הזכרת המועדים בתפילה / רונן כץ

הגמרא במסכת שבת חוקרת בשאלה, האם יש לומר 'על הניסים' בתפילת מוסף של שבת או ראש חודש החָלים באחד מימי החנוכה:

"איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה במוספין? כיון דלית ביה מוסף בדידיה לא מדכרינן, או דלמא יום הוא שחייב בארבע תפלות?" (כד.)

כתשובה לשאלה זו מביאה הגמרא מחלוקת. רב הונא ורב יהודה מקבלים את הסברה ש"כיון דלית ביה מוסף בדידיה לא מדכרינן", כלומר - תפילת המוסף ביום זה איננה נובעת מהיותו של אותו יום אחד מימי החנוכה, אלא מכך שיום זה הוא שבת או ראש חודש. אמירת 'על הניסים' נתקנה מראש רק בשלוש התפילות הקבועות של ימי החנוכה, ואילו בתפילות הבאות כנספח חיצוני הנובע מזהות נוספת של אותו יום - שבת או ראש חודש - בהן לא תיקנו להזכיר את ענין החנוכה.

רב נחמן ורבי יוחנן אוחזים בדעה שמזכירים של חנוכה במוספים, על פי הסברה ש"יום הוא שחייב בארבע תפילות". מה משמעותו של הסבר זה? כדי לענות על שאלה זו, נתקדם הלאה עם מהלך הגמרא. הגמרא מנסה להביא ראיה לדעת רב הונא ורב יהודה שאין אומרים 'על הניסים', מדין שנאמר בשם רב:

"...דאמר רב גידל אמר רב: ראש חדש שחל להיות בשבת, המפטיר בנביא בשבת אינו צריך להזכיר של ראש חדש, שאילמלא שבת אין נביא בראש חודש".

המקרה שם דומה לשלנו: אילו ראש החודש היה חל באמצע השבוע, לא היו בו מפטיר והפטרה, וממילא לא היינו מזכירים את ראש חודש בברכות ההפטרה. כיוון שכך, גם כאשר ראש חודש חל בשבת וקוראים את ההפטרה, אין צורך - לדעת רב גידל - להזכיר את ראש חודש בברכות ההפטרה. התקנה הקובעת שיש להזכיר את ראש חודש מעולם לא התייחסה לברכות ההפטרה, כשם שתקנת 'על הניסים' מעולם לא התייחסה לתפילת מוסף לדעת רב הונא ורב יהודה.

אולם, הגמרא דוחה את ההשוואה:

"מי דמי? התם נביא בדראש חדש ליכא כלל, הכא איתיה בערבית ושחרית ומנחה!"

לפי דברי הגמרא, יש לחלק בין המקרים: אמנם בברכות ההפטרה אין להזכיר את ראש חודש, שכן בראש חודש מצד עצמו אין הפטרה כלל, והתקנה של הזכרת ראש חודש איננה נוגעת כלל להפטרות אלא רק לתפילות. לעומת זאת, תקנת 'על הניסים' על-כרחנו נאמרה לגבי תפילות, לכל הפחות לגבי שלוש התפילות הקבועות שבכל יום. כיוון שכן, אין מקום לחלק בין תפילות אלו לתפילה הרביעית - תפילת המוסף, שנוספה באותו יום, וגם בה יש לומר 'על הניסים'.

אם נקבל חילוק זה, נוכל להציע פירוש ראשון לסברה "יום הוא שחייב בארבע תפילות": התקנה של אמירת 'על הניסים' איננה מצטמצמת לשלוש תפילות בלבד, אלא היא מתייחסת לכל התפילות של אותו יום. ברוב הימים אין יותר משלוש תפילות, אך ישנם ימים החייבים בארבע תפילות, וגם בהם יש להזכיר את חנוכה בכל אחת מהתפילות ללא הבדל ביניהן. וכך יש להבין את דברי רש"י על אתר: "וכיון שחובת תפלה זה היום, אינה פחותה משאר תפלות של יום".

