הנחת
תפילין בתפילת המנחה / אהרל'ה הראל
הנחת תפילין בתפילת המנחה / אהרל'ה הראל
והיה לך לאות על
ידך
ולזיכרון בין עיניך
למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות י"ג ט)
אין לך גדולה במצוות שבתורה
כמצוות תפילין
שהוקשה לכל התורה,
שנאמר 'למען תהיה תורת ה' בפיך' (מדרש
ירושלמי*)
בביצועה המעשי
של מצוות הנחת תפילין, אנו נתקלים בסתירה יישומית בין שני עקרונות: מחד גיסא,
מצוות הנחת תפילין במשך היום כולו; ומאידך, בעיית נקיות הגוף והיסח הדעת.
א.
מצוותן כל היום
שאלה בסיסית
בהבנת מהותה של מצוות הנחת התפילין, היא שאלת היקף החיוב. כיצד מקיימים מצווה
זו? מהו זמן ההנחה המינימלי, והאם ישנה תוספת דינית (מדאורייתא או מדרבנן) על
זמן זה?
ובכן, בשאלה זו
נחלקו רבותינו הראשונים והאחרונים, וכבר עמד עליה הפרי מגדים (אורח חיים, ריש
סי' ל"ז), ועל פי דבריו, שלוש שיטות מצינו
בין רבותינו:
1.
מצוותן כל היום מדאורייתא
– כלומר, קיומה הבסיסי של מצוות הנחת תפילין היא
להניחן במשך כל היום. הנחה זו הנה מצווה חיובית המוטלת על האדם בכל רגע ורגע
(כמובן, למעט זמנים שעל פי ההלכה אין להניח בהם, כגון בשנתו וכדומה).
2.
מצוותן רגע אחד בכל יום מן התורה,
ולמצווה מן המובחר יש להניחן כל היום – כלומר, המצווה החיובית היא הנחה כלשהי במהלך
היום, ואילו המניחן לאחר מכן מקיים מצווה קיומית (אך מן התורה).
3.
מצוותן רגע אחד בכל יום מן התורה,
וחכמים תיקנו להניחן כל היום – כלומר, המצווה הקיומית והחיובית מתקיימות
במלואן על ידי הנחה רגעית. אך חכמים חייבו
להניחן כל היום.
אינני מאריך
בבירור השיטות השונות ובמקורותיהן, וכן בדיון על הקשיים שכל אחת מהן מעוררת,
משום שבזה דנו קדמוני גדולי עולם. הרוצה להחכים ולהוסיף, יואיל לעיין בסקירות
הרחבות המצויינות בהערה[1].
המוסכם על כל
הראשונים והאחרונים, הוא שלכתחילה, קיומה היותר מובחר של מצוות תפילין הוא על
ידי הנחתן במשך כל היום.
ב.
הצורך בשמירה על גוף נקי והימנעות מהיסח הדעת
אך עיקר זה
שהשתתנו לעיל, עומד בסתירה יישומית לשני עקרונות הלכתיים נוספים:
1. גוף נקי
מקור הדין
המצריך גוף נקי להנחת תפילין, הוא בגמרא במסכת שבת:
"דאמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא? אמר אביי: שלא יפיח בהם, רבא אמר: שלא יישן בהם" (קל.).
בהסברת גדרי
'גוף נקי', נאמרו כמה פירושים בין הראשונים:
·
יש שהסבירו, כי אביי ורבא באו
להסביר את דברי רבי ינאי, וממילא שני הסברים יש בידינו למושג הגוף הנקי
– הימנעות מהפחה, או הימנעות משינה (ולהלכה,
ננקוט כדעת רבא, על פי כללי הפסיקה הרגילים)[2];
·
יש שהסבירו, כי הכוונה במושג גוף
נקי היא ל'גוף נקי מעבירות', וכלשונו של שבלי הלקט (דף 382, עיין
שם באריכות בראיותיו): "והר"ר מנחם פירש,
תפילין צריכין גוף נקי מן העבירות...", וכן המאירי (ברכות יד:,
ועיין עוד בדבריו בחידושיו לשבת מט.):
"וראה היאך הפליגו בכוונה, כלומר שהן צריכים גוף נקי מעבירות ומהרהורים, ואין
ראוי להניחם אלא לאחר התשובה". [דעה זו נדחתה על ידי רבים מן הראשונים: עיין
בלשונם של ספר החינוך, מצווה תכ"א; רבינו בחיי, כד הקמח, ערך תפילין; ור'
יעקב ממרויש, שו"ת מן השמים סי' כ"ו].
