|
בגמרא בפסחים (ט.) אומר רבא כי במקרה בו היה חמץ ידוע בבית, אך אנו מסופקים האם חולדה אכלה אותו, נפעיל את הכלל "אין ספק מוציא מידי ודאי", ולכן הבית חייב בבדיקה. ראשונים רבים הסבירו שהכוונה איננה לספק שקול, אלא לספק הנוטה לצד אחד - כלומר 'רוב'. לגבי ספק כזה, מחדש רבא, שהוא איננו מוציא מידי הודאי (במילים אחרות: ע"פ רבא, רוב איננו מוציא מידי חזקה).
הבעיה בכך היא שהשאלה האם רוב גובר על חזקה שנויה במחלוקת רבי מאיר וחכמים (קידושין פ.) לגבי תינוק שנמצא ליד עיסה טהורה. לדעת ר' מאיר, מעמידים את העיסה על חזקת הטוהרה, ולדעת חכמים, הרוב שהתינוק טימא אותה גובר על חזקת הטוהרה. בעיה נוספת היא שאין בגמרא ובראשונים אזכור של רוב וחזקה, שהם המושגים הרגילים לתיאור מצב זה.
לפני שננסה לענות על השאלה הקודמת, נציג בקצרה שתי שאלות נוספות:
בדף י: מציג רבא סדרה של ספקות לגבי עכבר עם ככר בפיו, אשר נכנס לבית ויצא ממנו בוריאציות שונות. מקרים אלה מקבילים לחלוטין למקרה של חולדה שנכנסה עם ככר ואולי אכלה אותו, מאחר שמדובר גם כאן בספק הרגיל (כפי שנכתב בתוס' (ד"ה מי): "רגלים לדבר שהרי הוא עם הככר"). הסבר זה הכרחי, מאחר שאם מדובר בספק שקול, שאלת הראשונים, כיצד אפשר להעלות על הדעת שספק שקול יוציא מחזקה - חוזרת למקומה (לא ניתן לטעון שבכל המקרים המובאים בגמרא השאלה היא האם אפשר להניח בתורת ודאי שמדובר באותו ככר). הבעיה היא, שלמרות שמדובר במקרים מקבילים, רבא, שאמר בדף ט. "אין ספק מוציא ודאי", לא אומר זאת כאן, ואף לא מזכיר זאת כשיקול.
שאלה נוספת עולה במקרה אחר בו הדין שרוב איננו גובר על חזקה, וגם במקרה זה הגמרא לא מזכירה את מחלוקת ר"מ וחכמים. במשנה בגיטין (כח.) נאמר שכאשר אדם נמצא במדינת הים, אנו ממשיכים להניח שהוא בחיים, ולכן אשתו יכולה לאכול תרומה ואף אפשר לתת לה גט ולפוטרה מייבום. ההנחה שהבעל חי קיימת, לפי המשנה, גם במקרה שבו הוא חולה או זקן, וללא הגבלת הזמן שעבר מאז שהוא נראה לאחרונה. זאת, למרות שהגמרא (שם) אומרת שהדין איננו כך בגוסס, מאחר ו"רוב גוססין למיתה". במקרה של זקן שלא נראה זמן רב, ברור שיש רוב שהוא מת, ובכל זאת, בבבלי אין הגבלת זמן לחזקת החיים. בברייתא המובאת בירושלמי (גיטין פ"ג ה"ג) נאמר במפורש שאפילו אם הבעל בן מאה שנים והשליח היה בדרך במשך מאה שנים, יכול השליח לתת את הגט לאישה. זאת למרות שברור לחלוטין שרוב האנשים שהגיעו לגיל מאה ימותו לפני גיל מאתיים. מה ההבדל, אם כן, בין זקן, שיש לנו רוב מוצק לכך שהוא מת, ואנו מעמידים אותו על חזקת חיים, ובין גוסס, שאנו אומרים שרוב גוססים למיתה, ולא מעמידים אותו על חזקת חיים?
