עוד
בעניין החלל הפנוי* / רועי הורן
שמעוני גרטי במאמרו המבריק[1] על
החלל הפנוי במשנת מוהר"ן נתן
אינטרפרטציה משלו לסוגיה זו,
"כמקפצה לרעיונות שונים ומשונים
שר' נחמן ודאי לא חשב עליהם ומן הסתם
לא היה מסכים עימם". אך בכל זאת,
הסיק גרטי "מדוע אין הכרח להסיק את
המסקנה של ר' נחמן – להתרחק מן החקירה
השכלית". אנו ניתן אינטרפרטציה
שונה לדברי ר"נ, באופן הקרוב יותר,
לדעתנו, למה שרצה ר"נ ללמדנו. נטען
שמסקנתו זו של ר"נ, להתרחק מן
החקירה השכלית, היא עדיין תקפה, היום
אולי יותר מתמיד, וכן ננסה מעט להפיג
את ה'דעות הקדומות' על אמונתו 'התמימה'
של ר"נ.
מהו החלל הפנוי?
על פי קבלת האר"י הקדוש,
"כאשר רצה השי"ת
לברוא את העולם לא היה מקום לבוראו,
מחמת שהיה הכל אין-סוף, על כן צמצם את האור
לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל
הפנוי, ובתוך החלל הפנוי
הזה נתהוו כל הימים והמידות (=הזמן
והמרחב) שהם בריאת העולם"
(ליקוטי מוהר"ן, תורה סד אות א).
בעוד שחכמי ה'מתנגדים'
(הגר"א, ותלמידו ר' חיים מוולוז'ין)
וחכמי החסידות (בעיקר האדמו"ר הזקן
בעל התניא, אך גם ר' צדוק ועוד) התעסקו
בשאלה האם הצמצום הוא כפשוטו, או שהוא
רק 'מבחינתנו', ר' נחמן העדיף דווקא
להצביע על הפרדוקסליות שבעצם רעיון
הצמצום והנובע ממנו – החלל הפנוי:
"וזה הצמצום של החלל
הפנוי אי אפשר להבין ולהשיג
כי אם לעתיד לבוא – כי צריך לומר בו
שתי הפכים: יש ואין".
מצד אחד:
"החלל הפנוי הוא על ידי
הצמצום, שכביכול צמצם אלוקותו משם...
כי אם לא כן (=שיש בו אלוקות) אינו
פנוי... ואין מקום לבריאת העולם",
ומצד שני:
"אבל באמת לאמיתו
בוודאי אף על פי כן יש שם גם כן
אלוקות, כי בוודאי אין שום דבר
בלעדי חיותו" (שם).
כלומר – בריאה של עולם
מוגבל על ידי האינסוף הוא מאורע שלא
ניתן להבינו כלל על ידי שכלנו, לפחות
עתה. לר"נ חשוב שנכיר בכך שלא לכל
שאלה, בפרט בתחום האמונה, יש 'תירוץ'.
קושיות שלא מהעולם הזה
הפרדוקס לא נשאר ברמה
התאורטית. ר"נ השתמש בו על מנת
להסביר תופעות בעולם הזה[2]. ר"נ
טוען שיש שני סוגי אפיקורסות:
הסוג הראשון –
"יש אפיקורסות שבאה
מחכמות חיצוניות, ועליה נאמר 'ודע מה
שתשיב לאפיקורוס'..."
והסוג השני –
"אבל יש עוד מין
אפיקורסות, והם החכמות שאינן חכמות,
אלא מחמת שהם עמוקים ואינם משיגים
אותם, ומחמת זה נראים כחכמות... כי
אלו הקושיות של האפיקורסות הזאת באים
מהחלל הפנוי... אי אפשר בשום
אופן למצוא להם תשובה – היינו למצוא
שם את השי"ת"
(שם אות ב).
ננסה לבאר את שני סוגי
הקושיות האלו.
האפיקורס הקלאסי (שהוא
האפיקורס הראשון הנ"ל), זה שניתן
'להשיב' לו, הוא בגבולות הדיון
ה'דיבורי', "כי הבריאה הייתה על
ידי הדיבור... והדיבור הוא הגבול של כל
הדברים" (שם אות ג) – כלומר המילים,
השפה, הם קצה ההשגה האינטלקטואלית. האפיקורס
הזה יטען לדוגמה שאין התורה מן השמים,
או שאינה רלוונטית, או שבעצם הנצרות
צודקת, וכיוצא בזה. כל אלו הן שאלות
קלאסיות שניתן להתמודד אתן.