·
ויש מן הגאונים שכתבו, כי דברי רבי
ינאי מתייחסים רק למצב מסוים: "ואם בא אדם לומר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע
בעל כנפים, כך פירשו חכמים, במה דברים אמורים? בשעת השמד, שגזרו כל המניח
תפילין ינקרו את מוחו, אמרו חכמים: כל היודע בעצמו שהוא צדיק גמור כאלישע בעל
כנפים שעשו לו נס בשעת השמד ומסר עצמו למות, יניח תפילין, ואם לאו אל יביא
עצמו לידי סכנה... מכאן אתה למד שלא שנו חכמים אלא בשעת השמד" (רב יהודאי
גאון, תורתן של ראשונים, מובא באוצר הגאונים ברכות, תשובות, סי'
פ"ז).
להלכה,
קיבלו רוב הראשונים את הפירוש הראשון במבנה הסוגיה, אך פסקו גם כאביי וגם
כרבא, כלומר – אסור להפיח בתפילין, וגם אסור לישן בהם (ועיין
בהרחבה בדיון על מסקנה תמוהה זו, במילואים לתורה שלמה, שם סי' מ"א). וכך ניסח
זאת הרמב"ם:
"תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו, לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי, אלא אם הניח עליהן סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהם שינת עראי, וכיצד הוא עושה מניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן" (הלכות תפילין פ"ד הט"ו)[3].
2. היסח הדעת
המקור לדין
איסור הסחת הדעת מן התפילין מצוי בש"ס[4] בכמה מקומות
זהים, ונביא אחד מהם:
"אמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה, קל וחמר מציץ: מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת – אמרה תורה (שמות כ"ח, לח) 'והיה על מצחו תמיד' – שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה – על אחת כמה וכמה!" (שבת יב.).
וכן פסק
הרמב"ם[5]:
"חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד" (הלכות תפילין פ"ד הי"ד).
אך ישנם ראשונים
המבינים כי היסח הדעת כוונתו דווקא לפעילות חיובית של שחוק וקלות ראש, ואין
חובה להרהר בתפילין כל הזמן (כך פסק הטור
אורח חיים סי' מ"ד, ועיין שם בבית יוסף בביאור דעות הראשונים).
המורם מכל
האמור, כי ודאי שלפחות לכתחילה, חובה על המניח תפילין לשמור את גופו נקי
מהפחה, וכן להמנע מהסחת הדעת, דבר שהוא כמובן קשה לביצוע במשך יום שלם.
ג. אפשרויות לפיתרון
לכן, מצאנו ארבע
דרכים, המוזכרות בראשונים, ליישם בפועל את מצוות הנחת תפילין, תוך שמירה על
הגבלות אלו:
1.
להמנע כליל מהנחת תפילין (חוץ
מיחידי סגולה, המסוגלים לעמוד בדרישות הנ"ל);
2.
להניח תפילין רגע קט בכל יום,
ולחלוץ אותם מיד;
3.
להניח תפילין בזמן התפילות;
4.
להניח תפילין כל היום (או רובו
הגדול).
ואפרט את
המקורות לכל שיטה, ואת חסרונותיה:
·
להמנע מהנחת תפילין –
כאמור, שיטה זו
לא מוזכרת כהצעה אופרטיבית בראשונים שלפנינו, אך מכך שהם מזכירים אותה ודוחים
אותה, ניתן להבין כי היה מי שתמך בה. ראו למשל לשונו של ר' יעקב ממרויש בשו"ת
מן השמים (סימן כ"ו):
"ועוד שאלתי על
שאינם מניחים תפילין בכל יום אם היא עבירה גדולה ועונשה מרובה, ואם דומה למי
שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו נוטל, שמכין אותו עד שתצא נפשו
או שיעשה, או אם יש לו טענה בעבור שצריכין גוף נקי שלא יישן בהם ושלא יפיח
בהם, ומטעם זה אין אנו מניחים אותם בכל היום.
