ברי ושמא / משה גרוס
המשנה
(יב:) דנה במקרה שבו הבעל לא מצא
בתולים לאשתו. האישה טוענת שהיא
נאנסה אחרי האירוסין ולכן חיוב
הכתובה עדיין קיים. מנגד טוען
הבעל שהיא נבעלה עוד לפני
האירוסין, ומכיון שהוא נשאה
בחזקת בתולה – מקחו היה מקח טעות,
ועל-כן הוא רוצה להפסידה כתובתה[1].
רבן גמליאל ורבי אלעזר פוסקים
שהאישה נאמנת, ולעומתם רבי יהושע
פוסק שהבעל נאמן עד שתביא האישה
ראיה לדבריה. הגמרא
בשלב ראשון משווה את מחלוקתם
למחלוקת האמוראים בענין 'ברי
ושמא'. המחלוקת היא לגבי מקרה שבו
אחד תובע את חבירו: 'מנה לי בידך',
והנתבע משיב: 'איני יודע'. רב
יהודה ורב הונא סוברים שהנתבע
חייב לשלם, ואילו רב נחמן ורבי
יוחנן סוברים שפטור. הגמרא מבארת
את מחלוקתם: התובע טוען טענת ברי
(טענה ודאית) – מנה לי בידך,
ומנגד הנתבע טוען טענת שמא (טענה
מסופקת) – איני יודע. לפיכך
מחלוקת האמוראים היא האם ברי
עדיף וניתן להתבסס עליו כדי
להוציא ממון מהמוחזק, או שגם כאן
תקף הכלל 'העמד ממון על חזקתו',
ואין בכוחה של טענת ברי להוציא
ממון. על
פי הצעת הגמרא, אם כן, זוהי גם
המחלוקת במשנתנו: רבן גמליאל
ורבי אליעזר סוברים שברי ושמא
ברי עדיף, ולכן טענת הברי של
האישה (שנאנסה אחרי האירוסין)
גוברת על טענת השמא של הבעל (שמא
נבעלה לפני האירוסין). לעומת זאת
רבי יהושע סובר שלא ניתן להוציא
ממון מהאישה באמצעות טענת ברי[2]. יש
לברר מהו יסוד המחלוקת בענין ברי
ושמא: 1.
בבבא-קמא (מו.) אומרת הגמרא: "אמר
רב יהודה אמר שמואל: ... אבל חכמים
אומרים זה כלל גדול בדין – 'המוציא
מחבירו עליו הראיה'... דאפילו
ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא –
המוציא מחבירו עליו הראיה".
מדברי הגמרא עולה, שלדעת חכמים
ניתן להוציא ממון אך ורק באמצעות
ראיות, וזהו הנימוק לכך שטענת
ברי איננה גוברת על טענת שמא. לפי
כיוון זה יש להסביר, שהמחלוקת
בענין ברי ושמא היא מחלוקת
עקרונית – האם ניתן להוציא ממון
בכוח טענות גרידא, או שלא די בכך,
וכדי להוציא ממון יש צורך בראיות. 2.
אמנם, ניתן אולי להבין שגם לדעת
חכמים אפשר להוציא ממון מכוח
טענה בלבד וללא ראיות, אלא
שאפשרות זו מצטמצמת למקרה שבו
טענת הברי עומדת לעצמה, ואילו
אצלנו עומדת מול טענת הברי טענת
שמא ומערערת את כוחה. אם נקבל
הבנה זו, ניתן להציע הסבר נוסף
למחלוקת אצלנו. על פי הסבר זה,
המחלוקת היא במעמד טענת שמא: האם
היא נחשבת לטענה ברמה כלשהי, ואז
יש בכוחה לפגוע במעמדה של טענת
הברי, או שטענת שמא כלל איננה
טענה, וממילא טענת הברי עומדת
לבדה, ומכוחה ניתן להוציא ממון. מסתבר
שבשאלה זו נחלקו הרמב"ם והראב"ד.
הרמב"ם פוסק בהלכות שכירות:
הרמב"ם
כאן קובע, שכשם שנשבעים על טענת
שמא כך נשבעים גם על טענת קטן.
מעצם ההשוואה שעורך הרמב"ם
בין טענת קטן לטענת שמא נראה
שהוא סובר שטענת שמא לאו כלום
היא. ואכן, כך עולה גם מדבריו
בהלכות טוען ונטען בענין שבועה
על פי טענת קטן (פ"ה ה"ט):
"...הרי זה נשבע שבועת השומרים
לפי שאינו נשבע מחמת הטענה",
כלומר – אין צורך בטענה כדי
לחייב בשבועת השומרים, ולכן
השומר יתחייב בשבועה גם על-פי
טענת קטן או על-פי טענת שמא, אשר
אינן נחשבות כלל לטענות. הראב"ד
(בהל' שכירות שם) משיג על כך, והוא
תמה כיצד ניתן לחייב בשבועה על
פי טענת קטן. ויש לשאול – הרי גם
הראב"ד ודאי מודה שהמחייב
הרגיל של שבועת השומרים הוא טענת
שמא, ובמה היא עדיפה על טענת קטן?