בויכוח-דיבור זה, מתעסקת למעשה כמעט
כל המחשבה היהודית.
האפיקורס השני חורג ממסורת
הויכוח הטיעוני-אינטלקטואלי. "אלו
המבוכות והקושיות של האפיקורסות
הזאת הבא מהחלל הפנוי, הם בבחינת
שתיקה, מאחר שאין עליהם שכל ואותיות
לישבם" (שם). האפיקורס הזה הוא
בעצם הציניקן, או בן דודו –המיואש.
הוא ישאל, לדוגמה – מדוע בכלל
לשמור על ערכים? מדוע בכלל, אף אם
התורה אמת, להענות לה? והמיואש
יותר ישאל אף –מדוע בכלל לחיות?
הציניקן יעמוד מהצד, נוכח האנושות
הפתטית, הפועלת ללא הצדקה שכלית וחיה
ללא סיבה, ויגחך. כל אחד מאתנו ודאי
שמע את אותה הפעולה ב'בני עקיבא', בו
הוכיח לו המדריך באותות ובמופתים
שאין שום סיבה רציונלית לא לרצוח[3]. אך
בעוד לכל האנשים "לא תרצח" הוא
טריוויאלי לחלוטין, והשאלה כלל לא מתחילה,
הציניקן יצעק – תמימים וטפשים אתם!
ואכן לא נוכל לספק לו סיבה מוחלטת
למה לא לרצוח[4].
ולפיכך קושייתו נראית מסוכנת ביותר
ונראית כמבטלת את קיומם של הערכים. אך
לאמיתו של דבר, הערכים קיימים[5], אלא
שלא ניתן לתפוס אותם בצורה רציונלית.
אך ניתן 'לנשום' אותם, להתבטל אליהם,
לשתוק – והם יופיעו בנפשנו כמוחלטים[6]. אך
אסור לגשת אליהם בכלים שכליים, בכלי
הדיבור:
"ועל כן אסור לכנוס
ולעיין בדברי האפיקורסות והמבוכות
אלו, כי אם צדיק שהוא בחינת משה, כי
משה הוא בחינת שתיקה,
בבחינת שנקרא 'כבד פה'... שהוא
למעלה מן הדיבור" (שם).
אם כן רק הצדיק שהוא
"שותק" יכול להתעסק בקושיות
הנ"ל, שכאמור גם הן בחינת שתיקה.
"יש הפוחד מהדממה, יש
המוצא בה נשמה" (י' גפן)
על מנת להבין מה בין השתיקה
של האפיקורס הנ"ל לבין הצדיק,
נדמיין לעצמנו שתי סיטואציות של
שתיקה:
האחת – של זוג הנפגש
לדייט ראשון, במסעדה מכובדת, ולאחר
שיחה מנומסת קצרה 'נגמרים' להם נושאי
הדיבור והם שותקים.
השנייה – זוג אחר
מבוגר יותר, שעבר כבר יחד שמחות
ומשברים, לידות מאושרות וחוויות
רבות, מטיילים לאורך שדרה. גם הם
שותקים.
כגודל ההבדל שבין שתיקת
הזוג הראשון לשתיקת הזוג השני, כך
גודל הפער שבין "שתיקת" הציניקן,
זה השואל שאלות "חסרות מילים",
לבין הצדיק השותק, זה שמוצא את
האלוקות אף בחלל הפנוי, מקום חסר
המילים.
הזוג הראשון – שתיקתם
משדרת מועקה בלתי נסבלת, חוסר נחת. הם
אינם ידועים "מה לעשות עם עצמם",
ונעים בחוסר נחת על הכסא (מתחילים
להתעסק במרק...). כך היא "שתיקתו"
המבטלת של הציניקן. היא חסרת נחת.
מרגיז אותו לראות את התמימות
האנושית, חסרת ההגיון.
זוהי מצוקתו הנפשית של כל
מי שנופל ל"חלל הפנוי". הוא הגיע
למקום שמילים לא יכולות לחלץ אותו.
