הגמרא מציגה את התרחיש
האידיאלי של קידושין בכסף (ה:):
"ת"ר כיצד בכסף – נתן
לה כסף או שוה כסף ואמר לה
הרי את מקודשת לי..."
תפקיד הנתינה בקידושי כסף
הוא פשוט וברור. מהו תפקיד האמירה?
כללית, יתכנו שתי אפשרויות:
אפשרות אחת – לספק פרשנות
לנתינה, שנדע לשם מה ניתן הכסף. לפי
אפשרות זו, אין דרישה עקרונית לאמירה,
ביטוי שפתיים, בקידושין; במקום שמטרת
הנתינה תהיה ברורה גם ללא אמירה, נוכל
לוותר עליה.
אפשרות שניה – כפי שיש
דרישה לנתינה, ישנה גם דרישה
(פורמלית) לאמירה, לביטוי שפתיים.
לפי אפשרות זו, בכל מקרה לא נוכל
לוותר על אמירה.
בהמשך הגמרא (ו.) מובאת משנה
ממעשר שני (פ"ד מ"ז), שעל פניו –
אליבא דפרשנות הגמרא לאותה משנה –
נחלקו בה תנאים בדיוק בחקירה זו:
"היה מדבר עם האשה על
עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה
וקידושיה ולא פירש – ר' יוסי אומר:
דיו, ר' יהודה אומר: צריך לפרש. אמר רב
יהודה אמר שמואל: והוא שעסוקין
באותו ענין".
מאחר והם עסוקין באותו
עניין, מטרת הנתינה ברורה גם ללא
אמירה של הנותן. אף על פי כן, רבי
יהודה לא מוכן לוותר על האמירה –
כנראה מפני שהוא סובר כאפשרות
השניה שהעלנו, שישנה דרישה פורמלית
לאמירה. רבי יוסי, לעומתו, מוכן
להסתמך על כך ש'עסוקין באותו ענין'
ולוותר על האמירה – כאפשרות
הראשונה שהעלנו.
להלכה, קיימא לן כרבי יוסי,
ואליבא דשמואל – שעסוקין באותו
עניין. משמעות הדברים היא, לכאורה,
שהכרענו בחקירתנו כאפשרות הראשונה,
שאין דרישה פורמלית לאמירה בקידושין.
ברם, במסכת נדרים אנו
מוצאים נימה אחרת. בעולם ההפלאה
(נדרים וכדומה) ישנה דרישה כללית לביטוי
שפתיים ("מוצא שפתיך
תשמר..." [דברים כ"ג, כד]). ביחס
לדרישה זו, ישנו דין של 'ידות', שהן
אמירה חלקית מתוך הנוסח המלא של הנדר
(לדוגמא, מי שנודר בנוסח "מודרני
ממך שאני אוכל לך", במקום הנוסח
המלא: "מודרני ממך, שמה שאני אוכל
לך, יהא עלי כקרבן") – שאף על פי
שלכאורה אין כאן ביטוי שפתיים תקין
ומלא, בכל זאת "ידות נדרים
כנדרים" (נדרים ב:). בהמשך הפרק (שם
ו:), הגמרא תוהה האם ישנו דין כזה גם
ביחס לקידושין:
"בעי רב פפא: יש יד
לקידושין, או לא..."
מכאן, על פניו, ראיה לאפשרות
השניה שהעלנו, שישנה דרישה פורמלית
לאמירה בקידושין. שאם לא כן, מה שייך
בכלל לתהות האם דין ידות קיים
בקידושין? לפי האפשרות הראשונה, אין
שום דרישה לנוסח כלשהו, העיקר שתובן
הכוונה שבנתינה!
ניתן לטעון שזו דעת יחיד של
רב פפא, ולא קיימא לן כמותו. אך,
לחילופין, ניתן להציע כי גם לדעת רבי
יוסי במשנה במעשר שני, ישנה דרישה
פורמלית לאמירה, ואף על פי כן באותו
תרחיש ש'עסוקין באותו ענין' – אותו
'עסוקין...' מתפקד במקום האמירה. טענה
כזו, תגרור, מן הסתם, השלכות לגבי
הגדרת התוכן של אותה שיחת 'עסוקין
באותו ענין' – מה אמנם מוגדר
כ'עסוקין...'. ולפיכך, על רקע זה, נוכל
לבאר את מחלוקת התנאים בסוגיה, בהיקף
הדרישה ל'עסוקין...' (ו.):
"כתנאי – רבי אומר:
והוא שעסוקין באותו ענין;
ר' אלעזר בר ר"ש אומר: אע"פ שאין
עסוקין באותו ענין. ואי לאו דעסוקין,
מנא ידעה?... אמר אביי: מענין
לענין באותו ענין".
ככל שנתפוס את תפקיד ה'עסוקין...' כתחליף לאמירה הפורמלית הנדרשת, הרף יהיה גבוה יותר – כרבי, הדורש '... באותו ענין'. ככל שתפקיד העסוקין מצטמצם להבהרת הנתינה, הרף ירד – כרבי אלעזר, המסתפק ב'מענין לענין באותו ענין'.