על כרחנו יש לומר, שהראב"ד
מחלק בין טענת קטן שהיא כלל
איננה טענה, לבין טענת שמא שהיא
אמנם לא טענה חזקה אך מכל מקום יש
לה משמעות מסוימת. 3.
התוספות בבבא מציעא (צז: ד"ה
"רב הונא") מצמצמים את דעת
רב יהודה – הסובר שברי עדיף – רק
למקרה של 'ברי טוב' ו'שמא גרוע':
ברי טוב – כאשר טענת הברי יכולה
להיות מוכחשת על-ידי הנתבע, ואם-כן
התובע בטענתו מסתכן בכך שהנתבע
יסתור את דבריו; שמא גרוע –
במקרה שבו לא היתה לנתבע מניעה
מציאותית לדעת בוודאות מהו המצב.
דוגמא לכך היא המקרה שבו נחלקו
האמוראים: 'מנה לי בידך והלה טוען
איני יודע'. הנתבע אמור היה לדעת
האם באמת הוא חייב לתובע או לא –
ולכן טענת השמא שלו גרועה,
ומאידך – התובע מניח שהנתבע אכן
יודע האם הוא חייב או לא, ולכן
טענתו היא טענת ברי טובה. במקרה
כזה סובר רב יהודה שברי עדיף.
לעומת זאת בסוגייתנו לא היתה
לבעל כל אפשרות לדעת מתי נבעלה
אשתו, כך שטענת השמא שלו היא טענה
טובה, וכן אין ביכולתו להכחיש את
טענת אשתו באופן וודאי, דבר
המחליש את טענת הברי שלה. זהו, אם
כן, מקרה של שמא טוב וברי גרוע,
שבו גם רב יהודה יודה שאין
עדיפות לטענת הברי[3]. ניתן
לבאר חילוק זה של תוספות בכמה
כיוונים: א.
בפשטות יש לומר, שבמקרה של ברי
גרוע הנאמנות של טוען טענת הברי
נחלשת ויש חשש מסוים לשקר, ולכן
הברי אינו עדיף (כך עולה מתוספות
בב"ק מו. ד"ה "דאפילו"). ב.
ניתן להציע ששמא גרוע מאפשר לבית-הדין
לבוא אל הנתבע בטענות. כלומר,
במקום שבו לא היתה לנתבע אפשרות
לדעת, בית-הדין אינו יכול לבוא
אליו בטענות, אך מאחר שהוא יכול
היה לדעת, עמדתו נחלשת ויש בכוחו
של בית הדין לחייבו. ג.
הראב"ן (עמ' רפט ד"ה "ועוד
הקשה הא דאמרינן") טוען ששמא
גרוע פוגע במוחזקות של הנתבע:
כיוון שהיה יכול לדעת ואף על פי
כן הוא אינו טוען טענה ודאית אלא
שמא, המוחזקות שלו נפגמת. דבר זה
מאפשר לטענת הברי להוציא ממנו את
הממון, אף שאין בכוחה להוציא
מידי מוחזקות מלאה. זהו ההסבר
לדעת רבן גמליאל. רבי יהושע יכול
לחלוק על כך באחת משתי אפשרויות: 1.
טענת השמא אינה פוגעת במוחזקות
של הנתבע. 2. גם
אם המוחזקות נפגעת, היא עדיין
קיימת ברמה נמוכה, ודי בכך כדי
למנוע מטענת הברי להוציא את
הממון מחזקתו.
[1] בנוגע לשאלה
האם אכן יש כאן מקח טעות ממש,
ישנה מחלוקת אמוראים (יא:). רבא
סובר שאמנם זהו מקח טעות והיא
מפסידה את כתובתה לגמרי, ואילו
רב ששת סובר שהיא מפסידה רק מנה
מתוך הכתובה, והמנה השני נשאר
בידה, כמו בכל כתובת בעולה. [2] העֲמדה זו
מצמצמת את שיטתו של רבן גמליאל
אך ורק למקרה של ברי ושמא, ומשתמע
שהוא לא יסבור כך במקרה של ברי
וברי. ואמנם כך נאמר בגמרא
במפורש (טז.). כמו כן, בפשטות ניתן
להסיק מכאן שגם בשמא ושמא יסבור
רבן גמליאל שהאישה איננה נאמנת. [3] תוספות שם
נדחקים בנקודה זו, שהרי הגמרא
שלנו מבססת את דעתו של רבן
גמליאל על שיטתו של רב יהודה,
ואילו לפי תוספות רב יהודה כלל
לא יסבור פה שברי עדיף, עיי"ש.
|
