חלק א' -
אובייקטיביות וסובייקטיביות בספקות (או שמא "גברא וחפצא")
בעניין קבוע ופריש /
דֹב דניאל*
התנצלות:
כל מי שנודע לו על מאמר זה הזהיר
אותי שאני עשוי לאבד את מקומי
בישיבה בעקבותיו. למי שאיננו
יודע, מסופר שהרב עמיטל אמר פעם
שאם מישהו ייתן סברא לדין 'קבוע',
הוא יעיף אותו מן הישיבה. ברם,
לעניות דעתי, אי אפשר לומר באופן
כולל לגבי נושא שלם שהוא איננו
מובן ולהתעלם ממנו לגמרי. חשוב
מדי פעם לראות מה ניתן להבין
בתוך הנושא, ומהן בדיוק הבעיות.
בהתאם לכך, מאמר זה איננו מתיימר
להציג הסבר כולל שיפתור באורח
פלא את כל הקשיים הקיימים בנושא,
אלא רק להצביע על מוקדים שלדעתי
חשוב לשים לב אליהם תוך כדי
לימוד הנושא, ולהציג זווית
מסוימת של הנושא, שיכולה לשמש
נקודת מוצא להגדרת הבעיות הקשות
הנוגפות אותו. חלק א' - אובייקטיביות
וסובייקטיביות בספקות (או
שמא "גברא וחפצא")
המערך
הבסיסי
1.
איתא בכתובות (טו.):
כלל
זה קובע שדינו של הספק מושפע
ממקום הימצאו. אם הספק נמצא
ברחוב, מחוץ למקום מוצאו, הרי
שדינו נקבע על פי מעמד רוב
המקורות האפשריים שמהם הגיע. אך
אם נוצר הספק במקום מוצאו, אנו
מתייחסים לספק כספק שקול, ולא
מכריעים על פי הרוב. 2.
הגמרא בכתובות מסיקה על פי כלל
זה לגבי מעמדה של אישה שנבעלה על
ידי אדם אנונימי מעיר שרוב
תושביה כשרים:
כלומר:
אם האישה הלכה אל האיש והוא נשאר
קבוע במקומו, יש להתיחס לאפשרות
שהאיש היה פסול, אף על פי שרוב
אנשי העיר כשרים. ברם, אם האיש
הלך אל האישה, כלומר פרש ממקומו,
ניתן להניח, על סמך העובדה שרוב
אנשי העיר כשרים, שאף הוא כשר. 3.
הגמרא בנזיר (יא:-יב.) אומרת, שאם
שלח אדם את שלוחו לקדש אישה והוא
איננו יודע את מי קידש, אסור האדם
מספק בכל הנשים שבעולם, אף על פי
שרוב הנשים שבעולם אינן אסורות
עליו, ואין מתחשבים ברוב בגלל
דין קבוע. ואפילו אם קידש השליח
את האישה ברחוב, חוזרת האישה
לקביעותה ולכן קיים כאן דין קבוע.
התוספות מקשים מגמרא זו על
סוגייתנו: מדוע באישה שקידש די
בנימוק שהולכת הביתה וחוזרת
לקביעותה כדי להחשיבה כקבוע,
ואילו האיש שבעל את האישה בסוגיה
בכתובות נחשב לפריש כל עוד בעל
מחוץ לביתו? מתרצים התוספות
שבסוגיה בכתובות המעשה האוסר
היה הביאה, וזהו מעשה שנגמר, בעוד
שהאישה שקידש השליח היא מקור
לאיסור מתמשך, ולכן צריך להתייחס
למצבה גם לאחר שעת הקידושין. קושי ראשון
הבה
נעיין במקרה האחרון ונבחן את
הקשיים שבו. אם נקביל את הנידון
דנן למקרה של ט' חנויות, נגלה
שהמסקנות הפשוטות שתתקבלנה אינן
תואמות את דברי הגמרא או
הראשונים. ההגיון
הפשוט: כאשר
השליח מקדש את האישה הוא יוצר
לעצמו קבוצת איסור, היינו,
קרובותיה של האישה (כמו השוחט
שיוצר קבוצת בשר נבלה בעיר). כאשר
בא בעל האישה האנונימית לקדש
אישה אחרת, הוא צריך לשאול את
עצמו האם אישה זו באה מתוך קבוצת
הנשים שאסורות לו (קרובות אשתו)
או שמא מקבוצת שאר הנשים שמותרות
לו (כשם שאדם שמוצא חתיכת בשר
צריך לשאול את עצמו האם הבשר בא
מתוך חנות כשרה או מתוך חנות
מוכרת נבלות). היות שרוב הנשים
בעולם מותרות לו, נותרת השאלה
האם אישה זו קבועה או שמא היא
פרשה. התשובה לשאלה זו תלויה
בסיטואציה שבה מדובר: אם האדם
מצא את האישה וקידש אותה ברחוב,
הרי שהיא פרשה מן הרוב והיא
מותרת לו, ואילו כאשר הלך האיש
וקידשה בביתה, היא קבועה ולכן
צריך לחשוש שמא זו אחות אשתו. שיטת
התוספות:
בניגוד
להגיון הפשוט, על פיו צריך לקבוע
האם האישה שמקדש היא קבוע או
פריש (כמו שצריך לשאול האם הבשר
שאוכל הוא קבוע או פריש), תוספות
אומרים שצריך לקבוע דווקא האם
האישה המקודשת, שמהווה את מקור
האיסור, היא קבוע או פריש. שיטת
הרא"ש בנזיר:
הרא"ש
מרחיק לכת אף יותר. אנו הנחנו
ששאלת קבוע או פריש צריכה להישאל
כאשר האדם רוצה לאכול את הבשר. אך
כאן אומר הרא"ש, שברגע שקידש
השליח לאדם אישה אנונימית שהיא
קבועה, אנו צריכים לחשוש כאילו
חצי מן הנשים שבעולם מקודשות לו,
וממילא החצי השני אסור עליו.
