קים ליה
בדרבה מיניה / איתן אדרעי
קים ליה בדרבה
מיניה / איתן אדרעי
אדם
העושה מעשה אחד, האמור לחייב
אותו גם במיתה וגם בממון – נפטר
מהתשלומים. כלל זה מופיע במקומות
רבים בש"ס. להלן שתי דוגמאות: א.
המשנה בכתובות (לו:) אומרת: "
הבא על בתו, על בת בתו, על בת בנו...
אין להן קנס מפני שמתחייב בנפשו,
שמיתתן בידי בית דין, וכל
המתחייב בנפשו אין משלם ממון
שנאמר: 'ואם לא יהיה אסון ענוש
יענש'". ב.
בדומה לכך מבואר במשנה בבבא קמא (לד:)
"...והוא שהדליק את הגדיש בשבת
פטור (מתשלומין), מפני שהוא
מתחייב בנפשו". ישנן
שתי הבנות מרכזיות בהסבר הפטור
מתשלומים מדין "קים ליה בדרבה
מיניה": דין
במעשה, דהיינו – כאשר אדם עובר
עבירה חמורה ועבירה קלה באותו
מעשה, המעשה מוגדר לפי העבירה
היותר דומיננטית וחמורה. לכן,
במקרה שראובן רצח את שמעון
ובאותה פעולה קרע את חולצתו,
המעשה של ראובן מוגדר כרצח,
וממילא הדיון לגבי החולצה כלל לא
יעלה על הפרק. הפטור
נובע מחולשה של בית הדין, וכלשון
רש"י: "אפילו במקום מיתה נמי
רמו תשלומין עליה... אלא שאין כח
בבית דין לעונשו שתים" (בבא-מציעא
צא. ד"ה "רבא אמר"). לפי
הבנה זו, מצד הדין אותו אדם חייב
גם תשלומים וגם מיתה, אלא שלבית
הדין אין את היכולת לחייב את
האדם על אותו מעשה גם בעונש מיתה
וגם בתשלום ממוני. נפקא-מינה
בין ההבנות תהיה, למשל, בשאלה האם
האדם הנפטר מהתשלומים מדין קלב"מ
צריך לשלם כדי לצאת ידי שמים.
אם הפטור הוא כבר בהגדרת המעשה,
מסתבר שהאדם פטור מתשלומים אף
בדיני שמים, שהרי החיוב הממוני
כלל לא נוצר. ואמנם, כך מובא
בחידושי הר"ן בשם ר' דוד (סנהדרין
עב. ד"ה "אהדרינהו").
לעומת זאת, אם הפטור נובע מחולשה
של בית הדין, הרי שמצד הדין האדם
חייב גם בתשלומים, והבעיה היא רק
ביכולתו של בית הדין לבצע את
השלב הסופי של גביית החוב,
וממילא ברור שאותו אדם צריך לשלם
כדי לצאת ידי שמים[1].
ואמנם רש"י בנוגע לשאלה זו
הולך לשיטתו, וז"ל: "אבל ידי
שמים לא יצא עד שישלם" (שם). "קים ליה
בדרבה מיניה" בשוגג
הגמרא
בכתובות (לה.) מביאה את דברי תנא
דבי חזקיה, המחדש שגם במקרים בהם
העבירה החמורה נעשתה בשוגג,
ובפועל האדם לא יתחייב מיתה – אף
על פי כן הוא ייפטר מתשלומים. תנא
דבי חזקיה לומד את חידושו בהיקש:
כלומר,
כשם שמזיק ממון חברו חייב תמיד –
ואפילו בשוגג, כך הורג אדם פטור
תמיד מתשלומים נלווים, ואפילו
אם הרג בשוגג. דין זה נלמד מהיקש
בין שני חלקי הפסוק מספר ויקרא:
"מכה בהמה ישלמנה (בין בשוגג
ובין במזיד) ומכה אדם יומת (ולא
ישלם, בין בשוגג בין במזיד)" (כ"ד,
יח). נראה
שלימוד זה בעייתי בשתי רמות: 1.
