|
בתודעה היהודית, סובב מועד החנוכה סביב שני מוקדים, הסותרים – במידה מסוימת – זה את זה: מחד, הגמרא מספרת באריכות את סיפור נס פך השמן כאשר היא מסבירה "מאי חנוכה"; ומאידך, בנוסח "על הנסים" אנו מזכירים את המאבקים, המלחמות והניצחונות של המכבים על היוונים. מבחינה הלכתית טהורה, אין שוויון בין שני המוקדים הללו: מצוותו העיקרית של המועד – הדלקת הנרות – מתקשרת באופן טבעי לנס פך השמן, ואין אנו מזכירים בה כלל את הניצחון על היוונים. שוני נוסף בין שני המוקדים הללו הוא במימדי הנסים ובמיקומם. נס פך השמן התרחש במתחם מצומצם ומוגבל: בבית המקדש, בתוך ההיכל, בפינה המובדלת והמיוחדת למנורה. נרות המנורה הודלקו בחדרי חדרים, והנס התרחש רק לעיניהם המשתאות של הכהנים שהורשו להיכנס לאותה פינה מקודשת. המלחמה ביוונים, לעומת זאת, התנהלה במימדים אחרים לחלוטין: הנס הוא נס לאומי, הוא התרחש בכל אורכה ורוחבה של הארץ ותוצאותיו השפיעו במישרין על חייה של האומה כולה. המאבק אפילו לא היה חיצוני בלבד, אלא התנהל גם כנגד המתייוונים, על שאלת עיצוב דמותה של כנסת ישראל. מאבקים חובקי עולם אלו עומדים בניגוד ברור לנס המוגבל, הכמעט-נסתר, שעשה הקב"ה לנרות המנורה. למרות השוני המובהק בין תחומיהם של שני הנסים, מתקיים ביניהם יחס של הפריה ושל זיקה הדדית. בית המקדש – דווקא בשל בדידותו וקדושתו – מהווה מוקד מחשבתי והלכתי לתפילת כל העם, בכל קצווי הארץ. אף שלמה המלך, בתפילה שנשא עם כינון בית המקדש, קבע שכל התפילות עוברות אל הקב"ה דרך בית המקדש. יתר על כן: ישעיהו מנבא שהר הבית ובית המקדש עתידים להיות מרכז רוחני אוניברסלי, שאליו עולים כל העמים כדי ללמוד את אורחות התורה. ביחס למנורה ולנר המערבי קבעו חז"ל ש"עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כב:). קרני אורה של המנורה, המונחת בחדרי חדרים, מפיצים לכל מרחבי העולם את העדות שהשכינה שורה בישראל. במקביל, קיים גם קשר הפוך: העם כולו אמור להיות מלוכד סביב המקדש ותכניו. המקדש מפיץ את אורו החוצה, והעם כולו מתלכד סביב האור הפורץ מהמקדש. לא פעם קיימת סכנת נתק בין שני המישורים. לעיתים נוצר מצב שבו האנשים היוצאים ונכנסים בהיכל, הדבקים בערכי השמן והמנורה, מתנתקים מהעם; ובמקביל – העם מתחיל לעצב את דרכו ואת ערכיו ללא התחשבות במערכת הערכים שמייצג המקדש. כמובן, באופן טבעי ישנו שוני בין זהות האנשים העוסקים במנורה לבין אלו העוסקים בצרכי הציבור. המקדש נתון תחת הנחייתו ופיקוחו של שבט לוי ומשמרות הכהונה, ואילו העם מונהג על ידי אנשים הפזורים בכל הארץ, המבקרים במקדש רק לעיתים רחוקות. ההבחנה בין העוסקים בשני התחומים היא מובנת וטבעית, אך יש להיזהר שהיא לא תהפוך לנתק ערכי וקיומי בין שתי המסגרות. הרמב"ן מותח ביקורת על החשמונאים, שלקחו לעצמם מלכות וכהונה; אולם סביר להניח שהם חששו מנתק הרה אסון בין מערכת הכהונה למערכת המלכות, ומתוך כך החליטו לנסות לאחוז בהגה הכפול. האנשים העוסקים במשך היום כולו בשמן הזית הזך אינם רשאים