מחלוקת הראשונים

במסקנת הסוגיה נפסקת ההלכה כדעת רב נחמן ורבי יוחנן, שמזכירים של חנוכה במוסף, אף על פי שתפילת המוסף איננה שייכת לחנוכה אלא לשבת או ראש חודש שחלו באותו יום. מסקנה זו ברורה ומוסכמת, אך לגבי המקרה הנוסף שהוזכר במהלך הסוגיה - הזכרת ראש חודש בברכות ההפטרה בשבת, קיים חוסר בהירות. כפי שראינו, לדעת רב גידל אין להזכיר את ראש חודש בברכות ההפטרה במקרה זה, אך הראשונים נחלקו האם דברי רב גידל נפסקו להלכה. לדעת התוספות (כד: ד"ה "ולית הלכתא") אכן נפסקה ההלכה כרב גידל, ואין מזכירים את ראש חודש במקרה זה, בשונה מההכרעה המקורית לגבי אמירת 'על הניסים' בתפילת מוסף. החילוק נובע מן הסברה שאותה ביארנו לעיל - תקנת הזכרת היום נתקנה מראש לגבי כל תפילות היום, אך לא לגבי ברכות ההפטרה שאינן שייכות כלל לראש חודש, ונאמרות רק בגלל שיום זה הוא "במקרה" גם שבת.

רש"י (כד: ד"ה "ככל הני") מפרש את מסקנת הגמרא בשונה מתוספות. לפי פירושו החילוק הנ"ל בין המקרים אינו מתקבל למסקנה, וכשם שמזכירים את חנוכה במוספים, יש להזכיר את ראש חודש בברכות ההפטרה, בניגוד לדעת רב גידל הנדחית להלכה. גם הרי"ף (יא.) פוסק כך, ובעקבותיו רבים מראשוני ספרד. יש להבין לדעה זו כיצד מתפרשת הסברה "יום הוא שחייב בארבע תפילות". כעת לא די בכך שנאמר, שהתקנה המקורית של הזכרת היום מתייחסת לכל תפילות היום, שהרי אפילו בברכות ההפטרה, שאינן חלק ממערכת התפילות של היום, מזכירים את ראש חודש. אמנם, ניתן עדיין להסביר בצורה דומה, ורק להרחיב את היריעה - ייתכן שהתקנה של הזכרת היום איננה מצטמצמת לתפילות בלבד, אלא היא שייכת לכל מקום שבו קיימת המסגרת המתאימה להזכרת המאורע. גם בברכות ההפטרה ישנה ברכה המיוחדת לענין זהותו של היום - שבת או יום-טוב, לכן אם חל ראש חודש באותו יום, התקנה של הזכרת ראש חודש קובעת שיש להזכירו גם בברכות ההפטרה, אף על פי שברכות אלו כלל אינן נאמרות בראש חודש רגיל החל באמצע השבוע[‎1].

לפי הסבר זה, מחלוקת הראשונים איננה מחלוקת עקרונית, אלא היא נוגעת רק להיקף התקנה של הזכרת היום: האם תקנה זו מצטמצמת לתפילות בלבד, או שהיא מתייחסת גם למקומות נוספים בהם שייך להזכיר את היום.

הפטרה בשבת חול-המועד

השולחן ערוך מביא את מחלוקת הראשונים הנ"ל, וכותב שהמנהג לא להזכיר את ראש חודש בברכות ההפטרה בשבת, כדעת התוספות (או"ח רפ"ד, ב). הכרעה זו נוגעת למקרה נוסף שאינו מוזכר בגמרא - שבת חול-המועד. גם שם ההפטרה באה רק בגלל השבת, ולכן, על-פי פסק השולחן ערוך, אין להזכיר את המועד בברכה אלא את השבת בלבד. וכך אמנם כותב הרמ"א במפורש בהלכות פסח (או"ח ת"צ, ט).