הוא איבד את הטעם לחיות, שהרי אין
לחיים סיבה מחוץ לעצמם. מה אפשר בכלל
לומר לאדם כזה? ר"נ טוען שרק שתיקת
הצדיק יכולה להעלות את נשמתו משאול
תחתיות זה. מהי שתיקת הצדיק?
שתיקתו היא שתיקת הזוג
השני שתיארנו. הם מתהלכים להנאתם
בשדרה. אין הם זקוקים ל"נושאי
שיחה". הם חשים זה את זו, אף בלי
מילים. שתיקתם מבטאת חיבור שהוא
למעלה משותפות אינטלקטואלית. כך היא
אמונתו של הצדיק. הוא מעבר למילים,
למחשבה, כמו "ניגון" של סעודה
שלישית, ברובד גבוה יותר של השגה.
"על ידי הניגון של הצדיק שהוא
בחינת משה כנ"ל, על ידי זה עולים
ויוצאים כל הנשמות שנפלו בתוך
האפיקורסות הזו של החלל הפנוי" (שם
אות ה). החסיד הנמצא במצוקה הקיומית
של הקושיות 'ללא מילים', יכול להנצל רק
על ידי פגישתו בצדיק, באישיות נשגבת
כל כך, שיכולה להכיל בתוכה הן את
קושיותיו והן את האמונה, שהן בעצם
החלל הפנוי[7].
ר"נ והפוסט-מודרניזם
בגלל הקושי הנפשי שגורמת
החקירה השכלית ומהעובדה שאכן היא
מביאה ל"מבוי סתום"[8], ובגלל
שצריך אומץ אמוני ונפשי רב בכדי
להתמודד עמם, קרא ר"נ שלא להתעסק
בחקירות שכליות[9],
ולהאמין באמונה תמימה.
זהו הקסם שמצאו בו, לא רק
המוני בני ישראל בדורנו, אלא גם
האקדמיה. זו האחרונה ראתה בו אדם
המקדים את זמנו בכמאה שנה בביקורתו
הפוסט-מודרנית המפוכחת על יומרת האדם
לבנות עולם שלם בשכלו בלבד. שהרי
ר"נ ראה בתקופתו רק את ניצני
ההשכלה, והכפירה רק החלה לכבוש
מחוזות שלמים מעם ישראל. ר"נ חדר
לעומקה של "התופעה" ההשכלתית, וראה
לא רק את ה'אור' והכח שבה, אלא אף את
"החלל הפנוי" שבה, כשהיא עוד
צעירה ומבטיחה.
ואכן הוא צדק. תקופת
"האורות" וההשכלה, המהפכה
הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית, אביב
העמים ועד לנאציזם, גררו אחריהם
שפיכות דמים אדירה. ולא זו בלבד שלא
הביאו גאולה, אלא אף ערערו עוד יותר
את בטחונו של האדם.
בעולם הפוסט-מודרני אין
כבר אמת מוחלטת, אין "זכות" לחנך,
אין הבדל בין זכר ונקבה, ואין שום
קריטריון למוסר[10]. כך האדם מיואש ומסופק
יותר מתמיד.
ולכן קרא ר"נ לפשטות,
לתמימות באמונה. לא להתיימר לפתור
הכל בשכל. אך אין זה אומר להוציא את
הגורם הרציונלי מהחיים. בסיפורו
"החכם והתם" ר"נ בונה מודל של
תם שהוא גם חכם. בכך הוא שומר גם על
אמונתו וגם מצליח לחיות את החיים
בצורה אמיתית יותר, פחות מנוכרת.
חסידיו העכשוויים אימצו, לפי דעתי, את
התם ושכחו מהחכם ובכך גרמו לרתיעה
מסוימת של אנשים רציונליים מתורתו.
אך ר"נ עצמו היה אדם מורכב מאין כמוהו[11]. הוא חש את כל עומק הכפירה, עומק הספק[12] ועומק חוסר הוודאות, וניסה בעולם פוסט-מודרני שכזה, ליצור אמונה שתגשר מעל לחלל הפנוי[13].
* המאמר
איננו אלא עריכה של רעיונות ששמעתי
מרבנים וחברים, ובעיקר משיעוריו של
הרב דב זינגר, ולכולם תודתי.