מצד הקשר הלוגי בין הדין המתחדש
בהיקש ובין גוף ההיקש; 2. מצד
הסברא. ברמת
ההיקש עצמו קיימת בעיה: הסיבה
שמכה בהמה תמיד משלם ואפילו אם
הוא שוגג, נובעת מהכלל 'אדם מועד
לעולם', כלל הקיים רק בדיני
נזיקין. ואם כן, אין שום קשר
הגיוני בין העובדה שמכה בהמה
תמיד משלם, ובין הדין שאותו אנו
באים לחדש, שהורג אדם תמיד פטור
מלשלם. כיוון שכך, מה המקום להקיש
בין שני עניינים אלה[2]?
ההיקש הנ"ל נראה קשה אף יותר
לאור העובדה שהדין בשני המקרים
הוא הפוך: מכה בהמה תמיד חייב,
ומשם לומדים שמכה אדם תמיד פטור. מצד
הסברא ישנו קושי לפי שתי ההבנות
שהצענו לעיל בדין קלב"מ. אם
נקבל את הסברא לפיה אין כוח לבית
דין להענישו בשני עונשים (רש"י)
– הקושי ברור, שהרי במקרה שלנו
הוא שוגג ואיננו נענש בפועל
בדיני נפשות, ואם כן מה מונע מבית
הדין לגבות ממנו תשלומים? מצד
שני, אם נקבל את הסברא הקובעת
שהפטור הוא ברמת המעשה – אין שום
צורך בלימודו של תנא דבי חזקיה.
שהרי, גם אם אדם רצח בשוגג, המעשה
יוגדר כהריגה בדיוק באותה מידה
כמו אצל רוצח במזיד. ה"תיק"
שיפתח בית הדין יהיה תיק של דיני
נפשות, ואילו דיני הממונות
שבמעשה כלל לא יעלו לדיון. אמנם
בשלב הסופי של המשפט הוא יהיה
פטור גם מדיני נפשות – שהרי הוא
שוגג, אך בשלב הראשוני טרם הדיון
בבי"ד המעשה עצמו הוא אותו
מעשה בין אם מדובר ברוצח בשוגג
או במזיד. ננסה
לעמוד על משמעות ההיקש, ומתוך כך
נציע פתרון לבעיות אלה. 'אדם מועד
לעולם'
כלל
זה נאמר רק בדיני ממונות, וכאמור,
הוא העומד מאחורי דברי תנא דבי
חזקיה: "מה מכה בהמה לא חלקתָ
בו בין בשוגג בין במזיד... לחייבו
ממון". לאור
הקדמה זו נחזור לדין קלב"מ.
כאשר אדם מתחייב מיתה ותשלומים
באותה פעולה, חיוב התשלומים הוא
ודאי חיוב ממוני הנידון על-פי
כללי דיני ממונות. אולם, מה בנוגע
לחיוב המיתה? כאן אין זה כל כך
פשוט לקבוע שהחיוב נידון על-פי
כללים של דיני נפשות. שהרי, אם
בית הדין יפסוק שהאדם חייב מיתה,
ממילא הוא פטור מתשלומים, ואם כן
הדיון בבית הדין לגבי העבירה
החמורה אינו בגדר דיני נפשות
בלבד אלא יש לו השפעה גם על דיני
ממונות. כיוון שכן, יש לברר באלו
כללים נשתמש כדי לפסוק את הדין
במקרה זה: האם נעבוד בכלים של
דיני ממונות או דיני נפשות? נראה
שההגיון מורה לנקוט דרך זו: כאשר
בי"ד באים לדון בחוב הממוני,
הם ידונו על-פי הכללים של דיני
ממונות גם את חיוב המיתה. נדגים
זאת על-ידי המקרה שהבאנו לעיל:
כאשר בי"ד דנים האם הרוצח חייב
לשלם על החולצה שקרע, ברגע זה
מבחינתם גם מעשה הרצח עצמו נחשב