מו"ר הרב ליכטנשטיין הציע בשיעור היומי הסבר לכך שאין ספק הרגיל מוציא מידי ודאי, למרות שרוב מוציא מחזקה. הרא"ל אמר שבדין "אין ספק מוציא מידי ודאי", הספק תלוי בצורך להניח את קיומו של אירוע שאומנם יש רוב לכך שהוא ארע, אך בפועל, לא ראינו דבר שיצביע על כך. מסיבה זו אנו אומרים שנסמוך על הודאי, ולא נבנה מגדלים הפורחים באוויר[1].
לדעתי, ניתן להוכיח הסבר זה מהסוגיא בגיטין. ההבדל בין גוסס לבין זקן איננו שיותר סביר שהזקן יגיע לגיל מאתיים מאשר שהגוסס יבריא, אלא שבגוסס ראינו שהוא חולה, ויש לנו סיבה להניח שהוא ימות. במקרה כזה, מאחר ורוב גוססים למיתה, בא הרוב וגובר על החזקה. כאשר אין לנו גורם קונקרטי להצביע עליו כעל סיבת המוות, למרות שיש לנו רוב גדול שהוא ימות, אנו ממשיכים להניח שהוא חי.
לפי הסבר זה, מובן גם ההבדל בין שני המקרים עליהם מדבר רבא. אנו לא אומרים שהחולדה אכלה את החמץ, מאחר ולא ראינו שהיא החלה לעשות זאת. עם זאת, כאשר אנו רואים עכבר יוצא וככר בפיו, אם יש רוב שמדובר באותו ככר, אנו אומרים שהרוב גובר על החזקה.
החשיבות של ראיית אירוע קונקרטי המשנה את החזקה, נובעת מכך שכל עוד לא ראינו אירוע כזה, לא התעורר לנו ספק לגבי המצב שלפנינו, ואנו מניחים בתורת ודאי שהוא לא השתנה (ולא רק בהתבסס על חזקה). כאשר ראינו אירוע שיתכן ששינה את המצב, ראיית האירוע היא זו שמעוררת את הספק ומערערת את החזקה, ואז, לפי חכמים, הרוב גובר עליה.
אם כך הדבר, עלינו להסביר מדוע במקרה של תינוק המטפח בעיסה - הורעה החזקה, ואילו כאשר יש חולדה יחד עם החמץ בבית - לא הורעה החזקה.
לא נכנס לעומקה של הסוגיא, אלא רק נתייחס לפירושי רש"י ותוס' (קידושין שם). במשנה מדובר על תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, ובשל כך מסביר רש"י שהתינוק ודאי נגע בעיסה, והספק הוא רק האם התינוק טמא. ברור לשיטתו, מדוע הורעה חזקת העיסה - מאחר ולתינוק אין חזקת טהרה, ויש רוב שהוא טמא, ההכרעה על טומאתו קודמת להכרעה לגבי העיסה, וחזקת הטוהרה של העיסה הורעה.
תוס' (שם ד"ה שדרכו) פירשו שהתינוק ודאי טמא, והספק הוא האם התינוק לקח את העיסה בעצמו וטימא אותה, או שאדם טהור בא ונתן לו ממנה. מאחר וההסבר שלנו לדין "אין ספק מוציא מידי ודאי" הוא שאנו לא ממציאים סיפור שאין לו עקבות בשטח (ובמקרה זה, כדי לטהר את העיסה עלינו להמציא סיפור על אדם טהור שנכנס לשם) ברור שאי אפשר להפעיל במקרה זה את הכלל של "חזקה דלא הורעה". מה שמֵרע שם את החזקה איננו העובדה שנמצא תינוק ליד העיסה ורוב תינוקות מטפחים, אלא העובדה שיש בצק ביד התינוק. מאחר ולא ידוע לנו על אדם טהור שהיה בבית, הפירוש הפשוט למציאות הוא שהתינוק לקח את הבצק בעצמו וטמא את העיסה.בדברי תוס', לשיטתנו, גם ע"פ חכמים המטמאים, יש חשיבות לכך שנמצא בצק ביד התינוק, מאחר שאם לא היה בצק בידו, היינו מפעילים את הכלל "אין ספק מוציא מידי ודאי" וגם חכמים היו מטהרים את העיסה (למרות שרוב תינוקות מטפחים) [2]. בניגוד למקרה התינוק והעיסה, במקרה של חולדה שנכנסה לבית, ראינו רק חולדה המכניסה חמץ, ואין אנו יודעים אם היא עשתה זאת כדי לאכול את החמץ כעת או להחביאו. לכן, אם נטען שהיא כבר אכלה את החמץ - זו המצאת סיפור חדש שאין לו עקבות בשטח.