והשיבו: אין אומרים במצות זו דומה לזו, כי יש מצות קלות כגון סוכה ולולב והדומה להם שהמבטל אותם עונשו מרובה שדומה ככופר בהן, ואינו דומה מבטל מקצת המצוה למבטל את כולה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כה:) כל זה השיבו לי באמת. ונראה שאין עונשו מרובה כמבטל מצות סוכה, אך פשיעה היא בידינו כשאין אנו מניחין אותם מיראה שמא יישן בהם ושמא יפיח בהם, כי טוב לבטל מקצתה מלבטל כולה"[6].
מתוך דבריו ניתן
להבחין בנימת הסלחנות בה הוא מתייחס אל מי שאינו מניח תפילין כלל, בשל רצונו
לעמוד בהגבלות ההלכתיות הנ"ל.
גישה זו, כמובן,
נדחתה על ידי הפוסקים כולם, שכן ודאי ניתן להניח תפילין לזמן קצר בלי להפיח
ובלי להסיח מהם את הדעת.
·
להניח את התפילין רגע קט ולהורידן
–
גישה זו,
המוזכרת ברמז בדברי ה'לקט יושר', לכאורה מתבקשת מכל האמור לעיל, וזו
לשונו:
"ואפשר משום דצריכי' גוף נקי למדי אין להשהותם יותר מן החיוב...[7]" (לקט יושר חלק א [אורח חיים] עמוד טו ענין ה).
אך, ישנן כמה
סיבות שלא לקבל גישה זו, כפי שנבאר בהמשך.
·
להניח תפילין כל היום –
בגישה זו נקטו
רבים מן הראשונים והאחרונים, וישנם רבים הנוהגים בה גם כיום. אך, כמובן שהיא
מעוררת בעיה עם יישום ההגבלות ההלכתיות שלעיל, וכפי שניסח זאת בעל ערוך
השולחן (סי' ל"ז סעיף ג):
"דודאי חובת המצווה מן התורה יצא במה שמניחם שעה אחת ביום בשעת קריאת שמע ותפילה, ורק אם לא הניחם כלל פעם אחת ביום ביטל מצות עשה, אבל אין חובה לישא אותם כל היום. אלא, שבוודאי כיון שהיא מצווה גדולה שבגדולות, שיש בה ייחוד ה' ויראתו ואהבתו יתברך ועול מצוות, מן הראוי לישא אותם כל היום, וכן נהגו רבותינו חכמי המשנה והגמרא ורבנן סבוראי והגאונים, ולזה אומרים רבותינו שעתה לא נהגו בזה. ויש שמשמע מדבריהם שמי שירצה עתה להניחם כל היום בבטחו שלא יפיח ולא יסיח דעתו, מכל מקום לא יניחם כל היום (עיין מג"א ס"ק ב) ולענ"ד לא נראה כן. וכן שמענו שיש יחידי סגולה... ועכשיו נהגו גם כן היחידים השרידים ללמוד בהם מעט אחרי התפילה..."
·
להניחן רק בשעת התפילות
–
זוהי דרך
הביניים המוזכרת בדברי רוב הראשונים. המקור הראשון שמצאתי שממליץ עליה, הינו
ה'אשכול' בהלכות תפילין (סימן ל' חלק ב' עמ' 90), וזו לשונו:
"ורז"ל הלכו כל היום בתפילין ובציצית, ותפילין צריכין גוף נקי, והעולם אין מניחין מטעם זה אלא בשעת התפילה, שאי אפשר ליזהר כל היום בגוף נקי..."[8].
גם הרמב"ם התנסח
באופן דומה:
"קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצותן כך היא. אמרו עליו על רב, תלמידו של רבינו הקדוש, שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה, או בלא ציצית, או בלא תפילין.
אף על פי שמצותן ללבשן כל היום – בשעת תפלה יותר מן הכל, אמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו" (פ"ד הלכה כה-כו).