לדיני ממונות, שכן יש לו השפעה על
הדיון ביחס לחיוב התשלום על
החולצה, כנ"ל. לכן, אפילו אם
הרצח היה בשוגג, הרי בשלב הדיון
לגבי החולצה הוא מוגדר כדיני
ממונות, ואפשר להפעיל עליו את
הכלל: 'אדם מועד לעולם', ולראות את
האדם כחייב מיתה. אמנם ברור
שבשלב השני, כאשר בי"ד יעברו
לדון את הרוצח בדיני נפשות, הוא
יהיה פטור – שכן הוא שוגג, והכלל
'אדם מועד לעולם' לא קיים בדיני
נפשות. כעת
ניתן להבין את דינו של תנא דבי
חזקיה – הקובע שהפטור מתשלומים
מדין קלב"מ קיים גם ברוצח
בשוגג – גם על פי הבנת רש"י
בקלב"מ, שאין כח לבי"ד
לחייבו בשני עונשים. שכן, כאשר בי"ד
דנים בחוב הממוני, הם רואים את
האדם כחייב גם על הרצח (מדין 'אדם
מועד לעולם'), וממילא פוטרים אותו
מדיני ממונות (שהרי אין כוח לבי"ד
לעונשו בשניהם). ומכל מקום ברור
שבסופו של דבר הוא ייפטר גם
מדיני נפשות, שהרי הוא שוגג. לענ"ד,
זה בדיוק מה שההיקש בא ללמדנו.
דהיינו – הכלל: 'אדם מועד לעולם',
השייך לעולם של דיני ממונות –
"מכה בהמה ישלמנה", מופעל
לפעמים גם במקרה של "מכה אדם",
וזאת כאשר נוצר שילוב של דיני
נפשות ודיני ממונות. מכאן ברור
הקשר הלוגי העומד בבסיס ההיקש,
שכן הפטור של "מכה אדם יומת"
(ואפילו בשוגג לא ישלם) נובע
מאותו הכלל היוצר את החיוב ב"מכה
בהמה ישלמנה" בין בשוגג בין
במזיד, דהיינו – 'אדם מועד לעולם'[3].
הסברנו
עד כה את ההגיון העומד מאחורי
ההיקש: הדין העומד ביסודה של
ההלכה שבתחילת הפסוק ("מכה
בהמה ישלמנה" – אדם מועד
לעולם), מיושם גם בסופו של הפסוק
("מכה אדם יומת"), ומכאן
למדנו שיש קלב"מ גם בשוגג. על
ידי הצגת ההיקש בצורה זו, פתרנו
את הבעיה הראשונה שהעלנו לגבי
הקשר הלוגי בין מקור הלימוד ("מכה
בהמה ישלמנה") ובין הדין הנלמד
(קלב"מ בשוגג). כמו כן הבנו לפי
סברת רש"י (שהפטור של קלב"מ
מבוסס על חוסר היכולת של בי"ד
לחייב בשני עונשים על מעשה אחד),
מדוע יש קלב"מ גם בשוגג, אף על
פי שבפועל אין בעיה מצד הגביה
שכן האדם פטור ממיתה. נותר לנו
עוד להסביר על פי ההבנה שהפטור
הוא ברמת המעשה, מה הצורך בלימוד
מיוחד על מנת לחדש דין קלב"מ
בשוגג, כפי שביארנו לעיל. אולם,
לפני שנשלים את התמונה, נראה
שלדרך שהצענו יש מקבילות בש"ס.
"אין
הולכים בממון אחר הרוב"
בעל
ההפלאה בחידושיו על מסכת כתובות (טו:
ד"ה "תימה") מעלה מספר
קושיות מסוגיות שונות: ידוע
הדין, שמוציא שם רע משלם לאבי
הנערה מאה כסף. במקרה שבו הנערה
יתומה, נחלקו האמוראים (כתובות
מד:) האם חייב לשלם קנס לנערה,
ולדעת רבי יוסי בר חנינא פטור
מלשלם, ורק כשהאב בחיים חייב.
