טלטול ספר תורה לשטח / הרב משה אברמן*

הבעיה הבסיסית שבטלטול ספר תורה ממקומו, היא בכך שעצם הטלטול מהווה זלזול בספר.

המקור הראשוני לכך, שמובא כבר על ידי ראשונים, הוא הירושלמי ביומא (פ"ז ה"א). המשנה שם מדברת על קריאת כהן גדול בתורה ביום כיפור ומתארת תהליך של הוצאת ספר תורה והעברתו מיד ליד עד שהוא מגיע לכהן גדול. על כך שואל הירושלמי – איך יכול להיות שמוליכים את התורה במקום ללכת אליה? זאת אומרת שלירושלמי היה מובן מאליו שבהוצאת ספר תורה ממקומו למקום שבו צריכים אותו יש פגיעה בכבודו של הספר.

התירוץ שמובא בירושלמי הוא – "על ידי שהם בני אדם גדולים". יש כמה שינויי נוסח בדברי הירושלמי, אולם אנו נתייחס לנוסח  שבדפוס, שלפיו הכוונה היא לכהן גדול. הירושלמי ממשיך ושואל – הרי גם בבבל מטלטלים למקומו של ריש גלותא, ועונה – "על ידי שזרעו של דוד משוקע שם".

ישנו מקור נוסף שמופיע בזוהר בשני מקומות: בראשית (רכה.) וּויקרא (עא:). מדברי הזוהר שם עולה, שאסור לטלטל ספר תורה ממקום למקום משום שיש בכך משום "הגלייתו".

קיים מקור נוסף שבו אנו מגלים מציאות שונה –  הגמרא בסוטה (לט:) אומרת ש"אין הציבור רשאים לצאת עד שהוציאו ספר תורה והניחוהו במקומו". מצד אחד יש כאן ביטוי לְכָבוד כלפי ספר תורה, ומצד שני הרי המציאות המתוארת היא שהספר יוצא מהפתח, עיי"ש.

בכל אופן, מהמקורות שהבאנו ברור שיש לכבד את ספר התורה ואין לטלטלו סתם כך. מבין ראשונים הדבר עולה בצורה החזקה ביותר במרדכי (ראש השנה פ"א סי' תשי), ובעקבותיו פסק השו"ע (או"ח סי' קלה ס' א') שאפילו בראש השנה ויום כיפור אין לטלטל ספר תורה לצורך חולים.

עתה נבדוק האם יתכן בכל זאת למצוא כיוון להתיר בנסיבות מסוימות.

הגישה ההלכתית המקובלת ביותר בין הפוסקים היא זו: ניתן לטלטל ספר תורה למקום שם רוצים לקרוא בו בתנאי שהוא יהיה בתוך ארון וישהה באותו מקום פרק זמן מסוים. פרק הזמן שעליו מדברים הוא יום או יומיים (ויש המחמירים יום או יומיים לפני הקריאה). כך מובא ברמ"א (שם) ובשו"ת מהר"ם פדווה (סי' פ"ח). אולם, כידוע, מבחינה מעשית בתנאי צבא זה די בעייתי.

ניתן אולי לבחון את זמן השהות הדרוש. אם הדרישה היא ליום אחד, אולי ניתן לסמוך על כך שהספר נמצא במקום במשך היום, אך גם זה נתקל בבעיות מציאותיות.

היתר אחר שניתן להציע על פי הירושלמי – לטלטל לצורך אדם חשוב (גם כיוון זה מופיע ברמ"א). אכן בפוסקים קיים דיון בשאלה  מי נחשב כ'גדול' לצורך העניין. מקובל לומר שתלמיד חכם מוגדר כאדם גדול (אע"פ שה'ציץ אליעזר' טוען שאין בימינו מי שעונה להגדרת אדם גדול).

כיוון אחר שעולה באחרונים – ציבור מקביל לאדם חשוב. אולם קשה לבנות על עניין זה באופן בלעדי, וגם אלה ש העלו טענה זו עשו זאת רק כסניף לדברים אחרים.

קיים כיוון נוסף המתבסס גם הוא על עניין הציבור. כזכור, המרדכי אוסר לטלטל ספר תורה לצורך חולים. ניתן להבין שבמקרה שבו הוא עוסק יש רק כמה אנשים אנוסים, והציבור משלים להם מנין. לכן שם המרדכי אוסר, אולם אם כל הציבור אנוס אולי ניתן להתיר אף לשיטתו, וכך מובא ב'ביאור הלכה'[1].

כיוון זה קשור לשאלה יסודית בהלכות קריאת ספר תורה – האם זה חיוב יחיד שמתאפשר רק בציבור, או שמלכתחילה זו חובת ציבור. הכיוון השני מקובל יותר, ועל פי זה הפוסקים טוענים שבמציאות שהמרדכי עסק בה, לגבי האנוסים עצמם אין חיוב. אולם, במקרה שבו אנו עוסקים (וכנ"ל לגבי בית חולים/בית סהר או כל מקום אחר שיש בו מניין של אנוסים) קיימת חובת ציבור, ולכן טלטול ספר תורה לשם לא מהווה זלזול בו. על פי הכיוון הנ"ל יש כאמור מקום להתיר.