עד כאן הדברים פשוטים. אלא שפוסקים אחרים מזכירים מנהג, אשר איננו מופיע בשולחן ערוך. על פי אותו מנהג, ישנו חילוק בין שבת חול-המועד שבפסח ובסוכות. בפסח אמנם אין מזכירים את המועד בברכות ההפטרה, אך בשבת חול-המועד סוכות מזכירים, ויש לחתום "מקדש השבת, ישראל והזמנים". וכך מכריע המשנה-ברורה להלכה (סי' ת"צ, ס"ק ט"ז; סי' תרס"ג ס"ק ט')[2].

מנהג זה, להזכיר את המועד בברכות ההפטרה של שבת חול-המועד סוכות, מופיע כבר בהלכות סוכה שבספר המנהגים (לרבי יצחק אייזיק טירנא, מראשוני אשכנז), אך הוא תמה על כך מסברה:

"וחותם בשבת שבחול-המועד 'מקדש השבת וישראל והזמנים', וכן הוא בכל המנהגים. וצ"ע מאי שנא שבת חול-המועד שבפסח דאין חותמין ב'הזמנים'".

ואכן, קשה להבין את טעם המנהג. הכרעת השולחן ערוך שאין מזכירים את ראש חודש בברכות ההפטרה של שבת אמורה להיות נכונה גם כאן, שהרי ההפטרה כאן באה מצד השבת ולא מחמת חול-המועד, שאין בו הפטרה בפני עצמו. ובמיוחד קשה להבין מה טעם החילוק בין פסח לסוכות, המקבילים זה לזה בדינים רבים.

הרמ"א ב'דרכי משה' מביא את תמיהת ה'מנהגים', ומציע יישוב משלו:

"ולי נראה דלא קשיא מידי, דשאני ימי הסוכות דכל אחד יום-טוב בפני עצמו הואיל וחלוקים בקרבנותיהם, לכן מברכים 'הזמנים'" (תרס"ג, ב).

הרמ"א מצביע על חילוק שישנו בין ימי חול-המועד סוכות לאלה שבפסח: בסוכות יש בכל יום קרבן מוסף שונה, ולכן לכל יום יש מעמד של יום-טוב בפני עצמו, ואילו בפסח קרבן המוסף זהה בכל יום, וכל הימים הם חלק מרצף אחד ואין להם מעמד עצמאי נבדל. אלא שעדיין קשה להבין כיצד תשובת הרמ"א עונה על השאלה. אף אם נקבל את דבריו, שכל יום בחול-המועד סוכות הוא יום-טוב בפני עצמו - מדוע שהדבר יגרום לכך שנזכיר את המועד בברכות ההפטרה? הרי מכל מקום ההפטרה באה רק מצד השבת, והקביעה ש"לולא שבת אין נביא בחול-המועד" עודה שרירה וקיימת! ומלבד זאת: מדוע לפי סברה זו אין מזכירים את ראש חודש בברכות ההפטרה בשבת? והרי גם ראש חודש הוא יום בעל מעמד עצמאי שקרבנותיו חלוקים מהימים הסמוכים לו, ואף על פי כן הכריע השולחן ערוך כדברי רב גידל, שאין מזכירים!

הב"ח מעלה גם הוא את אותה התמיהה על המנהג. הוא מציע הסבר הדומה לזה של הרמ"א, אך מבאר את החילוק ביתר הרחבה, ובדבריו ניתן למצוא פתרון לקושיות שהעלנו:

"ואפשר לומר, דדוקא של פסח דאין גומרין בו ההלל כמו בראש חודש נהגינן כרב גידל, אבל בשל סוכות דגומרין בו ההלל ואינו דומה לראש חודש נקטינן כרבי יהושע בן לוי[3] דפליג אדרב גידל ואומר 'יום הוא שנתחייב בד' תפילות' וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם. ואף על גב דאינהו סבירא להו דצריך להזכיר אף של ראש חודש בהפטרה, דלא כרב גידל, מכל מקום אנן מחלקינן בינייהו, דבראש חודש ובחול-המועד של פסח דדומה לראש חודש - אינו מזכיר, דנקטינן כרב גידל, ובחול-המועד של סוכות דאינו דומה לראש חודש ואינו ענין לדרב גידל - מזכיר, כנ"ל ביישוב המנהג" (סי' ת"צ, ד"ה "ומפטיר").