מיהו האב? זהות האם ידועה לנו
מכיוון שיש עדים שראו את הלידה,
אבל איך נדע בוודאות שבעלה של
האם הוא אמנם האב? כמובן, בדרך
כלל אנו מסתמכים על הכלל ש'רוב
בעילות אחר הבעל' וקובעים שהבעל
הוא האב. אלא שלענייננו נשאלת
השאלה: הרי אין הולכים בממון אחר
הרוב[4],
ואם כן כיצד מחייבים מוציא שם רע
לשלם על סמך אותו הרוב (ומדוע אין
חוששים למיעוט שעל-פיו היא יתומה)? במקרה
ששומר שכר קיבל שור לשמור ונגנב
השור, חייב לשלם. כיצד ניתן
לחייבו, והרי ייתכן שהשור היה
טריפה ואינו שווה כסף? ואמנם, רוב
בהמות אינן טריפות, אך מדוע לא
נאמר גם כאן שאין הולכים בממון
אחר הרוב? במקרה
שתינוק מת לאחר שלושים יום
מלידתו, האב חייב בפדיון הבן. שוב
קשה, הרי ייתכן שתינוק זה שייך
למיעוט תינוקות שהם טריפות, ואין
הולכים בממון אחר הרוב? כתשובה
לכל השאלות האלה עונה בעל ההפלאה,
שבמקרים הנ"ל הרוב הינו בעל
השפעה לא רק לדיני ממונות אלא אף
לתחומים נוספים: 'רוב בעילות אחר
הבעל' משמש גם לזיהוי האב על מנת
לחייב את הבת בדין "מכה אביו
ואמו מות יומת"; כמו כן, 'רוב
בהמות אינן טריפות' מאפשר לנו
לאכול את השור (גם כשאין אפשרות
לבדוק); בדומה לכך, 'רוב בני אדם
אינם טריפות' הוא הסיבה שההורג
את התינוק חייב מיתה. מכיוון
שבכל המקרים הנ"ל מעורבים גם
דיני איסורים –שלגביהם ניתן
לסמוך על רוב, אפשר להשתמש ברוב
הזה אפילו לדיני ממונות[5].
ובדומה לזה אצלנו, הכלל: 'אדם
מועד לעולם', שנאמר במקור בדיני
ממונות, ישפיע גם על דיני נפשות[6]. יישוב
הסוגיות
כאמור,
קושיה אחת נותרה עדיין ללא יישוב:
על פי ההבנה שקלב"מ פוטר
מתשלומים ברמת המעשה, מדוע יש
צורך בלימוד של תנא דבי חזקיה,
הרי גם ללא ההיקש היינו מסווגים
את המעשה כדיני נפשות, וממילא
פוטרים מתשלומים (כפי שביארנו
לעיל)? על
מנת להתמודד עם בעיה זו נוכיח,
שאכן הלימוד של תנא דבי חזקיה
אינו מקובל על כל הדעות, והצורך
בו תלוי במחלוקת אמוראים. ואכן,
נראה שאמוראים אלה חולקים
בסברות שהוצעו לעיל להבנת הפטור
בקלב"מ, כמבואר להלן. יש
להקדים ולציין, שעד כה עסקנו רק
בקלב"מ מסוג מסויים – 'מיתה
וממון', אך הגמרא דנה בוריאציות
נוספות של קלב"מ: 1. 'מלקות
וממון' – כלומר, מעשה אחד האמור
לחייב את האדם הן במלקות והן
בעונש ממוני; 2. 'מיתה ומלקות' –
כאשר המעשה אמור לגרום לחיוב
מיתה ולחיוב מלקות כאחד. במהלך
הדברים נתייחס גם למקרים אלה. רב
דימי במסכת כתובות (לד:) מביא
מחלוקת בין ריש לקיש לרבי יוחנן.
