שעבודא דרבי נתן / משה גרוס

א. הר"ן (ו. בדפי הרי"ף ד"ה "לעולם") סובר, שלולא רבי נתן לא היה ראובן יכול לגבות את חובו ישירות מלוי. אמנם כל ממונו של שמעון משועבד לראובן, אך שטרות חוב שיש לשמעון על אחרים אינם נכללים בשעבוד זה, וראובן אינו יכול לגבות מהם את חובו. הנימוק לכך הוא ש"שטרות לאו בני גוביינא נינהו שאין גופן ממון", כלומר: הם אינם חפצא של ממון מצד עצמם, אלא הם רק מהווים ראיה לכך שממון מסוים שייך לבעליו, ולפיכך לא חל עליהם שעבוד. לפי הר"ן, חידושו של רבי נתן הוא שהשעבוד חל גם על שטרי חוב אף על פי שאין גופן ממון. דבר זה מאפשר לראובן לגבות את חובו מהנכסים של לוי שמשועבדים לשמעון, כשם שהוא גובה מנכסי שמעון עצמו. ומכל מקום, לוי עדיין משועבד לשמעון ולא לראובן, ואפשרות הגביה של ראובן מלוי עוברת דרך שמעון .

ב. הריטב"א בסוגייתנו (יט. ד"ה "אמר אביי") חולק על הר"ן, ונוטה לאמץ את שיטת הראב"ד. לפי הראב"ד, גם לולא דינו של רבי נתן יכול היה ראובן לגבות מלוי, שכן שטר החוב של שמעון על לוי כלול בשעבוד שלו כלפי ראובן. החידוש של רבי נתן הוא שכביכול לוי חייב ישירות לראובן, "וכאילו הוא בעל חובו ממש". הגבייה של ראובן מלוי איננה עוברת דרך שמעון, אלא יש ביניהם זיקה ישירה. המאירי על אתר הולך בדרכו של הראב"ד, והוא אף מרחיק לכת ומבאר שכביכול שמעון הִלווה ללוי בשליחותו של ראובן, וחובו של לוי נוצר מלכתחילה כחוב כלפי ראובן. אמנם נראה שניתן לקבל את דעת הראב"ד מבלי להזדקק להסברו של המאירי, והשעבוד הישיר בין לוי לראובן נוצר אף שלא היתה כאן שליחות. (חשוב להדגיש, שאף לדעת הראב"ד – לוי יכול לפרוע את חובו לשמעון אם הוא רוצה בכך, ואיננו משועבד לראובן בלבד. רבי נתן רק חידש שיש כאן מסלול נוסף: מלבד השעבוד המקורי של לוי לשמעון, קיים גם שעבוד של לוי לראובן).

ניתן להעלות מספר נפקא מינות לחקירה זו:

1. יכולת הגבייה – הר"ן מגביל את יכולת הגבייה של ראובן מנכסי לוי למקרה שבו אין לשמעון נכסים משל עצמו. בדברי הריטב"א לעומת זאת לא מצאנו הגבלה כזו. מסתבר שראשונים אלה הולכים לשיטתם בהסבר דינו של רבי נתן: לדעת הר"ן גביית החוב מלוי עוברת דרך שמעון, לכן ברור שראובן לא יוכל לגבות מנכסי לוי כל עוד יש לשמעון עצמו נכסים שניתן לגבות מהם. לעומתו סובר הריטב"א שגביית החוב מתבצעת באופן ישיר מלוי לראובן, ולשיטתו אין הכרח לצמצם את דינו של רבי נתן רק למקרה בו אין לשמעון נכסים, וראובן יכול לבחור לגבות מנכסי לוי אף כשלשמעון יש נכסים משל עצמו.

. יכולת המחילה – האם שמעון יכול למחול ללוי על חובו, כאשר הוא עצמו משועבד לראובן? הדבר שנוי במחלוקת ראשונים (עיין למשל בתוספות יט. ד"ה וכגון, אפשרות המחילה שנויה במחלוקת בין שני התירוצים שם. מחלוקת זו נידונה בהרחבה בש"ך חו"מ סי' פ"ו ס"ק י"א).

לפי הבנת הר"ן מסתבר ששמעון יוכל למחול על חובו, שכן גם כעת האפשרות של ראובן לגבות מלוי עוברת דרכו. ואילו לשיטת הריטב"א, הסובר שהגבייה מתבצעת באופן ישיר מלוי לראובן, ניתן לומר ששמעון כלל איננו צד בעניין, ולכן הוא גם לא יוכל למחול. וכך אמנם אומר הריטב"א שם במפורש1.

חשיבות הסדר – האור-זרוע (ב"ק סי' קצ"ט) מגביל את דינו של רבי נתן למקרה שבו ההלוואה של ראובן לשמעון קדמה להלוואה של שמעון ללוי. כאשר סדר הדברים היה הפוך, וההלוואה של שמעון ללוי קדמה לזו של ראובן – לא יחול דינו של רבי נתן, וראובן לא יוכל לגבות מלוי. השולחן-ערוך (חו"מ סי' פ"ו) פוסק שאין חשיבות לסדר הזמנים, שלא כדעת האור-זרוע.

שיטת האור-זרוע, הדורש שההלוואות תהיינה בסדר ה"נכון",  מבוססת בהכרח על הבנת הריטב"א, שלוי נחשב כבעל חוב ישיר של ראובן. רק במסגרת הבנה זו ניתן לדרוש שההלוואה של ראובן לשמעון תתקיים ראשונה, כדי שיהיה ניתן להחשיב את ההלוואה של שמעון ללוי הבאה לאחר מכן כאילו ראובן הוא המלווה ללוי כרגע (ואמנם האו"ז שם סובר גם הוא כדעת הריטב"א). דעת השו"ע שאין חשיבות לסדר, יכולה להתבסס גם על הבנת הר"ן, שהגבייה של ראובן מלוי מבתצעת דרך השעבוד של שמעון. אמנם, גם במסגרת שיטת הריטב"א ניתן לסבור שהסדר איננו מעכב, והזיקה הישירה נוצרת מכל מקום.