אלא שהר' פרנק בשו"ת הר-צבי (או"ח ח"א סי' עא) מקשה על כך מן הירושלמי – הרי מתוארת שם מציאות של ציבור, ובכל זאת יש בעיה. הוא מציע מספר תשובות לשאלה הנ"ל. אפשרות אחת שעולה – לא היה צורך לקרוא באותו מקום (וזה כמובן תלוי בהבנת המציאות שהיתה שם, או שאולי קריאה בתורה מהווה מסגרת עבודה ולכן היא היתה הצריכה להיעשות בעזרה דווקא, ובהמשך הוא דוחה זאת, עיי"ש). כיוון אחר שהוא מציע – אולי שם בכל זאת מדובר מסגרת של יחיד ולא של ציבור. לדעתו הקריאה בבית המקדש במסגרת סדר העבודה לא היתה מדין קריאת תורה בציבור, והחובה היתה מוטלת רק על כהן גדול עצמו כחלק מתהליך עבודת יום הכיפורים.

ניתן להציע תשובה נוספת, שגם תענה על השאלה הנ"ל וגם תפתח לפנינו כיוון שונה. הר"י קאפח בפירושו על משנה תורה (הל' תפילה פי"ב סי' סא) טוען שהבעיה בירושלמי אינה בטלטול ספר התורה, אלא בכך שהקריאה לא נעשית במקום הקבוע לכך והספר הוא שמובא אל הקורא (בהקבלה לכך, במציאות שלנו ניתן לתאר מצב שבו מביאים את הספר אל העולה לתורה). על כך עונים שם שבכהן גדול יש חריגה משום גדלותו.

על פי דרכו של הרב קאפח ניתן כאמור לפתור את הבעיה של ציבור. ואולי אף יותר מכך – לפי זה ייתכן שאין כלל בעיה בטלטול ספר תורה ממקום קבוע אחד למקום אחר, וכך אולי יש להבין את הגמרא בסוטה[2].  אם כך, הרי  שחז"ל כלל לא ראו בעיה בטלטול ספר תורה.

ה'ציץ אליעזר' קיבל את פירושו של הרב קאפח (ולדעתו אף מהר"ם פדווה הבין כך), אך לא רצה לשנות את הפסיקה המקובלת. אכן, מהירושלמי נראה כפירושו של הרב קאפח[3].

אולם בכל זאת יש כאן שתי בעיות נוספות:

1. גם אם נקבל את דעת הרב קאפח ונוציא את הירושלמי מהדיון, בכל אופן מימי הראשונים השתרש מנהג שלא לטלטל ספר תורה, וקשה לבטל סתם כך מנהג כזה. מכל מקום על פי זה מדובר במנהג ולא בדינא דגמרא, ויותר קל לסמוך על היתרים.

2. כזכור, הזוהר מדבר על בעיה של "הגליית ספר תורה" (אע"פ שמדובר בטלטול מבית כנסת אחד לחבירו). יש כאן איפוא התנגדות ברורה, ומצד זה קשה בכלל לסמוך על היתרים שהם מצד כבוד ספר תורה. אולם הפוסקים לא כל כך  התייחסו לדברי הזוהר, ורק הביאו את המקור הנ"ל כחיזוק.

לסיום נעלה יסוד נוסף – באחרונים יש דיון לגבי הבחנה בין ספר תורה של ציבור לספר תורה של יחיד. הרצ"פ פרנק, הציץ אליעזר והגר"ע יוסף מתייחסים לחילוק הנ"ל ומבססים אותו על ברייתא המובאית בגמרא ביומא (ע.) – "כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו". אמנם רש"י שם אומר שההבאה היתה בערב יום כיפור, כלומר הספר שהה זמן מה במקום שאליו הובא, אך משתמע מדבריו שהבעיה היא מצד איסור טלטול ולא מצד כבוד ספר תורה. ואכן, על פי זה הפוסקים טענו שספר תורה של יחיד מותר לטלטלו. כמו כן, הם הביאו אסמכתא מגמרא בסנהדרין (כא:), שם מובא שספר תורה מלווה את האדם בכל מקום – זהו בעצם ייעודו, שלא כמו ספר של ציבור שיש לו מקום קבוע.

לפי זה ניתן לומר (וכך אכן מובא אצל אותם פוסקים) שספר תורה של יחיד מותר לטלטלו[4]. נראה שאפשר לסמוך על כך אף לענייננו – ספר תורה בבסיס צבאי מיועד מעצם אופיו של הצבא לטלטול, אע"פ שאינו של יחיד ממש. הדברים נכונים בייחוד לגבי בסיסים קטנים שזזים כל הזמן.

נראה אם כן, שעל פי הכיוון הנ"ל, ובצירוף כל ההיתרים שראינו לעיל, ניתן הלכה למעשה להתיר טלטול ספר תורה צבאי לשטח לצורך ציבור שנמצא שם.