לפרשת וארא / אורי
מוגילבסקי
בתחילת פרשתנו אנו קוראים
את דבריו של הקב"ה למשה: "וארא אל
אברהם אל יצחק ואל יעקב... וגם
הֲקִמֹתִי את בריתי אתם לתת להם את
ארץ כנען" (שמות ו', ג-ד). ואכן
ההבטחה הזו ניתנה לכל אחד מהאבות:
לאברהם – "לזרעך נתתי את הארץ
הזאת" (בראשית ט"ו, יח), ליצחק –
"כי לך ולזרעך אתן את כל הארצֹת
האל" (בראשית כ"ו, ג), וליעקב –
"ואת הארץ אשר נשבעתי לאברהם
וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את
הארץ" (בראשית ל"ה, יב). ואף למשה
עצמו נאמר דבר זה במעמד הסנה –
"וארד להצילו מיד מצרים ולהעלֹתו...
אל ארץ טובה ורחבה... אל מקום
הכנעני..." (שמות ג', ח). בהמשך דבריו
של הקב"ה כאן, חוזרת ההבטחה להוציא
את עם ישראל ממצרים, שגם היא כבר
ניתנה לו בתחילת שליחותו. אולם אז אנו
שומעים דבר שמעולם לא נאמר עד כה והוא
יוצר לנו, ומן הסתם גם למשה עצמו – תפיסה
חדשה לחלוטין של התהליך שבפתחו אנו
עומדים בפרשתנו: "ולקחתי אתכם לי
לעם והייתי לכם לא-להים!" (ו', ז). כאן
לראשונה נחשפת התוכנית האלוקית –
לשם מה נכרתה הברית עם האבות ומהו
הייעוד שהקב"ה הכין עבור עם ישראל.
הדברים האלה עתידים מעתה לחזור על
עצמם בכל ברית שהקב"ה כורת עם עמו:
במעמד הר סיני "והייתם לי סגֻלה
מכל העמים... ואתם תהיו לי ממלכת
כֹהנים" (שמות י"ט, ה-ו), ובברית
על ירושת הארץ בערבות מואב "את ה'
האמרת היום להיות לך לא-להים... וה'
האמירך היום להיות לו לעם סגֻלה" (דברים
כ"ו, יז-יח), ובהמשך בתנ"ך כולו.
אולם עדיין נשארת השאלה –
מדוע קיבל משה בשורה כבירה זו דווקא
עכשיו, כאשר הוא מפקפק בעצם התועלת
שבשליחותו? ומדוע לא נאמרה קודם לכן,
לאבות ולמשה עצמו?
נדמה לי שהתשובה היא כזו –
האבות, על אף כל גדולתם, היו יחידים.
אמנם הקב"ה כרת אתם ברית, וההבטחה
שה' אתם, ושהוא ירבה את זרעם, ושיתן
להם את הארץ, עזרה להם לעמוד
בניסיונות הקשים ביותר. אולם התכנית
האלוקית העתידה להפוך את צאצאיהם לעם
סגולה, לא הייתה רלוונטית עבורם, שכן
עבודת ה' שלהם הייתה עבודה של יחידים,
המפיצים את דבר ה' בעולם מכוח תחושתם
הפנימית1. גם
משה בעת מעמד הסנה עדיין לא היה בשל
להבין את רצון ה' במלואו – גם הוא היה
עדיין יחיד, פליט מארצו, זר במידה
מסוימת גם לעמו שלא היה מוכן לראות בו
דמות של מנהיג (עיין שמות ב', יד). אך
עתה, כאשר משה כבר קיבל עליו – מרצונו
או שלא מרצונו – את השליחות, הוא פועל
כנציג של העם ו"בכל צרתם לו צר"
במלוא מובן המילה. גם העם כבר מלוכד
על ידי האמונה בה' (עיין שמות ד', לא).
על אף כל הפקפוקים, עתה הגיעה השעה
לבשר למשה ולעם שהתכנית האלוקית
שתשנה את פני ההיסטוריה התחילה
להתגלות, והדבר הזה ודאי שאינו תלוי
ברצונו של פרעה. ואף על פי שגם בני
ישראל עצמם עוד לא הבינו כראוי את
גודל השעה, הם הנם החלק המרכזי של
התכנית הזו, וכך ניתנת משמעות חדשה
ובעלת עוצמה גם לשליחותו של משה.
והנה, על פי המדרש, בפסוק
הזה גילה הקב"ה לראשונה לעם ישראל
את מה שעתיד להיות החלק המרכזי של
הוייתו מכאן ועד סוף כל הדורות, וכך
אומר המדרש:
"והייתם לי לעם – בתורה,
שנאמר 'היום הזה נהיית לעם לה' א-להיך' (דברים
כ"ז, ט); והייתי לכם לא-להים – על
מנת כן אני מוציא אתכם ממצרים, על מנת
שתקבלו עליכם עול מלכותי ותקדשו את
שמי ברבים" (מדרש הגדול).
וזה יקרה במעמד הר סיני,
כאשר ההבטחה שניתנה כאן תתממש לכדי
ברית. והברית הזו שכרה בצידה, שהרי אם
לפני כן ההבטחה הייתה רק על דבר מסוים
– יציאת מצרים וירושת הארץ, הרי שעתה
הקשר בין הקב"ה לעמו הוא עולמי ובל
ינתק, וכך אנו רואים בהמשך המדרש:
"וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם – כשם שהוצאתי אתכם ממצרים כך אני עתיד להוציא אתכם מכל צרה וצוקה".
1 נראה
שהתפיסה הזו תואמת היטב את דברי חז''ל
שהאבות קיימו את התורה אף על פי שלא
ניתנה – העקרונות של עבודת ה' היו
קיימים אצלם (כמו שהסביר זאת מו"ר
הרב עמיטל), אך לא בצורה של ברית כפי
שעם ישראל קיבל אותם אחר כך, ועל פי
דברי ר' חנינא "גדול המצווה ועושה
משאינו מצווה ועושה" (בבא קמא לח.).