לדעת רבי יוחנן חייבי מיתות
שוגגים חייבים בתשלומים (אין קלב"מ
בשוגג), ואילו לדעת ריש לקיש
פטורים (יש קלב"מ בשוגג). רב
דימי מנמק את טעמו של ריש לקיש:
"כיוון דאילו אתרו ביה פטור,
כי לא אתרו ביה נמי פטור",
כלומר: כיוון שבמזיד פטור
מתשלומים, כך גם בשוגג. יש להבין
את טעם הדבר. נראה שלאור הסברא
שהפטור בקלב"מ הוא ברמת המעשה,
הפטור בשוגג מקביל לחלוטין
לפטור במזיד, ומכאן מובן שכשם
שבמזיד פטור, שכן המעשה מוגדר
כדיני נפשות, כך גם בשוגג יהיה
פטור, ואלו בדיוק דברי רב דימי. הגמרא
מקשה על רב דימי מדברי תנא דבי
חזקיה, שעל פיהם ברור שלכולי
עלמא יש קלב"מ גם בשוגג, ולא
ייתכן שנחלקו בכך האמוראים. בשלב
זה מביאה הגמרא את דעת רבין,
הטוען שריש לקיש ורבי יוחנן
מסכימים שיש קלב"מ ב'מיתה
וממון' אפילו בשוגג, וחולקים רק
לגבי קלב"מ ב'מלקות וממון'
בשוגג[7].
בניגוד לרב דימי, רבין מסתמך על
תנא דבי חזקיה, וכנראה שהוא מבין
את קלב"מ על-פי סברת רש"י,
שהפטור הוא מצד כוח בי"ד.
ואילו רב דימי, המסביר את דין קלב"מ
כפטור ברמת המעשה, באמת לא הזדקק
לתנא דבי חזקיה. 'מיתה
ומלקות'
עתה
נתייחס בקצרה לוריאציה אחרת של
קלב"מ. האם
גם קלב"מ מסוג: 'מיתה ומלקות'
יפטור ממלקות אף בשוגג? הדבר
תלוי בהבנות הבסיסיות של הפטור
בשוגג: לדעת רב דימי, מסתבר שאין
הבדל בין מקרה שבו החיוב המשני
הינו חיוב של ממון או של מלקות,
שהרי בכל מקרה המעשה יוגדר כ'דיני
נפשות', וכך האדם ייפטר מהחיוב
המשני. אך לשיטת רבין הרי ברור,
שכל הפטור בשוגג נובע מדינו של
תנא דבי חזקיה, המתבסס על הכלל 'אדם
מועד לעולם' – שהוא כלל בדיני
ממונות בלבד, לכן לא שייך לומר
קלב"מ ב'מיתה ומלקות' בשוגג. ואכן,
בגמרא בחולין (פא:) אומר רב דימי,
שרבי יוחנן וריש לקיש חולקים גם
במקרה של 'מיתה ומלקות' בשוגג.
דעת רבין לגבי 'מיתה ומלקות'
בשוגג לא ידועה לנו, אך נוכל לברר
אותה דרך פסיקת הרמב"ם: לגבי 'מלקות
וממון' פסק הרמב"ם שלא אומרים
קלב"מ בשוגג (הל' נערה בתולה פ"א
הי"א), ואילו במקרה של 'מיתה
וממון' אומרים קלב"מ אפילו
בשוגג (שם הי"ג). לפי זה מבואר,
שהרמב"ם פסק כרבי יוחנן על-פי
רבין, דהיינו, שרבי יוחנן מקבל את
ההיקש של תנא דבי חזקיה. אף על פי
כן, לגבי 'מיתה ומלקות' פסק הרמב"ם
שלא אומרים קלב"מ בשוגג (הל'
שחיטה פי"ב ה"ז), ומוכח מכאן
שלדעת הרמב"ם, רבין לא מקבל את
ההיקש של תנא דבי חזקיה לגבי 'מיתה
ומלקות', כפי שטענּו.
[1] המהרש"ל
סובר שיש על האדם חובה לשלם כדי
לצאת ידי שמים, אך חובה זו מתבטלת
לאחר שמבצעים בו את העונש החמור
מבין השנים. הקצות בסימן כ"ח
מביא את דבריו ומתקשה בהם מצד
הסברא. מקובל להסביר את המהרש"ל
על-פי הבנה מחודשת בדין קלב"מ,
העולה מדברי הרמב"ן בתחילת
מסכת מכות: "דכל מקום דהוי קלב"מ,
כמאן דמקיים כולה מלתא הוי".
