חציצה במצוות / עודד פרידמן[1]הגמרא במסכת יומא (נח.) דנה בקבלת הדם וזריקתו ביום הכיפורים ובשאר ימות השנה: "בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו? מין במינו חוצץ או אינו חוצץ?" רמי בר חמא מסתפק האם ניתן לקבל את הדם בעזרת שני מזרקים המונחים אחד בתוך השני, או שמא שימושבכגון זה בכלים מהווה חציצה. דיוק פשוט מהשאלה מלמד אותנו שכאשר מדובר בגורם חוצץ שאינו מאותו המין, ודאי קיימת חציצה והעבודה פסולה. תוספות (שם ד"ה מין במינו) מדייקים את הדיוק הזה ומיד מעמתים את הממצאים עם הגמרא בסוכה (לז.):
"מין במינו חוצץ או אינו חוצץ - אבל שאינו מינו פשיטא דחוצץ, ולא קרי ביה ולקח... ותימה דבפרק לולב הגזול מסקינן דלקיחה על כזו פסולה. רבה קובע שאין ליטול את הלולב תוך כדי שהוא עטוף בסודר, משום שיש צורך ב"לקיחה תמה" ללא חציצה, ואילו לדעת רבא, לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, ואין בעיה של חציצה. קיימא לן שהלכה כרבא ואין בעיה בלקיחה על ידי דבר אחר, ולכן מתקשים תוספות, מדוע בגמרא ביומא משמע שיש בעיה בחציצה על ידי שני מינים שונים, ואילו בגמרא בסוכה אין כל בעיה בכך? בנקודה זו ראוי לברר מהי הגדרת חיבור וחציצה. כשאנו מדברים על חיבור בין שני גורמים ניתן לבטא זאת בשתי צורות: בפשטות, ניתן להגדיר חיבור כצמידות פיזית בין שני גורמים, מגע ישיר של אחד בשני, כאשר חציצה היא הכנסת גורם שלישי בין השניים והפסקת המגע הפיזי. לעומת זאת, ניתן להגדיר חיבור כקשר בין שני גורמים כך שכל פעולה המתבצעת על אחד מהם, מתבצעת בהכרח ובצורה ישירה גם על הגורם השני - הקשר מתבטא על ידי יחס של פעולה ומושא המגיב לפעולה. ניתן לדמות הבנות אלו לשני סוגי טומאה: מגע ומשא. טומאת מגע נגרמת על ידי נגיעה בטמא, יש צורך במגע פיזי ישיר. טומאת משא לעומתה נוצרת מקשר בין שני גורמים על ידי פעולה מסוימת - אף על פי שאין מגע פיזי בין שני הגורמים, הנושא את הטומאה טמא. טומאת מגע נוצרת בעקבות מגע עם הטומאה, בעוד טומאת משא נגרמת מקשר של פעולה - פעולת הנשיאה המחברת את האדם עם הטומאה. כך גם בשאר מצוות - יש לבדוק האם החיבור הנחוץ הוא של מגע פיזי או קשר של פעולה ישירה. נחזור לעניין קבלת הדם. על פי הראשונים (רש"י בזבחים ד"ה לא יהא, וביומא ד"ה מאי לאו, וכן תוספות ד"ה מין במינו), הדרישה לחיבור בין הכהן למזרק נלמדת מהפסוק "ולקח הכהן" (ויקרא ד'). בפשטות, הצורך הוא בחיבור על פי ההגדרה השניה - חיבור של פעולה. דהיינו, יש צורך שהמזרק ילקח ישירות על ידי הכהן ואם יהיה דבר מה החוצץ בין הכהן למזרק, הרי שלא הכהן הוא שלוקח את המזרק אלא הגורם החוצץ - יהיה ניתוק בין מבצע הפעולה לבין המושא. במקרה שיש חציצה, הכהן רק משמש כ'גרמא' בתהליך הקבלה ואילו הדם מתקבל מאליו. ניתן להבין כך את דברי רש"י (ד"ה חוצץ): "ונמצא שאין קבלה זו בכהן, שהרי אינו אוחז במזרק שהדם בו". - הבעיה היא שהקבלה לא מתבצעת על ידי הכהן, וקיים כאן חסרון במעשה העבודה במקדש. לעניין זה, קבלתהדם על ידי גורם חוצץ שוות ערך לקבלת הדם על ידי משב רוח. ניגש כעת לבעלי התוספות המסבירים את ההבדלים בין הסוגיה ביומא לסוגיה בסוכה. הסברם הראשון:
