"ויֵרא אליו ה' באלֹני ממרא והוא יֹשב פתח האהל כחֹם היום".

לא לחינם התלבטו הפרשנים כיצד להבין את הסיפור הפותח את פרשתנו. מעבר לבעיה בהבנת הפסוקים, עצם ההתרחשות אינה ברורה: תחילה – גילוי א-לקי, ואח"כ תיאור של מצב פרוזאי "והנה שלשה אנשים ניצבים עליו". מדוע הקב"ה התגלה לאברהם מתוך מצב שיגרתי לגמרי, ולא במעמד נשגב, כמו בברית בין הבתרים?

בהמשך הפרשה אנו קוראים על אדם נוסף שה' מתגלה אליו כחום היום. הגר התועה במדבר, המתייאשת מחייה ומחיי בנה, שומעת לפתע את קולו של הקב"ה. ה' מבשר לה על הישועה, וזו אינה מאחרת לבוא – "ויפקח א-לקים את עיניה ותרא באר מים".

המדרש רואה את פקיחת העיניים הזו כדוגמא למשהו בסיסי יותר: "הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם" (ב"ר נ"ג, יד). הגר נמצאת במצב האנושי הרגיל של מבוכה ותעייה. נפילתה אל תוך הייאוש נובעת מעיוורון, שהרי באר המים נמצאת ממש לפניה. אולם הקב"ה ברחמיו מאיר את עיניה, ומציל אותה ברגע האחרון. וכך מסביר ה"שפת אמת" על הפרשה בשם סבו "חידושי הרי"ם" – "כי באמת, כל מה שהאדם צריך מוכן הדבר לפניו, רק שאינו רואה כל זמן שאין הקב"ה מאיר את עיניו".

נראה שעל-פי זה נוכל להבין גם את ישיבתו של אברהם "פתח האהל כחום היום". גם הוא ציפה לחסדו של ה' שיאיר את עיניו. אולם לא דומה המתנתו של אברהם להמתנתה של הגר. אברהם איננו יושב בחיבוק ידיים, הוא כל הזמן נתון בחיפוש. הוא איננו מסתתר בצל האהל, אלא יוצא החוצה אל השרב, שמא בתוך המדבר תבצבץ לו פתאום באר מים. הוא מאיר את עיניו לכל אדם שנקרה בדרכו "וירץ לקראתם מפתח האוהל", ולכן גם הקב"ה מאיר את עיניו "וירא אליו ה'". 

כבניו של אברהם, גם עלינו מוטלת החובה הזו שהיא זכות. אף בהיותנו נתונים במדבר הגשמי ו/או הרוחני, עלינו להאמין שבאר המים נמצאת שם, להתפלל לקב"ה שיפקח את עינינו לראותה, ולזכור שלשם כך נדרש מאיתנו לחפש  בכוחות עצמנו.

שבת שלום,

אורי מוגילבסקי ורונן כץ