אמנם, הרמב"ם
אינו מזכיר את בעיית הגוף הנקי והיסח הדעת (כאן), אך משתמע בדבריו כי הם באים
לפתור בעיה זו, שכן אם מצוותן של התפילין כל היום, מדוע לא יניחן כל היום,
אלא רק בשעת התפילה? על כורחנו עלינו לומר, כי הרמב"ם בא להציע דרך יישומית
לביצוע המצווה, בלי פגיעה בעקרונות השימוש בתפילין שקבעה ההלכה.
גם הרא"ש הולך
בדרך דומה:
"הא דאמרינן (שבת מט.) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, לא שיהא צדיק כאלישע, אלא שיוכל ליזהר משינה ומהפחה כמוהו, דכיון שאירע לו נס בתפילין מסתמא היה שומרן בטהרה... והאידנא שאין רגילין להניחן אלא בשעת תפילה, בקל יכול אדם ליזהר באותה שעה" (הלכות קטנות, הלכות תפילין, סי' כ"ח[9]).
ובעקבותיו פסק
בנו ר' יעקב [וכלשון זו פסק כאן בשולחן ערוך]:
"מצותן להיותן עליו כל היום. אבל מפני שצריכין גוף נקי שלא יפיח בהם, וצריך שלא יסיח דעתו מהן בעודן עליו, ואין כל אדם יכול ליזהר בהן, על כן נהגו שלא להניחם כל היום. ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהן להניחן בשעת קריאת שמע ותפלה" (טור אורח חיים סימן ל"ז).
והסברה בשיטה זו
היא, כי בדרך זו ניתן להרוויח את כל העולמות – מחד גיסא קיום בסיסי של מצוות הנחת תפילין,
לפרק זמן מכובד; ומאידך, הימנעות מהיסח הדעת ושמירה על גוף נקי.
לגישה זו אף
סייעתא מדברי חז"ל, האומרים:
"ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה – יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל – מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב: (תהלים כ"ו, ו) 'ארחץ בנקיון כפי ואסֹבבה את מזבחך ה''" (ברכות יד:-טו.).
יתירה מזאת
– המעיין בסוגיה כאן, הדנה בהפסקה בין גאולה
לתפילה לצורך הנחת תפילין, יראה כי הנחת היסוד היא שבזמן התפילה יש להניח
תפילין, וכמסקנת התוספות כאן:
"ומנח תפילין ומצלי – ומהתם משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה, וכן בטלית מניח אדם טליתו בין גאולה לתפלה. וכן מצינו שרבי יצחק ברבי יהודה שלח אחר טליתו ושהה השליח וכבר קרא ק"ש בברכותיה ונתעטף בטליתו וגמר שמונה עשרה, והביא ראיה מהכא מההיא דרב. מכל מקום יש לחלק בין תפילין לטלית, דעיקר קריאת שמע ותפלה שייכי בתפילין כדאמר בסמוך כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, פירוש באדון שצוה שהוא קורא והיו לטוטפת ולאות על ידך ואין. ותפלה נמי כדאמרן קרי קריאת שמע ומתפלל זו היא מלכות שמים; אבל ציצית שאינו אלא חובת טלית, שאם יש לו טלית חייב, ואם אין לו פטור מציצית ויכול לקרוא קריאת שמע בלא ציצית, ודאי דהוי הפסקה" (ד"ה ומנח).
בעקבות פסיקה
זו, דן המג"א בשאלה הבאה:
"צריך עיון, מי שאין לו תפילין, אם טוב יותר להתפלל עם הצבור בלא תפילין, או מוטב שיתעכב אחר תפילת הצבור להשאיל תפילין מחבירו, כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל בתפילין. וקצת משמע בתוספות דתפלת צבור עדיף. אך יש להוכיח מדאמרינן סוף סי' קי"א דסמיכת גאולה לתפלה עדיף מתפלה עם הצבור, ותפילין עדיף מסמיכת גאולה לתפלה, כמ"ש כאן, אם כן קל וחומר שתפילין עדיפי מתפלת צבור" (מגן אברהם, אורח חיים, סי' סו ס"ק יב[10]).