"ויש לומר דהתם מיירי שכורך סודר סביב הלולב ומאריך בו, ועושה מן הסודר כמו בית יד ואוחז בו, אבל היכא דכריך ידיה בסודר דבר אחר, אותה מכשיר רבא בסוגיה בסוכה היא כאשר הנוטל מכין מהסודר מעין ידית אחיזה ללולב ונוטל אותו בעזרתה. אם היה כורך את ידיו בסודר, הנטילה אכן הייתה פסולה. גם לגבי זריקת הדם, מדובר שאחז למטה בשולי המזרק ולכן הקבלה פסולה, אך אם היה אוחז בשפתי המזרק ומשתמש בו כבית יד, לא הייתה חציצה. תוספות בתירוצם זה ראו את הגדרת החיבור והחציצה כהבנה השניה שהעלנו - חיבור מוגדר על ידי יחס של פעולה ולא על ידי מגע פיזי. כאשר אוחזים את הלולב על ידי הסודר אין כל מגע של היד בלולב ואף על פי כן רבא מכשיר לקיחה כזו משום שזו דרך נטילה. רק על פי ההגדרה השניה, נטילת הלולב על ידי ידית לא מהווה נתק בין הנוטל ללולב. כל תפקידו של הגורם השלישי הוא לסייע בנטילה ולבצע אותה בצורה טובה יותר ולכן עדיין מוגדר יחס פועל ומושא בין שני הגורמים - ארבעת המינים נחשבים כנטולים על ידי האדם. אם היינו נוקטים כהגדרה הראשונה, אין מקום לחלק בין סוגי האחיזה, כל עוד אין מגע בין הגורמים - קיימת חציצה. בתירוצם השני, תוספות לא מחלקים בין סוגי האחיזה אלא בין התחומים השונים:
"וריצב"א תירץ: דבשמעתא גבי כלי שרת מין בשאינו מינו חוצץ בכל ענין, דאפילו אם תמצא לומר דגבי לולב יש חילוק כדפיר', גבי החיבור והחציצה. לגבי ארבעת המינים, דרישת החיבור היא על פי ההבנה השניה - יחס של פועל ומושא, אשר לא דורש מגע פיזי דווקא ולכן ניתן להכשיר לקיחה על ידי דבר אחר. אולם לגבי העבודה במקדש, יתכן שאין די בחיבור המוגדר על ידי פעולה - יש צורך במגע ישיר וצמידות פיזית של הכהן למזרק, לקיחה בעצמו של כהן. דרישה זו מתקבלת על הדעת בעיקר בעוסקנו בתחום קודשים וטומאה וטהרה - על הכהן לגעת ממש במזרק ועל המזרק לגעת ישירות בדם משום שיש צורך שהקדושה תעבור. יש צורך במגע פיזי בין המזרק לכהן, ללא כל גורם מפריד, משום שרק כך הדם המתקבל במזרק יתקדש - אם תהא חציצה, העבודה תפסל. הבנה זו נתמכת על ידי הגמרא בזבחים (כד.). המשנה בתחילת הפרק השני קובעת שאם קבל הכהן את הדם כשהוא עומד על גבי כלים, בהמה או אדם - קבלתו פסולה. הגמרא מביאה את המקור לדין זה:
"דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים, מה כלי שרת לא יהיה דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת, אף רצפה בעת העבודה במקדש. אם הכהן יקבל את הדם כשדבר מה חוצץ בינו ובין הרצפה, הרי שקדושת הרצפה (הבניין) לא מחוברת לדם והדם לא מקודש כראוי. בדיוק באותה מידה, כאשר גורם נוסף חוצץ בין הכהן לבין המזרק, הרי שקדושת הכהן (והרצפה) לא מגיעות לדם והדם לא מקודש כראוי. החיבור והחציצה בתחום זה מוגדרים על ידי מגע פיזי וניתוק פיזי בין שני גורמים. על פי ההבנה הראשונה, כאשר הכהן מקבל את הדם בעזרת גורם חוצץ אין אנו רואים אותו כלל כמבצע עבודה כלשהי - הדם מתקבל מאליו. לעומת זאת, על פי ההבנה הנוכחית, הדורשת מגע פיזי, אם תהא חציצה בין הכהן למזרק, הקבלה תוגדר כעבודתו של הכהן, אך כעבודה פסולה - הדם לא קודש כראוי. הגמרא בזבחים כד. מרחיבה את הדיון לגבי חציצה בקבלת הדם:
"תניא, רבי אליעזר אומר: רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה, רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה, רואין, כל שאילו קיים מגע של הכהן ברצפה. גם המדד שמביאה הברייתא בדבר היכולת לעמוד אם יינטל הכלי או האבן לא ברור - מדוע מדד זה ישפיע על החיבור בין הכהן לרצפה? לעומת זאת, אם נבחן שאלה זו לאור ההבנה השניה, המתייחסת לחיבור ביחס פעולה ותגובה, הרי שהשאלה והמדד מובנים. על הכהן לעמוד על הרצפה כדי שיהיה חיבור ביניהם - הקשר לא נוצר על ידי מגע פיזי בין רגלי הכהן לרצפה, אלא על ידי פעולת עמידה שמבצע הכהן ביחס לרצפה. אם יינטל הכלי או האבן והכהן לא יוכל לעמוד, הרי שיתברר למפרע שהכהן לא עמד על הרצפה אלא על הכלי או האבן - לא היה יחס של פעולת עמידה בין הכהן לרצפה והדבר מוגדר כחציצה. נקודה נוספת שבאה לידי ביטוי בהבנות השונות בחציצה ניתן למצוא בסוגיה בסוכה (שם):
"אמר להו רבה להנהו מגדלי הושענא דבי ריש גלותא. כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא - שיירי ביה בית יד, כי היכי דלא תיהוי ננקוט כהגדרה הראשונה, כל עוד אין מגע פיזי בלולב, לא נפתרת בעיית החציצה ואין מקום להכשיר אף במקרה של נוי. אולם אם נבין כהגדרה השניה, שיש צורך ביחס של פעולה בין הגורמים, הרי שדבר המיועד לנוי לא מפריע לביצוע פעולה מסוימת על הגורם השני. האגד רק מוסיף נוי והאדם עדיין מוגדר כנוטל את הלולב[2]. [1] מוקדש לאחי הלוחמים ותומכי הלחימה די בכל אתר ואתר [2] בנקודה זו ראוי להזכיר את הגמרא במסכת ראש השנה (כז:) הפוסלת שופר שציפהו זהב במקום הנחת הפה. לכאורה, על פי הכלל "כל לנאותו אינו חוצץ" השופר המצופה זהב לנוי אמור להיות כשר. ניתן להציע שגם לגבי שופר, כמו לגבי קבלת הדם, יש צורך במגע פיזי ישיר ולא בחיבור של פועל ומושא. יתכן שדרישה כזו נובעת מעצם הגדרת תקיעת שופר כמעין עבודה במקדש, נקודה שהרחיב עליה הרב משה טרגין במאמרו בדף קשר 826. אם נראה את תקיעת שופר כמייצגת עבודה במקדש, הרי שיש צורך בחיבור האדם הקדוש לכלי הקדוש במגע ישיר, כמו שהצענו בקבלת הדם.
|