מדוע נטו הראשונים מן ההגיון
הפשוט, כפי שהצגנו אותו לעיל? קושי שני
ר'
אלחנן וסרמן שואל בשיעוריו על
מסכת חולין (סימן כ"ב): כאשר
אנו מוצאים חתיכת בשר, מדוע אין
אנו חוששים שהוא קבוע? כלומר,
אולי אדם קנה בשר בחנות ולא ידע
מאיזו חנות קנה ואז נפלה לו
חתיכת הבשר, ולמרות שהמוצֵא חושב
שהיא פריש היא באמת כבר נקבעה
כקבוע? עונה
ר' אלחנן: משום שניתן להניח שרוב
האנשים שקונים בשר יודעים מנין
קנו את הבשר. לכאורה
התשובה המתבקשת היא תשובת בעל
השיטה ישנה (מובא בשטמ"ק
בכתובות שם):
כלומר,
ספק מוגדר על פי רמת הידיעה של
המסתפק לגביו, ולא שייך לשאול
האם אדם אחר כבר הסתפק בבשר זה.
דיני ספקות מתייחסים לצורה שבה
האדם המסתפק צריך לפעול על פי
ידיעותיו, ואינם יוצרים מעמד
עצמאי בחפץ. אך, כאמור, ר' אלחנן
לא הסביר כך, ויש להבין את שיטתו. קושי שלישי
מה
קובע אם ספק מסויים הוא בגדר
פריש או קבוע? מקום לידתו. אם
האדם הסתפק לגבי זהות הבשר עוד
בהיותו בחנות, הבשר הוא קבוע
משום שהספק נולד במקום קביעותו.
הבשר יישאר קבוע אפילו אם יקח
אותו הקונה לקצוות תבל. ברם, אם
לא נולד הספק עד שפרש הבשר ממקום
קביעותו, משום שהוא נמצא רק
ברחוב, הבשר ייחשב לפריש אף אם
יקנה לו האדם מקום קבוע בבית
הכנסת. כיצד
הגיע הבשר לרחוב? אם ישראל אחר
קנה את הבשר והעביר אותו הלאה,
הרי שהספק נולד בחנות. לעומת זאת,
אם עכבר גנב את הבשר והביא אותו
לרחוב, לא נולד הספק עד שהגיע
לידי האדם. יתירה
מזאת – על פי הגמרא בחולין, אף אם
נמצא הבשר בידי גוי, לידת הספק
מוגדרת ביחס לישראל בלבד, והרי
זה פריש. האחרונים נחלקו בהסבר
דין זה. רעק"א1 כתב שלמרות שכבר
הגוי הסתפק לגבי זהות הבשר,
עדיין לא עלה ספק הלכתי לגבי
הבשר משום שעבור הגוי אין משמעות
לשיקול ההלכתי. לכן, אף שהיה ספק
אצל הגוי בנוגע לבשר, ספק זה הוא
אקדמי ואין לו חשיבות בעולם
ההלכה. לעומתו הסביר ר' חיים[1],
שהסיבה שאין ספקו של הגוי נחשב
אצלנו כספק היא משום שהגוי אינו
נאמן. ר' אלחנן נוטה להסברו של
רעק"א מכוח שיטת הר"ן
בחולין (לג: באלפס, ד"ה ובנמצא):
מדברי הר"ן שם משמע, שאם ישראל
ראה שעכו"ם קונה את הבשר (ושניהם
אינם יודעים מהי זהות החנות),
הבשר איננו קבוע מדאורייתא. אילו
היה הדבר תלוי בנאמנות, הרי שהיה
הבשר קבוע משום שהישראל ראה את
מקום מוצאו. אלא, חייבים לומר
שמבחינה אובייקטיבית ספק אצל
הגוי איננו ספק, והיות שהגוי
הוציא את הבשר ממקום קביעותו
והישראל רק נתקל בו לאחר שפרש,
הבשר נחשב לפריש. קביעה
זו קשה אף היא: כיצד ייתכן שאם
קנה ישראל את הבשר במו ידיו
הריהו קבוע ואסור, ואילו אם הבשר
נקנה על-ידי הגוי שלידו, הריהו
פריש ומותר! יישוב
הקשיים
על
מנת להסביר את כל התפיסות
המוקשות שהעלינו עד כה יש להבין
את היסוד המחודש שעליו הן עומדות.