כלומר
– מעלת תפילה עם תפילין כל כך גדולה, עד שהיא
'גוברת' על מעלת תפילה בציבור!
ויש להדגיש דבר
ברור – בכל הפוסקים שהבאנו מדבריהם, לא מצאנו חילוק
בין תפילת שחרית לתפילת מנחה. כולם דיברו על 'תפילה' באופן כללי, ופשט דבריהם
מתייחס גם לתפילת מנחה.
אם כן, קיימות
בפנינו ארבע אפשרויות לקיום מצות תפילין:
1.
לא להניחן כלל – כאמור לעיל, נדחתה שיטה זו על ידי כל
הפוסקים;
2.
להניחן רגע קט – שיטה אפשרית, אך בעייתית מאוד;
3.
להניחן כל היום – גם לשיטה זו ראינו מי שהתנגד, וסיבותיו
עמו;
4.
להניחן בזמן התפילות – השיטה המצויה ברוב הראשונים, ומכילה בתוכה
איזון מקסימלי בין הצורך בהנחה מקסימלית ובין הצורך להמנע מהיסח הדעת ומהפחה.
על פי שיטה זו, לענ"ד, יש להניח תפילין גם בתפילת מנחה.
הנחה רק בתפילת
שחרית חסרה עקביות. ממה נפשך – או שתמעט עד כמה שאפשר בהנחה, ותניח רגע קט,
כדי להחמיר בנקיות הגוף והיסח הדעת, או שתקבל את הצעת הראשונים להניח בזמן
התפילה, בה ניתן להמנע מהיסח הדעת והפחה, ואז עליך להניח בכל תפילה!
יתירה מזאת
– עד עכשיו טענו כי מדברי הפוסקים לא עולה חלוקה
בין התפילות. כעת נראה כי חבל פוסקים, ראשונים ואחרונים, הדגישו את הצורך
בהנחת תפילין גם בתפילת המנחה, על פי ההלכה ובמיוחד על פי תורת הסוד.
וזו לשון הרמ"ע
מפאנו בתשובותיו:
"תשובה להנחת תפלין במנחה: לא דיינו שמצות תפלין רפויה היא בידנו משנים קדמוניות, אלא שקמו מן המוחזקים בחכמה וחסידות להפריע את העם ממנה בשעת התפלה, ותשובתנו אליהם: כללא דמלתא, אם יאמר לכם יהושע בן נון מפומיה, ובלבד מסברא, שלא להניח תפלין במנחה – בכגון זו לא אמרה תורה אליו תשמעון, והמונע רבים מעשות מצוה ומבקש טצדקי למפטר נפשיה צריך כפרה ודאי" (סימן ל"ט, הובאה גם במג"א סי' ל"ז).
רואים אנו, שכבר
אז היו כאלה שהתנגדו להנחת תפילין בצורתה השלימה ביותר, אך הרמ"ע מפאנו יצא
נגדם בחריפות, ואף לא נזקק להביא ראיות לדבריו, מרוב פשיטותם[11]!
גם המהר"ל,
בהביאו את דברי ר' יוחנן הנ"ל, מבהיר:
"ומפני כי גם התפילה הוא שייך אל קבלת מלכות שמים, לכך צריך שיהיו גם כן התפילין עליו בשעת תפילה... ומלשון שנקרא תפילין נראה שראוי שיהיו התפילין עליו בשעת תפילה אף במנחה, כי נקרא תפילין מלשון תפילה... ודבר זה עמוק, ולכך התפילין שייכים אל התפילה" (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק ט').
וכן כתב בספר
'חסד לאלפים':
"המישרים אורחותם לא יעברו מלהניח תפילין גם במנחה, אם מתפללין די זמן קודם השקיעה, ומה נעים שינהגו כן התלמידי חכמים בכל עיר ועיר" (הלכות תפילין סי' ל"ד).
מכל האמור עולה,
כי שורת השכל מחייבת להניח תפילין גם בתפילת המנחה, והנחתם רק בתפילת שחרית
איננה מתאמת לאף שיטה (בודאי שיוצאים בה ידי חובה, אבל גם בהנחה לרגע קט
יוצאים ידי חובה, ובכל זאת אין איש המסתפק בכך!).