על פי דברי הב"ח, אמנם לא ניתן להבין את המנהג על פי סברת התוספות בסוגיה, כפי שהקשנו לעיל. אלא שהכרעת השולחן ערוך כדעת תוספות, שאין להזכיר את ראש חודש בברכות ההפטרה בשבת, מצטמצמת רק לחלק מהמקרים: אמנם כך נפסקה ההלכה בראש חודש ואף בחול-המועד פסח, אך אין זו ההלכה במקרה של חול-המועד סוכות. שם אין אנו אומרים "אלמלא שבת אין נביא בחול-המועד", אלא מכריעים כסברת הרי"ף והרמב"ם ש"יום הוא שחייב במפטיר".

החילוק שעליו מצביע הב"ח בין סוכות לבין פסח וראש חודש, הוא העובדה שרק בסוכות גומרים את ההלל בכל יום. על פניו זהו גם החילוק שהזכיר הרמ"א, שהרי העובדה שימי הסוכות חלוקים בקרבנותיהם - שעליה התבסס הרמ"א - היא הטעם לכך שגומרים את ההלל בכל יום (עפ"י הגמרא בערכין י:). אלא שלא בכדי בחר הב"ח את שאלת אמירת ההלל כקריטריון לחילוק, שכן בכך הוא מבאר גם את החילוק בין חול-המועד סוכות לבין ראש חודש: אמנם גם ראש חודש חלוק בקרבנותיו, אך הוא איננו נחשב למועד ברמה כזו המצריכה אמירת הלל[4].

העולה מדברי הב"ח הוא, שבמקביל לשיטת התוספות, גם שיטת הרי"ף והרמב"ם התקבלה להלכה, אך רק בחלק מהמקרים - רק בימים המוגדרים כמועד ברמה כזו המספיקה כדי לגרום לאמירת הלל. כך הוא הדבר בחול-המועד סוכות, שם כל יום הוא "יום-טוב בפני עצמו" כניסוח הרמ"א, מה שאין כן בחול-המועד פסח ובראש חודש[5].

אלא שעדיין יש להבין מסברה מדוע הצטמצמה סברת הרי"ף רק לימים המוגדרים כמועד בדומה לימי הסוכות. הצענו לעיל בהסבר שיטת הרי"ף, שתקנת הזכרת המועדים היא תקנה רחבה, ומתייחסת לכל מקום שבו קיימת המסגרת המתאימה להזכרת המועד, ולכן גם בברכות ההפטרה יש להזכיר את כל תכניו של היום. מדוע שקביעה זו תהיה נכונה רק בימים מיוחדים המוגדרים כמועד ב"רמה גבוהה", ואילו בימים אחרים נקבל את סברת התוספות, המצמצמת את תקנת הזכרת המועדים לתפילות בלבד?

זהות היום

נראה שיש להציע הסבר שונה במקצת לשיטת הרי"ף. הזכרת המועדים במקומות השונים, כגון בתפילה או בברכות ההפטרה, אינה נובעת מתקנה ישירה שקבעה שיש להזכירם במקומות אלה. הזכרת המועדים היא השלכה אוטומטית של הגדרת זהותו של היום. ברכת ההפטרה האחרונה, לדוגמא, היא מקום שבו יש להזכיר את זהותו של היום שבו אנו עומדים, לכן אם נקבע שבמקביל לזהותו של היום כ'שבת' יש לו גם זהות נוספת כ'ראש חודש', ממילא גם זהות זו תקבל איזכור בנוסח הברכה. זהו, על פי הסבר זה, פירוש דברי הגמרא "יום הוא שחייב בארבע תפילות": בכל אחת מארבע התפילות ישנה משבצת שנועדה להזכרת זהותו של היום, ומכאן שכאשר יש ליום זה זהות נוספת, יש להזכיר זהות זו גם במשבצת המתאימה בתפילה הרביעית - תפילת המוסף, אף על פי שתפילה זו באה מחמת השבת בלבד.