הנחת
היסוד הפשוטה, לדעתי, היא שדיני
ספקות הם בהגדרתם סובייקטיבים.
ספק הוא בהגדרה דבר סובייקטיבי,
שהרי כלפי שמיא זהותו של הבשר
ידועה, ורק האדם הוא שמסתפק בדבר.
על פי תפיסה זו, אין חפץ שמוטל
בספק נושא עמו זהות כלשהי, זולת
זו שנמצאת במוחו של המסתפק. כמו
כן, מקום לידת הספק הוא תמיד
המקום שבו נפגש האדם עם הספק
בפעם הראשונה. מן
המקורות שהצגתי בקצרה עולה
תמונה אחרת. הספק איננו
סובייקטיבי, אלא הוא מוגדר בחפצא.
לכן, כאשר גוי קונה בשר ממקום
קבוע, למרות שהישראל רואה את
הגוי ובמוחו של הישראל בשר זה
הוא קבוע, היות שהבשר עבר דרך
ידיו של הגוי הוא הופקע מהגדרת
קבוע בצורה אובייקטיבית. מכאן
גם מובנת תפיסתו של ר' אלחנן
וסרמן: גם אם בשר נמצא ברחוב,
עדיין יש מקום להסתפק בשאלה האם
הבשר הוא קבוע ממועד מוקדם יותר,
משום שהגדרת הבשר כקבוע לא תלויה
רק במוחו של המסתפק, אלא נמצאת
בבשר עצמו. ולבסוף,
תפיסה זו מסבירה את שיטת
הראשונים בגמרא בנזיר לגבי "האומר
לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם –
אסור בכל הנשים שבעולם". אילו
היינו מניחים שספקות נמצאים רק
במישור הסובייקטיבי, הגדרת
האישה כקבוע או פריש היתה תלויה
בשעה שבה הסתפק האדם, ונושא הספק
היה האישה שלגביה הוא מסתפק. על
פי תפיסה זו היינו תולים את
השאלה בקביעות המקומית של האישה
בשעת הנישואין. ברם,
אם תופסים אנו את מושג הספק
כהגדרה אובייקטיבית בחפצא, אז
כאשר אנו ניצבים בפני ספק, אנו
נדרשים לחקור אחר שרשיו, ומקום
לידת הספק איננו דווקא במקום
שנפגש האדם עם הספק אלא במקום
שהחפץ עצמו הוגדר כספק. על
פי התוספות מקום לידת הספק הוא
באישה המקודשת שלגבי זהותה אנו
מסתפקים, ורק בעקבות ספק זה אנו
מסתפקים האם קיים איסור גם לגבי
נשים אחרות בעולם. במקרה זה, מקום
לידת הספק איננו שלב כרונולוגי
קודם אלא שלב לוגי קודם. על
פי הרא"ש, לא רק שאנו מתחקים
אחר מקום לידת הספק הלוגי, אנו אף
מגלים את שרשיו הכרונולוגיים,
ועל מנת להגדיר קבוע או פריש
חוזרים אנו לתחילת האפיזודה. חלק ב' - סוגי הרוב
השונים
התוספות
מבדילים בין ביטול ברוב לבין דין
קבוע ופריש. ביטול ברוב מתרחש
כאשר ישנה תערובת היוצרת ישות
אחת שאין ניכר בה האיסור. לעומת
זאת, קבוע ופריש הם דינים
שמתייחסים למקרים שבהם האיסור
ידוע או ניכר. לשם הבהרה נוסיף
שההבדל בין פריש לבין ביטול ברוב
הוא, שביטול ברוב מכשיר אף את
החתיכה האסורה, בעוד שפריש לא
מכשיר את האסור, אלא מתבסס על
הסתברות סטטיסטית על מנת להניח
שהדבר שעומד לפנינו הוא היתר. ברם,
ה'ים של שלמה' שם (סימן כ"ג),
במקום להבדיל ולחצוץ בין דיני
קבוע ופריש לבין דיני ביטול ברוב,
משתמש במושג קבוע על מנת להסביר
דינים מסויימים בביטול:
רוב
הדברים בטלים ברוב, אך ישנם
דברים שמחמת חשיבותם, משום שהם
יחידה עצמאית חשובה, כגון בריה
או חתיכה הראויה להתכבד – אינם
בטלים. היש"ש מסביר שדברים אלו
אינם בטלים משום שהם כמו קבוע,
ולכן דינם כמחצה על מחצה. מבחינתנו,
הרי שזה בא ללמד ונמצא למד. מדברי
היש"ש משתמע, שהוא מבין את דין
קבוע כדין המונע ביטול בגלל
חשיבותו של פרט מסויים, בדומה
לדבר חשוב בתערובת. השוואה זו
דורשת הסבר. לא ניתן לומר
שחשיבות החתיכה האסורה משתנה
בהתאם למקום שבו נמצא הספק, שהרי
ההבדל בין קבוע ופריש איננו
בהרכב התערובת או במעמד האיסור,
ההבדל נובע ממקום העימות עם הספק.
