|
"זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל...". זו הפעם השלישית שהוא משנן פרשיה חדשה זו. כמה ייחודית היא, וקשה. "אמנם כן", חשב לעצמו, רוב אנשי דורו, ותיקי העדה ונכבדיה, כבר מתו באהל, במדבר, במסע ובמנוחה. רוח חרישית נשאה עמה מעט אויר רענן לאהל החם. אויר מהמרחבים אשר מעבר להר הגדול, מהארץ הקרובה, ארץ זבת חלב ודבש. הביט משה אל מחוץ לאהל, כמנסה לראות את מקור הרוח, את הארץ הטובה, אך מול עניו העצובות, הזדקר הר ההר העצום, כהר על גבי הר כיסה את עין הארץ. בכבדות ובאיטיות התרומם גופו ממקום מושבו ופנה אל האהל הסמוך, אל אהל אחיו. "כל הבא אל האהל..." - לא פסקו שפתותיו מלשנן.
לאחר מספר שעות החלה הצעידה במעלה ההר הצחיח - שני זְקנים ובן, לעיני כל העדה. התבונן משה באלעזר, כוחו במותניו והוא סומך ותומך באביו. "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עמדת", חשב לעצמו. עומדת מעבר לאדום, נשקפת מראשי ההרים. הן כבר ראה אחיו שנים מבניו מוטלים מתים לפני ה', הן חזו עינו במאות מבני שבטו, אנשי משפחתו, נבלעים אל מעמקי האדמה. ומה יראה כעת, על פסגת ההר הגדול? האם יראה דבר?
המשיך משה בהליכתו, במעלה התלול, כשקול אותו ציווי, הדי הנבואה מהדהדים בראשו - "והעל אותם הר ההר", את האב ואת בנו. מהרהר הוא באותה הליכה שהלכו האב והבן לפני שנים, על אחד ההרים בארץ המובטחת. איך הלכו הם - האב, האש, העצים והשה לעולה, ללא ידיעה ברורה, ללא המשך וללא עתיד. דמיין משה את אבי האומה ברגעים אלו ולבו נמלא חיזוק וביטחון. שלווה סילקה את הרגשתו הכבדה וחיוך קל ניסך על פניו הקורנים. "אנו הולכים והם הולכים" מלמל בשקט לעצמו. הם- הלכו ללא המשך, נצטוו על גדיעת הדור הבא, אך צעדו ללא היסוס, מלאי אמונה וביטחון. ואנו הולכים ׁ- לקראת הדור הבא, להעביר להם מהוד רסיסי הדור שגווע - נלך מלאי אמונה ובטחון על אחת כמה וכמה.
"ויפשט משה את אהרון את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו, וימת אהרון שם בראש ההר". "אמר לו הכנס למערה ונכנס, ראה מיטה מוצעת ונר דלוק, אמר לו עלה למיטה ועלה, פשוט ידיך ופשט, קמוץ פיך וקמץ, עצום עינך ועצם, מיד חמד משה לאותה מיתה...".
הביט משה באהרון המת ובאלעזר החי. אחר הביט בעצמו, ושפתיו רוחשות: "זאת התורה, אדם כי ימות באהל...". וידום משה.
|
|