ד.
"הכון לקראת א-להיך ישראל"
יתרון הלכתי
נוסף מצוי בהנחת תפילין בתפילת מנחה: קיום דין 'הכון' בתפילה. וכבר כתב
הרמב"ם:
"שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן... ותקון המלבושים... תקון המלבושים כיצד? מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר שנאמר 'השתחוו לה' בהדרת קדש'..." (הלכות תפילה פ"ה הלכה א, ה).
מקור דברי
הרמב"ם הוא הגמרא במסכת שבת (י.), המתארת את
הכנותיהם של אמוראים שונים לתפילה, משום שנאמר "הכון לקראת א-להיך ישראל"
(עמוס ד', יב). וכבר
הארכתי במאמרי בבטאון ישיבת אור-עציון 'אורות עציון', גליון כ"ה, לבאר כי על
פי פוסקים רבים, מהות הדין היא הכנת המלבושים באופן מיוחד לקראת התפילה, דבר
המתקיים על ידי חגירת האזור המוזכרת בשולחן ערוך (סי' צ"א סעיף
ב): "צריך לאזור אזור בשעת התפלה, אפילו
יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה, משום 'הכון'". מאחר וכיום לא שייך ברוב
המקומות לחגור אזור, ניתן לקיים דין זה על ידי הנחת תפילין והתעטפות בטלית
לקראת התפילה.
את מאמרי הנ"ל
סיימתי בציטוט דברי ספר חסידים (סימן
נ"ז), הכותב:
"וכתיב 'הכון לקראת אלקיך ישראל', שכשאדם בא לפני מלך בשר ודם לא יבוא כאדם שבא בשוק, אלא יתעטף להיות לפניו באימה וביראה ובכבוד, אנו שהולכים לפני אדון כל הארץ יתברך שמו על אחת כמה וכמה שיש לנו להתעטף, להיות לפניו באימה וביראה...[12]"
יתרה מזאת
– לא רק יתרון הלכתי מצוי כאן, אלא כלי התמודדותי
עם 'בעיית' תפילת המנחה.
שלא כחברותיה,
תפילת השחר והערב, לא זכתה תפילת המנחה להקדמה מכובדת. אמירת מזמור התהילים
שהוקדם לה מתבצעת בחטף, וכך קיימת תחושה של 'חטיפת' תפילה חפוזה. תפילה היא
עבודה גדולה שבלב, היא עמידה מול הבורא יתברך. בהלכה מצויים פרטים רבים
הקשורים להכנה לתפילה, ולא כאן המקום לפורטם, אך כל בר דעת מבין, כי אי אפשר
להתפלל תפילה ראויה בלי הכנה ויישוב הדעת לפניה.
פה משתלבת הנחת
התפילין במערכה על צביונה של תפילת המנחה. אדם היודע שעליו להגיע דקות
ספורות, לכל הפחות, קודם התפילה, כדי להניח תפילין בשובה ובנחת, להספיק לומר
קורבנות (כן, אני יודע שזה מנהג של 'חסידים'!), לרנן בלב מלא שירה את עזוז
נוראותיו של ה' יתברך ולספר את גדולתו במורא ובאהבה רבה, חזקה עליו שגם
תפילתו תראה אחרת.
אפשר שיעלה חשש 'יוהרא' שבהנחת התפילין כאן, בבית מדרש
בו אין נוהגים מנהג זה. ולכן, לפני שהתחלתי בהנחת התפילין כאן, שוחחתי על כך
עם רה"י הרב עמיטל שליט"א, אשר אמר לי שהוא לא רואה בכך כל פגם, ושאל לי
להמנע בשל כך ממנהגי. בהמשך אמר לי גם רה"י הרב ליכטנשטיין שליט"א, שהוא אינו
רואה סיבה להמנע מהנחת תפילין מטעמי 'יוהרא' וכדומה.