ביאור הדברים: כאשר מבצעים באדם
את העונש החמור – הוא בעצם קיבל
גם את העונש הקל, הנכלל בתוכו.
לפי זה מובנת סברת המהרש"ל:
אמנם יש חובה על האדם לצאת ידי
שמים, אך לאחר שביצעו בו את עונש
המוות, נחשב הדבר כאילו כבר שילם,
ואם כן פטור אפילו בדיני שמים (וכך
מבואר בקובץ שיעורים, כתובות, סי'
צ"ג). [2] שאלה זו נשאלת
בהנחה שהיקש איננו לימוד סתמי
הנובע מהעובדה שדינים מסוימים
נכתבו בסמיכות, אלא ישנה סיבה
בגללה הם נכתבו בצורה זו. ייתכן
שהנחה זו תלויה בהבנת דרך הלימוד
בהיקש בפרט ובי"ג מידות בכלל:
אם המידות הן כלים בעזרתם אנו
חושפים ומבררים את רצון התורה,
אזי לא צריך להיות קשר בין
הדינים המוקשים, ועצם העובדה
שנכתבו בסמיכות מאפשרת לנו
ללמוד מאחד לשני, בהנחה שלזה
התכוונה התורה כאשר היא הסמיכה
אותם. לעומת זאת, אם מדובר בכלים
יוצרים שבעזרתם נוצרות הלכות
חדשות, צריכה להיות סיבה מספיק
טובה לחדש את ההלכה, ואז נדרוש
שיהיה קשר ענייני בין הדינים
המוקשים, שייתן את הבסיס ליצירת
ההלכה המחודשת. להרחבה בנושא זה
ראה מאמרו של הרב משה פינצ'וק, 'בענין
י"ג מדות בהן התורה נדרשת',
עלון שבות בוגרים ז'. [3] לאחר העיון בזה
ראיתי שניתן להסביר את דברי רש"י
בצורה שונה במקצת, ובכך לפתור את
הבעיה מצד הסברא בדרך אחרת. רש"י
קובע שאין כח לבי"ד להענישו
בשני עונשים, אך אינו נותן טעם
לדבריו. ייתכן שלדעתו כדי שבי"ד
יפתחו את הדיון הם צריכים להגדיר
ראשית כל את אופי הדיון, דהיינו –
דיני נפשות או דיני ממונות, וזאת
על מנת לדעת באילו כלים לפסוק.
כמובן, הם יגדירו את הדיון על פי
העבירה הדומיננטית והחמורה יותר.
לפי זה, באמת גם החיוב הממוני
נוצר, כיוון שהנזק כבר נגרם, אך
בפועל בי"ד לא יכולים לדון בו
ולכפות עליו לשלם על הנזק, שכן הם
הגדירו את הדיון כ'דיני נפשות'.
וזו היא כוונת דברי רש"י 'שאין
כח בבי"ד לעונשו שתים' (אמנם יש
להעיר, שבפשט דברי רש"י נראה
שהבעיה היא בשלב הסופי של הגביה,
ולא בשלב הדיון כפי שהצענו כאן). [4] נחלקו בזה רב
ושמואל בבבא בתרא (צב:), ונפסקה
הלכה כשמואל שאין הולכים בממון
אחר הרוב. [5] שאלה דומה
קיימת לגבי מציאת אבידה. באותם
מקרים בהם הגמרא מסתפקת האם
המוצא חייב להכריז או לא ונשארת
ב'תיקו', נחלקו הרמב"ם והרא"ש.
לדעת הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה פט"ו
הי"ב) הולכים לקולא ואינו חייב
להכריז, ואילו הרא"ש חולק
וסובר שיש לפסוק לחומרא ולהכריז
(ב"מ פ"ב סי' א'). נראה שנחלקו
הראשונים הנ"ל בשאלה האם דיני
אבידה מוגדרים כאיסורים ("השב
תשיבם", "לא תוכל להתעלם")
והולכים לחומרא – ואז יש להכריז,
או שהם מוגדרים כדיני ממונות –
ואז הדין יהיה לקולא, ואין צורך
בהכרזה. הריטב"א בחולין (דף צו.
