לפרשת וירא
/ אודי שוורץ
"אתמר:
חסמה בקול והנהיגה בקול – רבי
יוחנן אמר חייב, וריש לקיש אמר
פטור. רבי יוחנן אמר חייב, עקימת
פיו הוי מעשה; ריש לקיש אמר פטור,
עקימת פיו לא הוי מעשה" (סנהדרין
סו:). מחלוקת
זו בין רבי יוחנן לריש לקיש, אשר
מופיעה כאן בהקשר של חיוב האדם
על איסורי 'לא תחסום שור בדישו'
וכלאי בהמה, מופיעה בעוד מספר
מקומות בש"ס. בבסיסן של
המחלוקות עומד הדיון ביכולתו של
האדם לבצע פעולות שונות ולעתים
אף להתחייב בעונשים שונים
באמצעות דיבור והשמעת קול. שיטתו
של רבי יוחנן נראית ברורה
והגיונית. במישור ההלכתי ברור
שיש לעקימת שפתיו של האדם כוח: כך
הדבר בנדרים, בהקדשות ובמקרים
נוספים. לעקימת השפתיים יש כוח
גם במישור הבין אישי, בשיפור, או
חלילה בפגיעה ביחסים שבין אדם
לחברו. שיטתו של ריש לקיש, לעומת
זאת, נראית ברורה הרבה פחות. גם
אם נטען שאין פעולה פיזית ממשית
בעקימת שפתיו של אדם, הרי ברור
שישנה משמעות מסוימת למוצא פי
האדם. הסבר
אפשרי לשיטתו של ריש לקיש ניתן
למצוא בהתנהגותו ובהליכותיו של
אברהם אבינו. בפרשיות לך-לך, וירא
וחיי-שרה, שאותן אנו קוראים
בשבועות אלה, מתמודד אברהם אבינו
עם מספר לא קטן של בעיות
וסיטואציות לא פשוטות. נדמה,
שאברהם שואף לפתור את בעיותיו
ומצוקותיו באמצעות יכולתו
המילולית המקורית והיעילה. את "המשבר
הכלכלי" עם לוט ("ולא
נשא אֹתם הארץ לשבת יחדו כי היה
רכושם רב" (י"ג, ו) ) פתר
אברהם במשא ומתן מילולי ("אם
השמאל ואימִנה ואם הימין
ואשמאילה" (שם, ט) ) עד
להשגת פשרה. אברהם מנצל את
כשרונו הרטורי גם בניסיונו
הנועז להציל את אנשי סדום. בדומה
לכך, כשנאלץ אברהם לרדת לגור בין
הגויים (בגרר ובמצרים1) הוא
השתמש בתרגילי לשון מפוכחים
בכדי להציל את חייו. ניכר כי
אברהם עשה שימוש מרובה בעקימת
פיו, והחשיב אותה למעשה חשוב
ומלא, כשיטת רבי יוחנן. עם
זאת, בשני מקומות בפרשת השבוע לא
מסתפק אברהם בדיבור בלבד, והוא
מבצע מעשה במקום או בנוסף
לדיבור. בתחילת הפרשה אברהם אמנם
משתמש בעקימת פיו כאשר הוא משכנע
את המלאכים שלא לעבור מעליו,
וכמו כן הוא מבקש משרה ללוש
ולעשות עוגות, אך בנוסף לכך הוא ממהר
ורץ בעצמו אל הבקר. בקיום
מצוות הכנסת אורחים, אברהם לא
מוכן להשתמש בעקימת פה כתחליף
למעשה. גם בסוף הפרשה, כאשר אברהם
מקבל את הציווי להעלות את בנו
יחידו לעולה, הוא איננו מחלק
תפקידים לנעריו בעקימת פה, אלא
משכים בעצמו בבוקר לחבוש את
חמורו, וכפי שמביא רש"י בשם
המדרש: "וישכם –נזדרז
למצווה... הוא בעצמו ולא ציווה
לאחד מעבדיו" (כ"ב, ג). אם כן,
נראה כי פעמים שאברהם אבינו
החשיב את עקימת פיו כמעשה,
ופעמים שלא הסתפק בה וניגש למעשה
בגופו ממש. נדמה
לי כי מהאמביוולנטיות הזו
שבהתנהגותו של אברהם נובעת
התשובה לשאלה שהוצגה לעיל על
שיטתו של ריש לקיש. ישנם מצבים
בהם די בעקימת פה כדי להרע או
להיטיב, ואין צורך בפעולה נוספת.
במצבים אלה תיחשב עקימת הפה
למעשה אף לדעת ריש לקיש, והוא
יודה בכך לשיטת רבי יוחנן. עם
זאת, בנוגע לקיום מצוות ולעשיית
דבר ה' אי-אפשר להסתפק בעקימת פה
אלא דרוש מעשה נוסף. בנקודה זו קל
יהיה להבחין בשיטתו הייחודית של
ריש לקיש. בעוד שבמצבים שהוזכרו
לעיל יחשיב ריש לקיש את עקימת
הפה למעשה, כשיטת רבי יוחנן,
כשמדובר בקיום מצוות ה' יטען ריש
לקיש שעקימת שפתיים לא שמה מעשה,
כיוון שיש צורך בפעולה ממשית
מעבר לכך. מהתבוננות זו במעשיו
של אברהם אבינו בראי מחלוקתם של
רבי יוחנן וריש לקיש נמצאנו
למדים מה גדולה החובה המוטלת
עלינו לשאוף תמיד למצוינות
ועשייה מקסימלית בעבודת ה' שלנו.
1 אמנם בין שני
המקרים ישנם הבדלים בטענות,
בטוענים אותן, בתגובתו של אברהם
לאחר חשיפת התרמית ובתגובתו של
הקב"ה, אך עם זאת נדמה לי כי רב
המשותף בין המקרים על השונה. |