ה'ברכת אברהם' (פסחים ט.) הביא הסבר דומה לדין "אין ספק מוציא מידי ודאי", אך דחה אותו מהמקרה במסכת יבמות (קיט.). ביבמות מדובר על אישה שבעלה וצרתה הלכו למדינת הים, ונודע שמת הבעל, אך לא ידוע האם היו לו ילדים. הגמרא קובעת כי האישה מותרת, משום ש"רוב נשים מתעברות ויולדות". לטענת ה'ברכת אברהם', מוכח מהסוגיא ביבמות כי על סמך רוב בלבד אנו מֵרעים חזקה. לדעתי, אין בכך דחייה לסברתנו, משום שבמקרה של אישה שהלך בעלה למדינת הים, אנו מניחים בתורת ודאי שהבעל בא על הצרה, מאחר ו"חזקה לא מוקים איניש אנפשיה". כתוצאה מכך, חזקת האישה שהלך בעלה למדינת הים כבר הורעה. מקרה זה דומה למקרה של גוסס שבו אנו מרעים את חזקת החיים שלו משום שראינו כבר את סיבת המוות - גם כאן, לגבי האישה, ראינו כבר את סיבת העיבור והלידה של הצרה.
ה'מנחת אשר' (בראשית נ"ח) שואל שאלה הפוכה, מהמקרה של עבודה זרה שנשברה (עבודה זרה מא:). הגמרא קובעת כי מאחר והע"ז ודאי נעבדה, אך רק ספק האם התבטלה - "אין ספק מוציא ודאי". שאלת ה'מנחת אשר' היא שבמקרה זה, מאחר והע"ז ודאי שבורה, הורעה חזקתה, ואם כן, לא אמור להיות דין "אין ספק מוציא מידי ודאי".
אך גם על קושיא זו קל לענות, משום שגם במקרה זה לא ראינו את תחילת פעולת הביטול. הסיבה שאין ריעותא לחזקת הע"ז היא שאין קשר מהותי בין השבירה לבין הביטול. בסה"כ מדובר באומדנא, שאם הע"ז שבורה, סביר להניח שביטלו אותה, ולכן שבורה כעת (אפשרות אחרת היא שהע"ז נשברה מעצמה והגוי אמר בלבו כי אם הע"ז לא מסוגלת לשמור על עצמה, נראה שאין בה ממש, ולכן ביטלה).
ההסבר שהובא לעיל דומה מאוד להסבר של ה'שב-שמעתתא' לדין נוסף שאומר רבא - "כאן נמצאו כאן היו" (כתובות עה:). המקרה עליו מדובר שם הנו של כלה שנמצאו בה מומים. הבעל טוען כי המומים היו לפני הקידושין ומקחו מקח טעות, בעוד האב טוען שהמומים נוצרו ברשות הבעל. המשנה קובעת כי אם הכלה נמצאת בבית האב, על האב להביא ראיה שהמומים נוצרו לאחר הקידושין ; אם היא בבית הבעל, על הבעל להביא ראיה שהם נוצרו לפני הקידושין. ההסבר של רבא לדין זה הוא "כאן נמצאו כאן היו". כלומר, אנו אומרים שהמומים נוצרו במקום בו הם נמצאו.
לכאורה, דין זה נראה תמוה, שהרי מאחר והמומים מחוברים לאישה, ואנו יודעים שהאישה עברה מרשות האב לרשות הבעל, אין לנו כל סיבה להניח שהמומים לא עשו דרך זו עמה.