[2] כאן
המקום אולי להעיר, על מתודה זו של
ר"נ בפרט ושל החסידות בכלל. נוהגים
לומר שהחסידות עשתה
"פסיכולוגיזציה" למושגים
הקבליים. כלומר, היא לקחה מושגים
מעולם הקבלה (לדוגמה "עולם
הכסא", שהוא עולם הבריאה) והפכה
אותם למושגים בפסיכולוגיה (בדוגמה
הנ"ל – שכלו של האדם יכול להפוך
לכסא לשכינה). לדעתי נכון יותר לומר,
שהחסידות עשתה ההפך –
"קבליזציה" של מושגים
בפסיכולוגיה. כלומר: היא הראתה כיצד
מצבים נפשיים, תכונות ומידות בנפש
האדם תואמים לעולמות עליונים,
הקיימים בזכות עצמם ללא תלות באדם. כך
גם עשה ר"נ במקרה שלנו – החלל
הפנוי שהוא "אמת אונטולוגית",
מסביר את מה שנראה להלן, הקושיות
הבאות מהחלל הפנוי, שהן שאלות
קיומיות ולא שכליות.
[3] באופן
דומה טען גם ישעיהו ליבוביץ', בספרו
"על מדע וערכים".
[4] נוכל
כמובן לספק לו טיעונים פרגמטיים, או
לחילופין - דתיים, אך סיבה רציונלית
מוחלטת, כאמור, לא נוכל לספק.
[5] בכך
אנו סוטים מדרכו של ליבוביץ', שטען
שהערכים קיימים רק בהחלטתו של האדם.
[6] ויקטור
פרנקל בספרו "הא-ל הלא מודע"
המציא מושג בשם
"טרנס-סובייקטיבי", בו הוא מנסה
לבאר כיצד יכול ערך להיות גם
סובייקטיבי וגם מוחלט-טרנסצנדנטי.
לחסידות, המאמינה באימננטיות
האלוקית, המופיעה בין השאר במוסר
ובערכים, אין כמובן צורך בהסברים אלו.
[7] נזכיר
כאן שישנה דרך שנייה שמלמד ר"נ,
כיצד להתמודד עם מצבים כאלו של ספק
וייאוש קשים ולהופכם דווקא לעליה
גבוהה יותר, בה אין הוא מדריך את
הצדיק דווקא. עיין ליקוטי מוהר"ן
תניינא, תורה יב.
[8] אם
הבנתי נכון את הרצאתו של פרופ' בני
לוי, דומני שלכך הוא התכוון: החשיבה
היוונית-מערבית בחברה מביאה למבוי
סתום, לפי שהיא מנסה לבסס הכל על השכל,
ולא מותירה מקום לדברים שלמעלה
מהשכל, שהם בעצם אבני היסוד של
קיומנו.
[9] ר"נ
קרא כידוע להתרחק מכל ספרי החקירות,
אך הוא עצמו עיין בהם, נפגש עם
משכילים של תקופתו ואף שיחק עמהם
שחמט.
[10] על
ביקורת הפוסט-מודרניות נכתבו שני
ספרים מצויינים: "שיחות פנים"
מאת דר' דניאל שליט (ביקורת דתית)
ו"המרד השפוף" מאת גדי טאוב
(ביקורת חברתית).
[11] כפי
שכבר העיר מורנו הרב עמיטל, (וקדמו
בזה הרב הלל צייטלין), שהשמחה
המאפיינת את חסידות ברסלב אינה בגלל
החיים אלא למרות החיים. כלומר
שמחתם של החסידים, הנראית כסתמית,
מנסה הרבה פעמים לכפות על ספקות
וייסורים קיומיים שמציקים לאמונתם,
שאינה תמימה כלל.
[12] "ואמר
(=ר"נ) כי עיקר העבודה שיש בכל דבר,
מה שמתמם לאדם על הבחירה שלו, היינו
שנשאר הדבר על דעתו ואין בזה מצוה, כי
נשאר מסופק תמיד איך הוא רצון
השי"ת, מאחר שלא ציוה עליו איך
לעשות..." (חיי מוהר"ן, נסיעתי
לאומן, אות קצז. ראה ספקות נוספים
בספרו של פרופ' שלום רוזנברג: "טוב
ורע בהגות יהודית", בפרק על ר"נ).
[13] על
אמונה בעולם פוסט-מודרני, בהקשר של
ר"נ, ראה מאמרו של הרב שג"ר בכתב
העת "דעות".
