת יעקב אבינו. את הקשר והזיקה בין הפסוקים בדברים לפסוקים בבראשית ניתן להעלות בשני כיוונים הפוכים.

מדרש אגדה לפרשת כי תצא[‎5], מקשר בין הפרשיות על ידי כך שמדגים את דין בן האהובה ובן השנואה מסיפור לאה ורחל[‎6]:

"כי תהיינה לאיש שתי נשים אלו רחל ולאה, האחת אהובה שנאמר: 'ויאהב גם את רחל מלאה', והאחת שנואה שנאמר: 'וירא ה' כי שנואה לאה', והיה הבן הבכור לשנואה זה ראובן שהיה בכור לאה, והיה ביום הנחילו את בניו כשבא להנחיל ארץ ישראל בשעת מיתתו לא יוכל לבכר את יוסף שהיה בן רחל במקום שהיה ראובן, אעפ"י שאמר 'ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך', לא נקרא יוסף בכור יעקב אלא ראובן, כי את הבכור בן השנואה יכיר שנאמר: 'ראובן בכורי אתה' הכירו לכל, כי הוא ראשית אונו ולו לראובן משפט הבכורה שנאמר: 'כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף ולא להתייחס לבכורה', שלא נקרא ליוסף בכור יעקב כי אם ראובן שנאמר: 'ויהיו בני ראובן בכור ישראל'"[‎7].

חז"ל, אם כן, מקשרים במדרש בין שתי הפרשיות, שאמנם יעקב קיים את האזהרה שנאמרה בספר דברים, ואכן ראובן - ראשית אונו, הוא זה שנשאר הבכור למרות שהיה בן השנואה[‎8]. מסקנתם היא שיעקב ביחסו לבניו, אכן התנהג כשורה, והתורה אמצה וביססה את התנהגותו בהלכה מפורשת בספר דברים[‎9].

ניתן לקשר בין הפרשיות באופן הפוך. לעתים, התורה בפרשיות החוק והמצוה, באה לתקן ולשפר בעיות ותקלות שקרו בעבר[‎10]. כאמור לעיל, די בולטת ההעדפה של יעקב את יוסף גם לאחר שנפגש עמו, ומפשטי הכתובים מסתבר מאד לומר שיעקב העניק ליוסף כפל נחלה. התורה, בספר דברים, באה למנוע את מה שבספר בראשית בולט מאד בתיאור התוצאות להתנהגות זו של יעקב, ומצווה דרך המקרה המתואר שם, ציווי שבא להפקיע ולמנוע את הטעות וההפליה שקרתה אצל יעקב. יש לתורה אינטרס גדול, שלא יקרו מקרים כאלו שוב. היא מבינה שסכסוך כזה בתוך המשפחה הוא מסוכן ובעייתי, אשר יכול לערער את כל מערכת היחסים במשפחה, שבכל מקרה טעונה מאד, בין הבעל לנשותיו ולבניו, ובינם לבין עצמם. כך אכן פירש והסביר את הרקע לפרשת הבכורה רבי יעקב דילישקאש מוינא, בפירושו על התורה:

"'לא יוכל לבכר' - תימא, הלא יעקב העביר הבכורה מראובן בן לאה השנואה ונתנה ליוסף בן רחל האהובה? ויש לומר, שלכך כתב 'לא יוכל לבכר'" (אמרי נעם, כי תצא)[‎11].

הדבר מסביר את פשר הסיפור דרכו בוחרת התורה ללמד אותנו את דין ירושת הבכור, שהרי הסיפור זהה לגמרי לסיפורה של משפחת יעקב.

ה.[‎12]

שיטה דומה להסבר הכתובים קיימת גם במקום אחר שקשור לענייננו והוא האיסור לישא שתי אחיות. הרמב"ן שואל את שאלתו הידועה:

"ויש לשאול, אם כן איך הקים יעקב מצבה ונשא שתי אחיות... והאיך אפשר שיהיו נוהגים היתר בתורה במה שאסר אברהם אביהם על עצמו וקבע לו ה' שכר על הדבר, והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו..." (בראשית כו ה).

הרמב"ן עונה שם, שהאבות קיימו את התורה רק בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ הרשו לעצמם לעבור על חוקי התורה. לכן יעקב הרשה לעצמו לשאת שתי אחיות שהרי זה היה בחרן[‎13]. אך ניתן אולי להסביר אחרת.