רש"י מסביר זאת ואומר שהדין מסתמך על כך שלטובת האישה יש חזקת הגוף שאין לה מומים, ומנגד, לטובת הבעל יש חזקת ממון. כאשר המומים נמצאו ברשות האב - הורעה חזקתו, וכאשר הם נמצאו ברשות הבעל - לא הורעה חזקתו, מאחר ולא מחזיקים ריעותא מרשות לרשות.
ה'שב-שמעתתא' (שמעתתא ב' פרק ד) בא לענות על שאלת ה'פני יהושע', כיצד מוציאים ממון על פי חזקה למרות שרוב עדיף על חזקה. הוא מסביר כי חזקה שלא הורעה (כלומר חזקה שלא נולד בה ספק), גוברת על רוב, ויכולה להוציא ממון, משום ש"ודאי היכא דליכא ריעותא ואין מקום להסתפק ודאי לא נחתינן לספיקא[3]..."
כך הוא מסביר גם את היישום לגבי מומי כלה: כאשר המומים נמצאו ברשות הבעל חזקת האב היא "חזקה דלא הורעה".
יישום נוסף של דין זה בגמרא הִנו לגבי מוכר בהמה, אשר לאחר שחיטתה, נמצאה בתוכה מחט המטריפה אותה, ואין סימנים ממתי המחט שם. במקרה זה קובעת הגמרא שכל שנולד ספק ברשותו - עליו הראיה. ההסבר לפי הש"ש גם שם הוא שחזקת הכשרות של הבהמה (שהִנה לטובת המוכר) לא הורעה ברשותו ולכן יש בכוחה להוציא ממון.
מקרים אלה מקבילים למקרה של "אין ספק מוציא מידי ודאי", מאחר וגם בהם יש רוב ברור האומר שהמומים נוצרו ברשות האב וברשות מוכר הבהמה. לגבי הכלה, היא חיה שנים עשרה שנים לפני הקידושין, אולם לאחריהם, עברה רק שנה אחת (יש להניח כי הסיכוי למומים בכל רגע נתון הוא שווה). כך גם בבהמה, הגמרא לא מגבילה את המקרים ולכן עולה שגם אם הבהמה נשחטה זמן קצר לאחר המכירה (הסוגיא שם מתייחסת למקרה שהבהמה נשחטה שלושה ימים לאחר המכירה), והיא חיה שנים רבות קודם לכן - אין אנו מניחים כי המחט היתה גם ברשות הקודמת.
מסוגיות אלו ומהסוגיא בגיטין לגבי זקן ששלח גט, עולה בבירור כי כאשר יש רוב שאירוע מסוים אירע, אך אין לנו יכולת להצביע על גורם מציאותי המעיד על כך, אין בכך בכדי להרע את החזקה, ולכן חזקה זו תגבור על רוב.
חשוב לציין שלא מדובר כאן במונח הרגיל של 'ריעותא לחזקה' המבטל אותה לגמרי, עד שאפילו אם יהיה ספק, לא נלך על פי חזקה זו. הכלל "אין ספק מוציא מידי ודאי" אומר שחזקה שאין כל יסוד להניח שהורעה היא דבר חזק הרבה יותר. זו הסיבה שרבא נוקט במונח 'ודאי', שהוא, לדעתי, מונח המקביל למושג 'חזקה דלא הורעה', שחידש ה'שב-שמעתתא'.
לפי זה, ברור מדוע הגמרא לא מזכירה כאן את מחלוקת רבי מאיר וחכמים לגבי רוב וחזקה. הדיון של הגמרא הִנו במישור אחר לגמרי, והוא ככל הנראה מניח כבר שרוב גובר על חזקה (כדעת חכמים). כל הדיון כאן הוא האם נתייחס לרוב ללא ביסוס עובדתי ונרע את החזקה. במילים אחרות, השאלה היא האם מציאות ספקולטיבית שיש לטובתה רוב, יכולה להרע מציאות ודאית - ובלשון הגמרא, האם ספק מוציא מידי ודאי. מאחר שהגמרא עוסקת אך ורק בשאלה זו, אין כאן אזכור למושגי רוב וחזקה כפי שיש בשאר הסוגיות.