גם בתשובתו של
ר' משה פיינשטיין ראיתי סמך לכך:
" בדבר האיסור לשנות ממנהג המקום... הנה האיסור בבית הכנסת אחת לאיזה אינשי לשנות ממנהגי המקום בדברים הניכרים... רק מה שמניח תפילין גם בתפלת המנחה אין למחות בידו ואף שאיכא בזה משום יוהרא דמכיון דבא ממקום שנוהגין כן ליכא משום יוהרא... ואף לכתחילה שרי לו לנהוג בזה... והנני גומר בברכה לשרות השלום ביניכם ובין כל ישראל, ידידו, משה פיינשטיין" (אגרות משה חלק אורח חיים ד' סימן לד).
אני אכן הגעתי
לכאן ממקום בו נוהגים רבים להניח תפילין במנחה, ולכן סמכתי על דבריו של הרב
פיינשטיין בעניין זה. אני מקווה שגם כאשר אעבור מכאן, אוכל לומר שהגעתי ממקום
בו רבים המניחים תפילין במנחה...
ונזכה שיקויים בנו הייעוד "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כ"ח, י), "ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש" (ברכות ו.).
* עיין 'תורה שלמה' שמות
שם, אות קיח.
[1] הסקירה הרחבה ביותר שראיתי,
מצויה במילואים לכרך י"ב של 'תורה שלמה' לגרמ"מ כשר זצ"ל, בסימן ל"ט (שם גם
מצוי סיכום השיטות כנ"ל). כמו כן, ניתן לעיין בספר 'כתר תפילין', ר' משה
קרויזר, סימן א'; 'נזר שרגא', ר' חיים שרגא פרנק, פרק ח'; קונטרס 'פאר יעקב',
ר' שריה דבליצקי, פרק א'; וילקוט יוסף, שארית יוסף חלק א', עמ' ש"ו הערה יב.
בנוסף לכך, מצאתי מספר תשובות העוסקות בנושא ולא הוזכרו בסקירות הנ"ל
– שו"ת 'קנאת
סופרים', ר' שלמה קלוגר, סי' מ"ב; שו"ת מטה לוי, ר' מרדכי הורוויץ, ח"ב סי'
א'; ושו"ת שער שלמה, ר' חיים דוד שלמה זוראפה, סי' קס"ג (כל הספרים הנ"ל
מצויים בספרית הישיבה).
[2] זוהי כנראה דעת רש"י והר"ן
על הרי"ף שם בשבת.
[3] ועיין עוד בכסף משנה שם הדן
בביאור שיטת הרמב"ם, והשווה לדבריו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בפירושו 'יד
פשוטה' שם.
[4] והשווה המדרש המובא ב'תורה
שלמה' שמות י"ג אות קח, ועיין עוד בהערות שם.
[5] וכעין זה פסק בשולחן ערוך
סי' כ"ח סעיף א.
[6] ועיין עוד שם בהערותיו
המחכימות של הגר"ר מרגליות זצ"ל.
[7] ועיין בלשון המג"א סי' כ"ה
ס"ק כז.
[8] עיין שם בהמשך דבריו,
הכוללים ראיות תלמודיות לשיטתו.
[9] וכעין זה כתב בפסקיו לראש השנה פ"א סי' ה'.
[10] וכן פסקו שולחן ערוך הרב שם סעיף יא; החיי אדם כלל כ' סעיף ח, ועוד. וראה בספר 'תפילה למשה' פרק י"א הערה יח.
[11] אחרונים רבים הביאו את דבריו
ושיבחום: "ורמ"ע שתיקן להניחם שנית במנחה, ואשרי חלקו" (ערוך השולחן שם); "ורבים מיראי ה' נהגו להניחם בתפילת המנחה כתיקון
הרמ"ע, ומנהג נכון הוא" (הברכי יוסף שם
ס"ק ג, ועיין עוד בספרו עבודת הקודש); וכן הביאוהו הא"ר שם ס"ק ב; הביאור-הלכה כאן, וכף
החיים שם ס"ק י (וע"ש שהביא עוד מקורות מספרות הקבלה).
[12]
וראה דבריו שם
בהמשך. ועיין עוד שם בביאור ס"ק א, וב'מקור חסד' אות ה.