לאור הסבר זה, קל יותר להבין את הצמצום שמציע הב"ח: רק לימי חול-המועד סוכות יש אמנם זהות עצמאית כימי מועד, ברמה המספיקה כדי לגרום להזכרת אותו מועד במשבצת של ברכות ההפטרה. ימי חול-המועד פסח הם אמנם חלק מהרגל, ולכן מזכירים את המועד בשלוש התפילות השגרתיות של כל יום (על-פי סברת התוספות הקובעת שיש תקנה מפורשת להזכרת המועדים בתפילות), אך אין לכל יום זהות עצמאית של מועד, אלא רק כהמשך ליום שלפניו. כיוון שכך, בברכות ההפטרה - הבאות מחמת השבת ולא מחמת הרגל, אין מזכירים את הפסח, שהוא איננו מגדיר את זהות היום מצד עצמו (אלא רק כחלק מהרצף של שבעת ימי הרגל). כך גם בראש חודש - אין מדובר בהגדרה מחודשת של זהות היום, אלא זהו יום חול רגיל, שנוספו לו תכנים מסוימים מחמת היותו היום הראשון בחודש. לא די בכך כדי לגרום להזכרתו של ראש החודש במשבצת של הזכרת זהות היום, בברכות ההפטרה.

זהותם של ימי החנוכה

על פי דברינו, מחלוקת הראשונים איננה רק בהיקף התקנה של הזכרת המועד, כפי שהצענו בתחילה. המחלוקת היא בשאלה עקרונית יותר - האם אמנם הזכרת המועדים נובעת מתקנה ישירה הקובעת שיש להזכירם במקומות שונים, או שהיא נגזרת באופן אוטומטי מעצם הגדרת זהות היום כמועד זה או אחר.

הב"ח צמצם את שיטת הרי"ף לחלק מהמועדים, ואילו במועדים אחרים, כגון ראש חודש וחול-המועד פסח, קיימת רק סברת התוספות, המדברת על תקנה ישירה של הזכרת המועד בתפילות. האם ניתן ליישם את סברת הרי"ף בהיקף רחב יותר, לגבי כלל המקרים המופיעים בגמרא?

נראה שאין כל קושי לומר שגם לימי חול-המועד פסח יש זהות של מועד, וכן לראש חודש, המוגדר במפורש כמועד בגמרא בערכין (י.). אך האם ניתן לומר סברה דומה גם לגבי ימי החנוכה? על פניו, קשה יותר לומר שהזכרת החנוכה בתפילה נובעת באופן אוטומטי מזהותו של היום. אין מדובר כאן באיזכור של זהות היום אלא בדברי הלל והודאה על הנס שנעשה בימים אלה. כמו כן, מקום ההזכרה איננו המקום הרגיל בשאר המועדים - ב'יעלה ויבוא' בברכת עבודה, אלא את 'על הניסים' אנו מוסיפים בברכת הודאה. מכל אלה לכאורה מסתבר יותר שמדובר בתקנה מפורשת הקובעת שיש להזכיר ולהודות על הניסים שנעשו באותו יום.

אולם, נראה שניתן ליישם את הסברה שהצענו בדעת הרי"ף גם בנוגע לחנוכה. אמירת 'על הניסים' אמנם נובעת מזהותו של היום, שכן ימי החנוכה מוגדרים כ"ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא:). ענין ההלל וההודאה הוא עיקר הגדרת היום וזהותו. לכן, הזכרת הנס וההודאה בברכת הודאה בתפילה, נובעת באופן אוטומטי מהגדרת זהותו של היום, ממש כשם שהזכרת המועד ב'יעלה ויבוא' נובעת ישירות מזהותו של היום כמועד, ואין צורך בתקנה מפורשת מעבר לכך.