מקור איסור נישואין עם שתי אחיות מופיע בפרק י"ח בספר ויקרא - פרשת העריות. הפרשה מחולקת לאיסורי קרובות שהם שאר בשר, ובנוסף ישנם איסורים שאינם קשורים לקרבת משפחה של הגבר. בין אלו נמצא האיסור לישא שתי אחיות: "ואשה אל אחֹתה לא תקח לצרֹר לגלות ערותה עליה בחייה" (ויקרא יח יח). המעניין הוא, שזוהי הערווה היחידה שאסורה בחייה בלבד. סוג הערווה פה הוא לא סוג של כיעור - אין פסול מיני בשתי אחיות. הסיבה היא דברי הכתוב: "לצרֹר", ומסביר שם הרמב"ן, שזו בעצם סיבה הומנית - שהרי שתי אחיות "ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו, לא שתהיינה צרות", ולכן אם אשתו מתה, אין כבר מניעה מלשאת את אחותה, שהרי כל אחת מהן זוכה באהבת הבעל בזמן אחר. אין כבר חשש לריב ולקנאה בין האחיות.

נראה לומר גם פה, שהרקע לאיסור שתי אחיות הוא סיפורו של יעקב, ששתי אחיות שנישאו לו, הפכו לצרות וכל מוטיב חייהם היה קנאה, כפי שמשתמע פעם אחר פעם בשמותם של ילדיהם. לאה מקנאת ברחל על אהבת יעקב ורחל מקנאת בלאה על שזוכה לילדים מיעקב. על רקע הסיפור וכמסקנה ממנו, מצווה התורה על האיסור לשאת שתי אחיות.

כעת נופלת שאלת הרמב"ן מאליה. יעקב, בנושאו שתי אחיות לא עבר על שום איסור כי האיסור נקבע ונחקק רק כתוצאה ולקח מסיפורו שלו[‎14].



"אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה..." (הרב קוק)


[*] יישר כח לשמואל שמעוני, שיחד איתו לובנו הדברים ובעידודו נכתבו.

[‎1] לאורך כל פרק "יש נוחלין", דורשת הגמרא מספר דרשות הנוגעות לדיני ירושות מהפסוקים הללו.

[‎2] אין בדבר חידוש, וצורת הלימוד הזאת נפוצה מאד.

[‎3] בדיבור המתחיל שלפני כן מכנה את הפרשיה כ"עסקי הנשים".

[‎4] בשום מקום לא מוזכר שיעקב אכן אמר את הדברים, למרות שהיה מתבקש שיסופרו, ויתכן שהייתה זו אמתלה של האחים. אולי זאת הסיבה שיוסף בוכה בדברם עמו.

[‎5] מובא ב"תורה שלמה", בראשית מח אות קמב, וכך גם בתנחומא ישן ויצא יג.

[‎6] בציטוט, מודגשים הפסוקים בדברים.

[‎7] בהערה שם מביא הרב כשר הסבר למדרש, שלגבי יעקב לא היה איסור, משום שבזמן חלוקת הארץ ראובן כבר לא היה בחיים, ובונה על פסקו המחודש של הרמב"ן (בפירושו לדברים), שאם מת הבכור בחיי אביו, אף על פי שיורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו, הרשות בידו לבכר בן אחד.

[‎8] המדרש דורש את הפסוק: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך", ואף על פי כן כותב שיעקב לא עבר על האיסור. מעניין שהגמרא (בבא בתרא קכג.), דורשת את אותו הפסוק דווקא לומר שיוסף זכה בנחלה כפולה. יתכן שחז"ל חלוקים פה במחלוקת שהוזכרה לעיל בהסבר הביטוי "שכם אחד".

[‎9] הדברים קשים מכמה סיבות: א) ישנה הרי אמירה מפורשת שמנשה ואפרים יכנסו למערכת השבטים והרי זו הכפלת נחלת יוסף. (ידידי ר' אלעזר שטרן העיר שיש שרצו לומר, שאין הדגש על כפל הנחלה, אלא על הגדרתו של יוסף כאב ואכמ"ל) ב) דברי הרמב"ן (בהערה ‎8), לא נפסקו להלכה והם דעת יחיד. ג) בכל צורה שבה נבין את הביטוי "שכם אחד", ברור שיש פה העדפה בנחלה.

[‎10] כדוגמא לכך, עיין בהמשך המאמר לגבי האיסור לישא שתי אחיות.

[‎11] עיין ב"תורה שלמה" לבראשית, פרק מ"ט, הערה מב, שדן בדבריו ומסביר אותו.

[‎12] פרק זה שמעתי מהרב אלחנן סמט.

[‎13] עיין בחידושי אגדות למהרש"א (יומא כח.), שמתרץ בדרכים נוספות.

[‎14] יתכן שגם איסור בניית מצבה, שהרמב"ן הנ"ל מתלבט לגביו, מתחדש רק לאחר מתן תורה, לאחר הרקע של ספר בראשית והמצבות שניבנו בימי האבות, אך אכמ"ל.

חזרה לעמוד הראשי חדשות כי תצא לו משפט הבכורה / שלומי רוזנברג

קישור לאתר עלון- שבות הפניה לאתר הישיבה:  http://www.etzion.org.il ארכיון דפי קשרקובץ "וורד 97" להדפסה חיפוש בדפי קשר ישנים מנוי קבוע דרך ה E-MAIL כתוב לנו