|
במכתבו (דף קשר, גיליון 841
) העלה אריאל שרלו הרהורים
המלווים אותו בתקופה האחרונה –
תקופת השירות הצבאי, כאשר הוא התנתק
ממחלקת בני"ש והתחיל לשרת כדתי בין
חילוניים.
קריאת השורות ממכתבו
הזכירו לי את הפעם הראשונה ששמעתי את
המ"פ שלי בטירונות מקלל. היה זה
בערך בשבוע הרביעי של הטירונות. עד אז
חשבתי שהמ"פ שונה, שהוא ברמה אחרת,
גבוהה יותר מהרמה הממוצעת. עד ש... עד
ששמעתי אותו צועק על אחד החיילים.
הביטוי בו הוא השתמש לא השאיר אצלי
ספק – אפילו המ"פ הוא כמו כולם.
שבוע רביעי בטירונות.
אבל מאז עבר הרבה זמן,
וזכיתי לשרת למעלה מ- 20 חודש ביחד עם
חילוניים. בעקבות שרות ממושך זה, אני
רוצה לחלוק על דברי אריאל. סיבה נוספת
לתגובתי היא העובדה שאני נמצא בצד
השני עליו דיבר אריאל – מפקדי
צה"ל.
אביא כאן שני סיפורים
קצרים הממחישים את עמדתי, מקרים שהם
דוגמא לעוד רבים כמותם. בתקופה
שהייתי מפקד צוות בבה"ד 1 היו לי
שני מ"פים; הראשון – חילוני שפיו
מלא בגסויות, ואם לא בגסויות אז
במאכלות אסורות (מי שרוצה מתכון
לשבלולים עם פירורי לחם יכול לקבלו
אצלי). השני – בחור דתי שאף למד
בישיבת הסדר תקופה מסוימת. מטבע
הדברים, הראשון היה מדבר גסויות
מהבוקר עד הערב, והשני – לא. לכאורה
בניגוד לציפיות, הראשון דאג מאוד
לעזור לי בכל מה שהיה יכול, ואילו
השני היה עסוק בעיקר בעצמו, ואותנו
המפק"צים – הוא קצת שכח.
סיפור שני – לא מזמן
סיימתי שירות מילואים. אחד המש"קים
בפלוגה, אדם מעל גיל חמישים, נשוי עם
ילדים, ובכל זאת המילה 'בחורה'
ומילותיה הנרדפות היו שגורות על פיו
השכם והערב. דבר זה לא הפריע לו
להיכנס כל פעם לחדר האוכל על מנת
לעזור לתורנים להגיש את האוכל,
ולאכול אתם אחר כך.
בקיצור, נראה לי שאת
המפקדים בצבא יש לשפוט על פי יחסם
לפקודיהם, השקעתם ומקצועיותם בתפקיד
(ושאר הערכים המופיעים בטבלת מרכיבי
הפיקוד) ולא על פי סגנון דיבורם שודאי
נובע מכך שכל החברה ממנה הם באים
מדברת כך. את הטענות על סגנון הדיבור
(ויש כאלה) יש להפנות לציבור החילוני
בכללותו.
ועוד דבר קטן. אריאל שאל מה
עושים כדי לא להיות מושפע. השאלה הזאת
מכוונת הן ביחס לדיבור והן ביחס לעוד
הרבה דברים. העצה שאני נהגתי על פיה
הייתה "להיות בני"ש"; לא לוותר
על הדברים הקטנים והסמלים שבסופו של
דבר הזכירו לי מאין באתי (מהישיבה)
ולאן אני הולך (לישיבה). חשוב תמיד
להתפלל בבית הכנסת ולא בחדר, תמיד
לעשות משהו לכבוד שבת (צחצוח נעליים,
כיפה לבנה מינימום). תמיד להתפלל
שחרית בזמן, ולא לאחר את התפילה בגלל
שהולכים לישון מאוחר ועוד ועוד. אורח
חיים בני"שי (שלא מתקיים על ידי
דתיים אחרים שכן מתפללים, אבל בשעה
12:00, וכן שומרים שבת – ומגיעים לתפילה
באמצע תפילת ערבית וכדו'), מזכיר לנו
מי אנחנו ומה אנחנו. המשך שירות נעים ובהצלחה ! |