הבנה זו עולה גם מדברי רש"י, כשהוא בא לבאר מהו המקור לאמירת 'על הניסים' בתפילה, דבר שאינו מבואר בגמרא בשום מקום:

"בתפילה פשיטא לן (שיש לומר 'על הניסים' - ר.כ.) שהרי להלל ולהודאה נקבעו, כדאמרינן לעיל" (כד. ד"ה "בברכת המזון").

כלומר: אין צורך לבאר במפורש את הצורך להלל את הקב"ה על הנס של חנוכה בתפילה. הדבר נובע באופן ישיר מהגדרת ימי החנוכה, כפי שהבאנו לעיל מהברייתא המבארת "מאי חנוכה": "ימים טובים בהלל והודאה"[‎6].

[‎1] ^{גם הראשונים המפרשים בדרך זו, ייאלצו לכאורה להודות שסברת התוספות קיימת בסוגיה, לפחות בהוה-אמינא- בשלב שבו חשבנו לחלק בין המקרים של חנוכה וראש חודש. ואמנם, בעל-המאור מצביע על נקודה זו כקושיה על שיטת הרי"ף, שכן לדעתו לא סביר שהגמרא עצמה מבינה את הסברה "יום הוא שחייב בארבע תפילות" בצורה שונה בשלבים שונים של הסוגיה. אך הרמב"ן במלחמות שם מאריך לדחות את דבריו ולהוכיח שדווקא שיטת הרי"ף היא העולה מפשט הגמרא.}

[‎2]^{לעומת זאת, ב'מעשה-רב' סימן רכ"ו מבואר, שמנהג הגר"א היה לחתום בשל שבת בלבד אף בשבת חול-המועד סוכות.}

[‎3]^{לא הזכרנו במאמר זה את דבריו של ריב"ל (המופיעים בהמשך הסוגיה בשבת) שאליהם מתייחס הב"ח, שכן שיטתו מקבילה לשיטה שכבר עסקנו בה - דעת רב נחמן ורבי יוחנן, הקובעים שיש להזכיר של חנוכה במוספין. השאלה שבה עוסק ריב"ל היא האם יש להזכיר את שבת בתפילת נעילה שביום הכיפורים, והוא מכריע שיש להזכיר, אף על פי שתפילה זו איננה באה מחמת השבת.}

[‎4] ^{הגמרא בערכין שם מבארת שאמנם ראש חודש נקרא מועד, אך בניגוד לסוכות, הוא לא התקדש באיסור מלאכה, ולכן אין בו אמירת הלל.}

[‎5] ^{ניתן ליישב את שיטת הב"ח במהלך הגמרא, אך מכל מקום נראה לענ"ד שלא ניתן למצוא מקור לשיטתו בסוגיה, אלא רק להראות שאין סתירה בין דבריו לדינים המפורשים בגמרא.}

[6] ^{ידועה מחלוקת הראשונים האם ימי החנוכה הם ימי שמחה: המחבר בשולחן ערוך מכריע ש"ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה" (או"ח תר"ע, ב). לעומתו סובר הרמב"ם שהימים הם "ימי שמחה והלל" (הל' חנוכה פ"ג ה"ג), וכן התוספות בתענית (יח: ד"ה הלכה) כותבים שאלו "ימי משתה ושמחה". ניתן אולי להציע, שלדעת המחבר זהות היום היא יום של הלל, ואילו תוספות והרמב"ם לא הכירו בכך שקיים יום שזו זהותו, ולכן נתנו לימי החנוכה הגדרה מוכרת ממועדים אחרים - ימי שמחה, ואילו ההלל הוא רק פרט מרכזי בדיני היום.}