ד"ה "ש"מ טביעות עינא
עדיף") טוען שמחזירים אבידה על-פי
עד אחד, וכנראה לדעתו מדובר
בדיני איסורים, ולכן ניתן להפעיל
את הכלל 'עד אחד נאמן באיסורים'.
גם כאן בולטת העובדה, שכללים
השייכים לעולם האיסורים חודרים
לתחום של דיני ממונות (שהרי ברור
שאבידה היא גם דיני ממונות). רע"א
בתשובותיו (מהדו"ת סי' ק"ח)
הסביר כדברי בעל ההפלאה. אך יש
לציין, שה'שב שמעתתא' חולק על
הסבר זה, ולדעתו הסיבה שבמקרים
הנ"ל סומכים על הרוב היא שבעצם
לא נולד שום ספק, ולכן השומר לא
יכול לטעון שהשור היה טריפה,
ואין שום סיבה לחשוש לכך (וכן
לגבי הדוגמאות האחרות. עיין
שמעתתא ב' פרק ד' ד"ה "אמנם",
ובקהלות יעקב, חולין, סי' ז'). [6] יש להוסיף כאן
הסתייגות מסוימת ביחס להקבלה
בין מקרים אלה לסוגייתנו, שהרי
בכל הדוגמאות שהבאנו, הרוב השפיע
לחלוטין גם על ההכרעה הסופית
בדיני הממונות. לעומת זאת, בהצעה
שלנו לגבי קלב"מ, הכלל ש'אדם
מועד לעולם' לא מכריע את הדין
בדיני נפשות (שהרי האדם פטור
ממיתה) אלא מופעל עליו רק ביחס
לדיני ממונות. ייתכן אם כן,
שחידושו של בעל ההפלאה אף יותר
מרחיק לכת מההצעה שלנו. [7] לכאורה מסוגיה
זו קשה על דברינו, שהרי אם ההיקש
של תנא דבי חזקיה פועל כפי
שהוסבר לעיל, אם כן כיוון שרבי
יוחנן מקבל אותו לגבי 'מיתה
וממון', מן הדין הוא שיקבל אותו
גם לגבי 'מלקות וממון' (נפעיל את
הכלל 'אדם מועד לעולם' לגבי חיוב
המלקות רק ביחס לדין הממוני וכו').
ואם כן, כיצד אומר רבין שרבי
יוחנן וריש לקיש מסכימים לגבי 'מיתה
וממון' בשוגג שאומרים קלב"מ,
אך חולקים במקרה של 'מלקות וממון'
בשוגג? ויש לתרץ כדברי ה'בית ישי'
(סימן פ"ז): "דמלקות חייבין
משום דעבר אמימרא דרחמנא, היינו
על עצם ההמראה. משא"כ מיתה
חייבין על המעשה עצמו, שהוא מעשה
מופלג בחומר רעתו". ומבואר
מדבריו, שכל חיוב המלקות הוא על
עצם המרידה בקב"ה (וכך ניתן
לדייק אף מדברי רש"י בסנהדרין
י. ד"ה "מלקות במקום מיתה
עומדת"). וממילא, אם עבר עבירה
של מלקות בשוגג אין זה נחשב
לכלום, שכן לא היתה כאן מרידה כלל,
ולא שייך לומר קלב"מ במקום שלא
היה כלל מעשה עבירה המחייב מלקות.
כך סובר רבי יוחנן המחייב, ואילו
ריש לקיש סובר שגם במלקות המעשה
הוא רע בעצמותו, ולכן פטור ב'מלקות
וממון' מדין קלב"מ אף בשוגג (כך
הסביר גם ר' יוסף ענגיל בקונטרס 'שבעים
פנים לתורה' אות ל"ו).
|