צריך אם כן להסביר שקבוע מבוסס
על חשיבות הפרט הנובעת לא מזהותם
של מרכיבי הקבוצה אלא מהבדל
בנקודת המבט. לדעתנו, ההבדל בין
קבוע לפריש הוא בכך, שבפריש
נקודת המבט מאפשרת להסתכל על
הקבוצה כאחת, ואילו במצב של קבוע
נקודת המבט שלנו איננה מאפשרת
להסתכל על הקבוצה בלי להתייחס
לכל האפשרויות שיוצרים הפרטים. לשם
המחשה נשתמש במקרה הקלאסי, שהוא
למעשה המקור לדין רוב – רוב בבית
דין. כאשר 40 דיינים פוסקים לחובה
ו31- פוסקים לזכות, התורה אומרת
שֶמטין את הדין אחרי הרוב. ברם,
האם נאמר שרק 40 דיינים פסקו את
הדין? כלל וכלל לא. ההלכה דורשת,
כדי לחייב בדיני נפשות, שכל אחד
מהדיינים שבבית הדין יכריע –
בין אם לזכות או לחובה, ומכאן
עולה שכל חכמי בית הדין שותפים
בפסיקה ולא רק הצד המנצח. המיעוט
הוא חלק אינטגרלי מבית הדין. כך
מצד אחד, פסקוֹ של בית הדין הוא
לחובה, וזהו פסק אחד מאוחד, שנקבע
על פי דעת הרוב בבית דין. ברם, אם
נבחר דיין באופן שרירותי, לא
נוכל לקבוע שהוא פָסק לחובה,
שהרי ישנם דיינים שפסקו לזכות.
במבט על – בית הדין פסק לחובה, אך
לגבי כל דיין אי אפשר להתעלם מן
האפשרות שהוא פסק לזכות. כך
גם בענייננו, המצב אמנם איננו
זהה אך מקביל. כאשר מדובר בפריש,
מדובר בתוצר של הקבוצה, ולכן
ניתן להגדיר אותו על פי כלל
הקבוצה. היות שרוב החנויות כשרות,
ניתן להכליל ולומר שהחנויות
ככלל הן כשרות, ולכן בשר שיצא מהן
הוא בשר כשר. ברם, אם ניכנס לתוך
הקבוצה ונבחן חנות אחת, לא נוכל
להתעלם מן האפשרות שחנות זו
איננה כשרה, שהרי ידוע שישנן
חנויות כשרות וישנן חנויות
שאינן כשרות. מכאן
מובן כיצד דין רוב בחנויות דומה
לדין ביטול ברוב. כשם שבביטול
ברוב אפשר להתייחס למכלול
והפרטים בטלים בתוכו, כך במסגרת
איסור שאיננו בתערובת, כאשר המבט
הוא מבט מבחוץ על הכלל, ניתן
להתייחס לקבוצה כאל מכלול בעל
הגדרה אחידה ולהתעלם מן הפרטים.
ברם, כאשר מסתכלים מבפנים על פרט
בקבוצה, לא ניתן להתעלם מכל
האפשרויות הטמונות בתוכה, ויש
לחשוש במידה שווה גם למיעוט,
ומכאן – "כל קבוע כמחצה על
מחצה דמי".
* תודתי
נתונה לר' אלחנן וסרמן ולחברי
שמעון עקיבא שטרן, שעזרו לי רבות
בהכנת מאמר זה (אך האחריות לכל
דבר מפוקפק במאמר מוטלת על קוצר
דעתי). תודת
המערכת נתונה לדֹב, שלבקשתנו כתב
את המאמר בדקה ה90-, מה שכלל לא פגע
באיכותו. בהזדמנות זו אנו פונים
לכל המושכים בקסת בקרב בית-מדרשנו,
שלא יחשׂכו מהציבור את פירות
עמלם! [1] דבריו הובאו
בשיעורי ר' אלחנן הנ"ל.
|