להתנתק מהשדרות הרחבות של העם, והאנשים העוסקים בשפיר ושליא אינם רשאים לבנות לעצמם מערכת חלופית למערכת הסובבת סביב המקדש והמנורה. אם ח"ו נוצר ניתוק מעין זה – קיימת סכנה ברורה לשתי המערכות. כשם שאין מלך ללא עם, כך אין מקדש בלא עם; אך במקביל – אין גם קיום לעם בלי עולם המקדש וקדשיו. הפיתוי להתמקד במישור אחד ולהפנות עורף למישור השני הוא לעתים גדול; אולם האדם הרכון על המנורה חייב להרגיש אחריות למה שקורה מחוץ למקדש, ומי שמתמודד מדי יום ביומו עם הבעיות הקיומיות והרוחניות של העם חייב לעצב דרך הקשורה בטבורה לעולם שמן הזית הזך הבוער במנורה. ככל שהקושי גובר, והמאבק על עיצוב דמותה של כנסת ישראל מחריף, הולכת וגוברת סכנת הנתק בין שתי המערכות. ככל שקשה יותר לשמור על שמן הזית הזך, הולך וגובר הפיתוי לוותר על האידיאל, ולדלל את מסריו של השמן הטהור. אסור לנו להיכנע לסכנה זו. אנו אמונים על מועד חנוכה אחד, המשלב את נס פך השמן עם נס הניצחון במלחמה. למרות שתפקידי שתי המערכות שונים בתכלית, עלינו לזכור שהמערכת הערכית – אחת היא. דברים אלו נכונים בכל שעה ולכל דור, אך נכונים שבעתיים לדורנו ולציבור הדתי-לאומי. תפארתו של ציבור זה היא על השאיפה לשלב את שתי המערכות לחנוכה אחד: לשמור על ערכי שמן הזית הזך, אך לא להפנות עורף לרווחתו ולצרכיו של העם, הציבור והמדינה. חוששני, שבשנים האחרונים ישנה נסיגה מסוימת מאידיאל השילוב בין התחומים. אין ספק: שמירת המצוות, לימוד התורה והזיקה לעולם התורה בציבור שלנו התגברו בארבעים השנים האחרונות בהיקף עצום. הכינוי "כוללניק" כבר אינו נחשב כינוי של גנאי, וקול התורה נשמע כיום ביותר ויותר כוללים ההולכים ומוקמים ביישובים דתיים-לאומיים רבים. אולם אף על פי כן, אם נעיף מבט חמש שנים אחורה – המצב פחות מרנין. מצד אחד, ישנם בציבור שלנו חרדים לדבר ה', היושבים ושוקדים על לימוד מעמיק של תורתו, המתנערים – מעשית, אם לא אידיאולוגית – מהאחריות למצבו של רוב הציבור הדתי. מאידך, בשכבות הרחבות של הציבור הדתי-לאומי, אנו עדים לשחיקה ברמת הדביקות באופן המסורתי של לימוד התורה וקיומה, ולפזילה לעבר מחוזות שונים שאינם ברוח המסורת. השמירה על אחדותו של מועד החנוכה היא בראש ובראשונה אחריותו של הציבור שלנו. על כל אחד, ויהא עיסוקו מה שיהא, לשאוף לשמר את הזיקה וההפרייה ההדדית בין נס פך השמן לבין נס הניצחון במלחמה: להילחם כנגד אויבים מבחוץ, אך גם כנגד רוחות תרבותיות זרות המנסות לחדור אל תוכנו. להרגיש מחוייבות לערכי הנצח של העם, המיוצגים על ידי שמן הזית הזך, ודווקא מתוך כך להרגיש מחוייבות דומה גם לעיצוב דמותה ואופייה של כנסת ישראל ומדינת ישראל ברוח תורת ישראל והמסורת היהודית. אם נדע להפנים את המחוייבות הכפולה, ולדאוג לחיזוקם ולשילובם של השמן מזה ושל העם מזה – יזכנו הקב"ה לראות בבניינו של עם ישראל מתוך זיקה הדדית אמיתית בין האומה לבין קדשיה. * סיכום שיחת הרב במסיבת חנוכה תשס"ב. השיחה סוכמה על ידי יצחק ברט, ועברה את ביקורת הרב.
|