טענה זו - שריעותא שסיבתה נראית לעין אך אין רוב שהיא אכן ארעה בפועל, חזקה יותר מריעותא שלא ראינו אך יש רוב שהיא ארעה - איננה מסתדרת עם החשיבה המתמטית המערבית של רובנו. מבחינתנו, אין משמעות לראיית הגורם לאירוע, אלא בעיקר להסתברות שהוא בסופו של דבר ארע.
אך כאשר אנו לומדים את דברי חז"ל בסוגיות אלו, בכל מקרה אנו נתקלים בבעיות דומות, כמו למשל הדעה שספק ספיקא של ספקות שקולים הנו חזק יותר מרוב מוחץ (הסבר מקובל לתוס' בכתובות ט: ד"ה אי).
התשובה לבעיות אלו היא פשוטה: הכלים ושיטות החשיבה שחז"ל השתמשו בהם, לא היו, ברוב המקרים, הכלים והשיטות של מדע ההסתברות המודרני, וכשאנו לומדים את דברי חז"ל בנושאים אלו, עלינו להיות מודעים לכך.
[1] סברא דומה הובאה ב'ברכת אברהם' על אתר בשם ה'ברכת שמואל', וב'מנחת אשר' לפרשת מקץ. לדחיות שהם הביאו לסברא זו נתייחס בהמשך.
[2] לדעתי, פירוש זה היינו פירוש טוב למשנה, לבבלי ולתוס' שמזכירים רק את המקרה שאכן נמצא בצק ביד התינוק. אפשר לטעון שלשיטתם אין זה רק בשביל לחדש חידוש גדול יותר לשיטת ר"מ, אלא שזהו תנאי הכרחי לחכמים כדי לטמא את העיסה (כפי שמציאת הבצק ביד התינוק היא תנאי הכרחי לכך לשיטת רש"י). אולם, בתוספתא מובא גם מקרה (שלא מוזכר בגמרא ובתוס') בו לא נמצא בצק ביד התינוק, ובכל זאת העיסה טמאה. תוספתא זו לא מסתדרת לפי פירוש רש"י והפירוש שהצגנו בתוס', ויש צורך לפרש אותה כהסבר הירושלמי למשנה (קידושין פ"ד ה"י). הירושלמי לא תולה את הסוגיא ברוב המוציא מחזקה, אלא בחזקה המוציאה מחזקה. הירושלמי אומר על מקרה זה ש"שורפין על החזקות", כלומר, על סמך החזקה שהתינוק נגע, נשרוף את טהרות. זאת, בדומה למקרה של איש ואישה שהוחזקו כנשואים, ש"הורגין עליהם משום אשת איש". המקרה השני בודאי לא מתבסס על רוב, אלא על כך שפירוש המציאות הנראית הוא שמדובר באיש ואישה, וסביר להניח שזו דעת הירושלמי גם בתינוק - חזקה זו לא מתבססת רק על ידיעה שרוב תינוקות מטפחים אלא על כך שזה פירוש המציאות. אם כך, מובן מדוע חזקה זו תיצור בעצמה לידת ספק לחזקה הראשונה, ועל פי סברא זו, גם אם לא יהיה בצק ביד התינוק, יטמאו חכמים את העיסה. יצוין כי העובדה שחזקות מסויימות מוציאות מידי ודאי מופיעה גם בבבלי (פסחים ט.): ע"פ הגמרא, ספק הרגיל שחבר עישר איננו מוציא מידי טבל ודאי, אבל חזקה שחבר עישר מוציאה מידי טבל.
[3] על כוחה הגדול של חזקה שלא הורעה, כתב באריכות גם הרב שלמה פישר ב'בית ישי' (סימן מח). הוא מביא בשם רעק"א יישום דומה ליישום שלנו. לפי רעק"א, עד אחד לא יכול להוציא מחזקה שלא ראינו בה ספק ללא דבריו. אבל, אם ראינו בה ספק ללא דבריו, יכול עד אחד להוציא מחזקה - בדיוק כפי שאנו טוענים לגבי רוב.
|
|
